מדי פעם בפעם, כשעידו קינן הולך ברחוב בתל אביב, קורה שמישהו שהוא לא מכיר עוצר מולו ואומר לו: "אתה עידו קינן? אני קורא את הבלוג שלך". מקרים כאלה עדיין מפתיעים את קינן, אף על פי שהוא יודע שאלפי אנשים קוראים את הבלוג שלו, חדר 404, ויש הרואים בו את הבלוגר המשפיע ביותר בישראל. "זה נחמד לפגוש אנשים שקוראים את הבלוג שלי", אומר קינן. "זה נחמד שאומרים לך: היום במשרד דיברו על פוסט שכתבת. צריך לזכור שזה בלוג - אין לו תקציב, אין לו מחלקת שיווק. אבל אני לא כל כך אוהב את המצב שאנשים מכירים אותי ואני לא מכיר אותם. מה שמעניין אותי זה דווקא הדיאלוג, הדיון ביני לבין הקוראים. אתה יכול לכתוב בכלי תקשורת גדול ושיהיו לך עשרות אלפי קוראים - אבל לא תיווצר קהילה אינטימית כזאת, שאנשים ישתתפו בה באופן פעיל", אומר קינן.

	הבלוגרים ריקי כהן, עידו קינן (במרכז) וגדי שמשון
	תצלום: דניאל צ'צ'יק

אף על פי שבלוגים חדשים ממשיכים להיפתח, ההתרחבות המהירה של סצינת הבלוגים התמתנה בשנה האחרונה. כמו צורות אחרות של תוכן גולשים, יש הסבורים שהציפיות שעורר המדיום למהפכה תקשורתית ולעיתונות מסוג חדש היו מוגזמות. אחרי ששקע האבק, נשארו בזירה שני סוגים עיקריים של בלוגרים: מאסה גדולה של בלוגרים "חובבים", שכותבים בעיקר למכריהם; וקבוצה מצומצמת של "מקצוענים", שבזכות כישרון כתיבה ועקביות יצרו לעצמם קהל קוראים רחב והפכו למעין סמכות בתחומם. זוהי האליטה התקשורתית החדשה שיצר האינטרנט, שצפויה כנראה לשרוד ולשגשג גם בשנים הבאות.

קינן (שעבד עד לאחרונה בעיתון "כלכליסט") מככב כבר כמה שנים בכל רשימה של "האנשים המובילים" באינטרנט הישראלי - יחד עם יובל דרור ("הגלוב") וגל מור ("חורים ברשת"). בבלוג "השאלון" (http://hasheelon.com) קיבץ סיני גז חלק ניכר מאותם בלוגרים מובילים: קינן, דרור ומור, וגם בעז כהן (לונדון קולינג), גדי שמשון (ערס פואטי), חלי גולדנברג , גיא חג'ג' (עונג שבת), דבורית שרגל (ולווט אנדרגראונד), יאיר רוה (סינמסקופ), ריקי כהן (קורות האם האובדת) ואחרים. ברשת, מדובר במלכים - מנהלים ביד רמה קהילות מלוכדות של קוראים נאמנים, שממתינים בדריכות לפוסט הבא שיבקע מהבלוג שלהם. אבל יש להניח שחלק מקוראי הכתבה הזאת אינם מכירים אפילו אחד מהשמות האלה, וייקח זמן עד שצלמי הפפראצי יתחילו לחכות להם ליד הבית.

מהרשת נולדו

"אני עדיין די המומה ממספר האנשים שקוראים אותי", אומרת ריקי כהן, בעלת הבלוג הפופולרי "קורות האם האובדת" ברשימות, שעוסק ב"רגעי השפל הקטנים והגדולים של ההורות". "פה ושם אני פוגשת אנשים שאומרים לי: אני קורא או קוראת את הבלוג שלך, ולפעמים זה מעביר בי צמרמורת של חרדה. בהתחלה הייתי כותבת בלי חשבון. אבל כיום אני יותר שקולה. למשל, ככל שהבלוג צבר פופולריות וחברים של בן זוגי אמרו לו שהם קוראים - הפסקתי להזכיר אותו".

חלק מהבלוגרים המובילים הם עיתונאים שצמחו במדור הטכנולוגיה של העיתונים, או אנשי אינטרנט ותיקים, שהחלו לפעול בעולם המקוון לפני יותר מעשור, כשאינטרנט היה עדיין אמצעי תקשורת אזוטרי. כמו אליק שנולד מן הים, רובם מציגים עצמם כאנשים שנולדו מתוך הרשת. בהתאם לכך, מבחינת רבים מהם, גבולות האינטרנט הם גבולות העולם. "מה שנראה כמו הברנז'ה של הבלוגים הם אנשים שפשוט היו שם מספיק זמן", אומר קינן. עם זאת, הוא מציין שהבלוגים הנחשבים - בעיקר בתחום הטכנולוגיה - אינם בהכרח הבלוגים הפופולריים ביותר. "אני בכלל לא בטוח שמבחינת מספרי כניסות, בלוגים כמו הבלוג שלי הם הכי נקראים. יכול להיות שיש בלוג של ילדה בת 16 שמספרת על החיים שלה, והוא אוכל את כולנו מבחינת מספר הכניסות. אנחנו חיים קצת בבועה, אבל זאת הבועה שמעניינת אותנו". אם בעבר, הדרך לסלבריטאות עברה בתוכניות האירוח של ערוץ 2, הבלוגוספירה הפכה את הציבור לפאזל מגוון יותר של קהלים מצומצמים, ובד בבד יצרה גם דרגות ביניים של פרסום. העיתונאי קלייב תומפסון ממגזין wired.com הגדיר את אותם גורואים של אתרי הטכנולוגיה כ"מיקרוסלבריטי" - סלבריטאי בקנה מידה קטן, שמוכר מאוד לקבוצה קטנה יחסית של אנשים, בעיקר משתמשי רשתות חברתיות וקוראי בלוגים. הם אמנם לא יופיעו ב"סאטרדיי נייט לייב", אבל בסביבה החברתית שלהם, הרבה אנשים מסובבים את הראש כשהם עוברים, ואם אפשר גם מעלים תמונות שלהם לפליקר.

"בלוג הוא אמצעי של מיקרו-פבלישינג", מסביר גדי שמשון, לשעבר עורך וואלה ונענע. "הרבה בלוגרים הם אנשים שקודם לא הגיעו לקהל גדול, ועכשיו הם יכולים לפנות לאנשים שהכתיבה שלהם מעניינת אותם. אבל אלה לא סלבריטאים, שכל מה שיש להם להציע זה הפרסום שלהם. כיום בלוגים לא מאפשרים פרסום ברמה של תוכניות ריאליטי, אבל הרגלי הצריכה עדיין משתנים ואולי זה יקרה בעתיד".

מנהלים מאבק ממושך

האם לבלוגרים יש השפעה? בחודשים האחרונים, מקדמים כמה בלוגרים מובילים את מועמדותו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב. במידה מסוימת, ניתן לראות בבחירות לעירייה מבחן לכוח ההשפעה של הקבוצה הזו בעולם שמחוץ לרשת. "מנהלי הקמפיין של דב חנין אמרו לנו: בחירות מנצחים ברחוב, עדיין", אומר קינן, ממובילי ההתארגנות. "אבל בקמפיין הזה הראינו שבאפס כסף ובאפס אמצעים אפשר להעלות אג'נדה לסדר היום: שדב חנין יכול להפוך את תל אביב למשהו אחר. אנחנו מנסים ליצור דיבור על משהו. לדעתי יש עכשיו יותר מ-80 בלוגרים שהביעו תמיכה בדב חנין, וזה יוצר גלי הדף. בעקבות הבלוגים, המקומונים התחילו לכתוב על זה".

קינן סבור שהכוח של הבלוגרים הוא היכולת לנהל מאבק ממושך על נושא שחשוב להם. "לבלוגרים יש אורך נשימה", הוא אומר. "בניגוד לעיתון, שצריך להביא כל יום נושא חדש, בלוג יכול לשבת על נושא אחד ולהוציא לו את המיץ. מישהו טוחן במוח, עושה את העבודה שבעולם אידיאלי עיתונות היתה צריכה לעשות: לטפל בעוולות".

אבל גם אם כמה בלוגרים החלו להפגין מחויבות חברתית, והם מצטיירים כטיפוסים אידיאליסטים, קשה לומר שאליטת הבלוגרים בשלה לקבל לידיה את הובלת דעת הקהל. רוב הבלוגרים המובילים מעדיפים עדיין להתנהג כגיקים מגודלים שמריצים בדיחות על גוגל. חלק ניכר מהכתיבה בבלוגים הנחשבים "מובחרים" מוקדש לבדיחות אינטרנט מיובאות מאמריקה. הקללה הכי מעליבה שהם מכירים היא "טכנופוב", ומבחינתם שינוי לרעה בחוויית המשתמש של פורטל כלשהו הוא הסכנה החמורה ביותר המאיימת על החירות האנושית. כשהם כותבים על פוליטיקאים שמעזים לגעת להם באינטרנט, הם נהנים להציג את עצמם כטיפוסים חתרניים, אף על פי שהטכנולוגיה רחוקה מלהיות כוח מאוים בעולמנו.

אף על פי כן, בהשוואה לוולגריות וליהירות שמקובלות אצל אנשי תקשורת מסוימים בטלוויזיה ובעיתונות המודפסת, נסיכי הרשת נראים כמו חתלתולים מנומסים. בדרך כלל, הם גם מפגינים קולגיאליות אחד כלפי השני - שהרי כולם חברים של כולם. "בלוג זה מדיום שמעודד דיון פתוח וענווה מקצועית", אומר קינן. "אני אוהב את תרבות הלינקים והקרדיט שיש בין הבלוגרים. אנחנו מלנקקים זה לזה, מגיבים זה אצל זה וזה מה שיוצר את הקהילה. האתוס הבלוגרי הוא הרבה יותר קהילתי מהאתוס העיתונאי. אם מישהו כתב על משהו אין מניעה שגם אני אכתוב עליו, זה לא מפחית מכבודי. בלוגים זה מקום כיפי, ומריבות זה לא חלק משמעותי מהעניין".