איראני גאה - ברשת - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

איראני גאה

חסיין דרחשאן, הבלוגר הכי חם בטהראן, בא לביקור בבאר שבע

רק הטי-שירט של חסיין דרחשאן יכול להסגיר אותו. I love Teheran כתוב עליו, ורק הודות לו אפשר לנחש שהצעיר הצחקן, חסר המנוחה וחובב הטכנולוגיה הזה הוא לא מכאן. הוא מאיראן, והוא גאה בזה. נולד בטהראן, גדל בה וחושב שהיא העיר הכי נפלאה בעולם. גם היום, גם עכשיו. כי אף שדרחשאן לא יכול לחיות כיום באיראן, הוא עדיין פטריוט איראני. שונא את מחמוד אחמדינג'אד, אבל מעריץ את חומייני; אתיאיסט מושבע, אבל חושב שרפובליקה איסאלמית היא הפתרון של המחר; ידיד של ישראל שחושב שהמדיניות האנטי-ישראלית של אחמדינג'אד היא הטעות הכי מטופשת שלו, אבל תומך נלהב בתוכנית הגרעין האיראנית וסבור שטוב מאוד שלאיראן תהיה פצצת אטום. טוב לאיראן וטוב לישראל.

לפי כל מה שידוע לנו על איראן, דרחשאן אמור להיות יוצא דופן, זן בסכנת הכחדה. הוא עיתונאי שלא מחמיץ שום הזדמנות להגיד שהנשיא שלו טיפש, הוא בלוגר מפורסם שמטיף למרחב אינטרנטי חופשי מצנזורה וביקורת. אבל שתי התכונות האלה, מסביר דרחשאן, אינן יוצאות דופן באיראן. העיתונות האיראנית שוחטת את אחמדינג'אד על בסיס יומיומי, ובלוגים הם להיט. 700 אלף בלוגרים פועלים באיראן היום, הוא מעריך, מקיצונים, שמקללים את המנהיג הרוחני עלי חמינאי ועד תלמידי המדרסות בעיר הקדושה קום. אפילו אחמדינג'אד עצמו, חנך לפני זמן מה בלוג משלו.

לא במקרה דרחשאן מדבר על בלוגים כעל דת. ד"ר מייקל דהאן ממכללת ספיר, שחוקר את תופעת הבלוגים בכלל ובמזרח התיכון בפרט, אומר שדרחשאן יכול להיחשב לאב הרוחני של הבלוגרים באיראן. זהו האיש שגם מצא פתרון טכנולוגי לכתיבת בלוגים בפרסית וגם נתן לתנועת הבלוגרים את הגוון האידיאולוגי שלה: מרחב חופשי לדיונים על כל מה שקורה בחברה האיראנית.

לפיכך, אין זה מפתיע שהוא היה אורח בכנס שהתקיים השבוע באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע על "רפורמה, התנגדות וסכסוכים במזרח התיכון". הוא עצמו דיבר במושב שהנחה פרופ' יורם מיטל על "בלוגריות כמרחב של התנגדות במזרח התיכון". לביקור שלו בישראל, השני בתוך שנה, יש שתי מטרות: להראות לקוראיו האיראנים שישראל היא לא אויב, ולהסביר לישראלים שהדימוי הנורא של איראן מעוות ואין לו שום קשר למציאות.

דרחשאן נולד לתוך המהפכה האיסלמית. הוא בן 31, כלומר היה בן ארבע כאשר מיליוני איראנים הפילו את משטר השאה וקיבלו בהתרגשות את חומייני כששב מהגלות. דרחשאן גדל במשפחה דתית וקיבל חינוך דתי, מה שלא מנע ממנו להצטרף לאחד העיתונים הליברליים הפופולריים "אסר א-אזאדגאן" ("שעת השחרור"). העיתון נסגר בימיו של הנשיא הרפורמיסטי הקודם מוחמד חאתמי, אבל דרחשאן לא התקשה למצוא עבודה ועבר לכתוב בעיתון אחר. ב-2000 קיבלה אשתו אשרת הגירה לקנדה, ודרחשאן (שהתגרש ממנה בינתיים) היגר אתה.

אף שהעיתון שבו עבד נסגר, דרחשאן מציג את העיתונות באיראן באור מפתיע למדי. "בזמן הנשיא חאתמי, השמרנים חששו שהרפורמיסטים הם בעצם שליחים של אמריקה שרוצים להפיל את המשטר בלי קרב, לכן הם סגרו אז עיתונים", הוא מסביר. "היום החשש הזה עבר. חוץ מביקורת על המנהיג הרוחני חמינאי, אפשר לכתוב ביקורת על כולם. העיתונות כל כך יורדת על הנשיא אחמדינג'אד, עד שלפני כמה זמן הוא בא לחמינאי והתלונן בפניו על הביקורת. חמינאי אמר לו שנכון שהוא סופג ביקורת קשה, אבל אין מה לעשות, זה המשחק".

פרט לישראל, מפתיע דרחשאן, איראן היא המדינה הכי חופשית במזרח התיכון. הוא מביא לדוגמה את האירוע האחרון באוניברסיטת טהראן, שם קיבלו הסטודנטים את הנשיא אחמדינג'אד בשריקות בוז, וסטודנט אחד אפילו שרף את תמונתו מול עיניו. איש מהסטודנטים לא נעצר. "אי אפשר לעשות את זה בשום מדינה אחרת במזרח התיכון", הוא אומר.

גם התיאור של החיים בטהראן מפתיע. "אני מת על טהראן", אומר דרחשאן, שמתגורר בשנים האחרונות בטורונטו אבל מטייל הרבה באירופה, "עיר תוססת, ענקית, מגוונת, חיה 24 שעות ביממה, המסעדות פתוחות עד ארבע בבוקר". די דומה לתל אביב, הוא אומר, גם בארכיטקטורה שלה וגם באופי שלה. "הצעירים בתל אביב ובטהראן שומעים את אותה מוסיקה ומשתמשים באותם סמים".

אבל אסור להתבלבל. דרחשאן לא חושב שאיראן היא גן עדן. מי כמוהו יודע שהיא לא. לפני שעזב את טהראן, הוא זומן לחקירה אצל כוחות הביטחון ושם חתם על מסמך התנצלות על דברים שכתב נגד המשטר. ב-2001, זמן קצר אחרי שהיגר לקנדה, הוא התחיל לכתוב את הבלוג שלו "העורך: אני" (בכתובת www.hoder.com).

במשך כמה שנים זה היה הבלוג הכי פופולרי באיראן, עד שלפני שנתיים החליטו השלטונות לחסום את הגישה אליו. זה קרה אחרי שהפר את אחד מכללי הברזל של חוקי העיתונות באיראן: אסור למתוח ביקורת על המנהיג הרוחני חמינאי. "כתבתי פוסט שהכותרת שלו היתה 'חמינאי: דיקטטור עם רצון טוב'", מספר דרחשאן, "דווקא כתבתי על חמינאי דברים די טובים, אבל מאז חוסמים את הבלוג שלי".

מה שחשוב בעיני דרחשאן, הוא שהבלוגרים הצליחו ליצור מרחב לדיון ציבורי שהולך ומתרחב כל הזמן. מרחב שבו תומכי הרפורמות יכולים להחליף דעות, אבל גם להתווכח עם בלוגרים שמרנים, שגם הם פעילים מאוד ברשת. וכל המרחב הזה, שאין בו מרכז ואין בו הייררכיה, אומר דרחשאן, מוגן על ידי הממשלה.

למרות כל הקשיים, דרחשאן מאמין במהפכה האיראנית, מאמין בחומייני ומאמין ברפובליקה האיסלאמית. מוזר לשמוע את הדברים האלה מפי צעיר שנראה מערבי לכל דבר, על הדשא באחר צהריים חמים באוניברסיטת בן-גוריון, אבל זה מה שהוא אומר. "המהפכה של חומייני חשובה כמו המהפכה הצרפתית", הוא אומר.

המהפכה של חומייני שווה למהפכה הצרפתית, לא פחות?

"כן, כמו המהפכה הצרפתית. הרעיונות המרכזיים של חומייני היו שוויון ועצמאות. אני מאמין בהם. פעם הייתי יותר ביקורתי כלפי הרעיון של רפובליקה איסלאמית. היום אני חושב שזה רעיון פוסט-מודרניסטי, שזה רעיון נכון. אני אתיאיסט, אני לא שם זין על מוחמד ועל הדת, אבל אי אפשר לפסול את הדת כמו שעשו בטורקיה. זה לא עובד, וזה מביא לתגובות נגד. הדת היא חלק אורגני מהחברה שלנו. צריך לתת לה פרשנות חדשה. זה מה שאיראן מציעה לעולם המוסלמי".

שוויון? אני מתאר לעצמי שהנשים באיראן לא היו משתמשות במלה הזאת כדי לתאר את המשטר.

"נכון, הנשים נאלצות ללבוש חיג'אב, אבל זה רק עניין חיצוני, זה רק חלק מהסיפור. לנשים באיראן יש נוכחות בחברה יותר מאשר במדינות אחרות במזרח התיכון, הן עושות יותר מנשים אחרות באזור. בפרלמנט, בממשלה, בתפקידים ציבוריים. גם חוקי האישות השתנו מאוד לטובת הנשים ב-15 השנים האחרונות בעקבות מאבק בלתי פוסק של ארגוני נשים. נשים באיראן יגידו לך שהמצב לא מושלם, שיש עוד הרבה מה לעשות, אבל שהמצב שלהן יותר טוב מאשר היה בזמן השאה".

על הנשיא אחמדינג'אד אומר דרחשאן שהוא כמו איראנים רבים, מתבייש בו "כמו שהאמריקאים מתביישים בבוש". אחמדינג'אד נבחר על יסוד הבטחות לשפר את רמת החיים, אומר דרחשאן, אבל במקום זה הוא מדבר מהבוקר עד הלילה על ישראל, על הכחשת השואה ועל הגרעין.

דרחשאן משוכנע שהציבור האיראני לא מתעניין בדברים האלה במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט סולד מהם. לדבריו, הציבור האיראני לא עוין את ישראל. אולי אפילו להיפך. "האיראנים זוכרים שהפלשתינאים תמכו בסדאם חוסיין כשהוא נלחם נגד איראן", הוא אומר, "יש כאלה שגם זוכרים שישראל ניסתה להעביר נשק לאיראן בפרשת איראן-קונטראס. זה נזקף לזכותה".

"צריך להפריד בין הרטוריקה למעשים", מוסיף דרחשאן, "לאיראן אין רצון להשמיד את ישראל. אילו היה לה, טהראן היתה מרשה לחיזבאללה להשתמש בטילים ארוכי טווח נגד תל אביב במלחמה האחרונה. אחמדינג'אד הוא לא היטלר. מי ששולט בצבא הוא חמינאי, והוא לא מרוצה מההצהרות של אחמדינג'אד. לאיראן ולישראל יש עניין משותף: הן חיות באזור שנשלט על ידי מוסלמים-סונים".

אבל דרחשאן לא מפסיק להפתיע. ההתנגדות שלו למדיניות של אחמדינג'אד לא אומרת שהוא מתנגד לפרויקט הגרעין האיראני. להיפך, הוא סבור שטוב שלאיראן יהיה נשק גרעיני. רק ככה היא תוכל להתגונן מהשכנות שמאיימות עליה: פקיסטאן הגרעינית, עיראק וכל המזרח התיכון הסוני. גם ישראל תרוויח מזה שאיראן תהיה חזקה ובטוחה.

ומה אם ישראל תתקיף את מתקני הגרעין האיראני?

"אז היא תיראה כמו זרוע של אמריקה, והיחס אליה יהיה בהתאם".



חסיין דרחשאן (למעלה) והכנס שבו השתתף באוניברסיטת בן-גוריון. לדבריו, איראן היא המדינה הכי חופשית באזור, פרט לישראל




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים