בשעת אחר צהריים ביום ערפילי וגשום, העיר מונס מעוררת תחושה של מקום שכוח אל. זולת מוזיאון זעיר שנושא את השם "מונדניאום" (Mundaneum), ששוכן בסימטה צרה בקצה הצפון מזרחי של העיר, אין הרבה מה לראות בה. זה המקום שנבחר כדי לשמש אכסניה למורשתו של אחד מחלוצי הטכנולוגיה הנשכחים: פול אוטלה.
ב-1934 הגה אוטלה תוכנית לרשת עולמית של מחשבים (או "טלסקופים חשמליים", כפי שכינה אותם), שתאפשר לבני אדם לחפש ולסרוק מיליוני מסמכים, תמונות, קובצי שמע וקבצים ויזואלים שיהיו מקושרים ביניהם. הוא תיאר איך באמצעות רשת זו אנשים ישלחו מסרים זה לזה, יחלקו קבצים ואף ייצרו רשתות חברתיות מקוונות. הוא כינה את המצאתו בשם "reseau" - "רשת" בצרפתית.
חצי מאה לפני שטים ברנרס-לי הוציא את דפדפן האינטרנט הראשון, ב-1991, תיאר אוטלה עולם מרושת שבו "כל אדם היושב בכורסה יוכל להתבונן בבריאה כולה". אוטלה דיבר על שילוב של טכנולוגיות אנלוגיות כמו כרטיסי אינדקס ומכשירי טלגרף - ולמעשה חזה את המבנה מבוסס הקישורים של רשת האינטרנט היום. "זו היתה גרסה מוקדמת של היפרטקסט", אומר קווין קלי, לשעבר עורך המגזין "Wired".
הגרסה של אוטלה לרשת האינטרנט התבססה על הרעיון של מכשיר מרושת המשלב יחדיו מסמכים, מתוך שימוש בקישורים סמליים. "זו אחת ההמצאות הגדולות של המאה הקודמת שאינה זוכה להערכה ראויה", אומר קלי. "היא תצטרף לפנתיאון ההמצאות הגדולות של המאה, לצד הרדיו".
אוטלה ועבודתו נשכחו כמעט לגמרי, אפילו בבלגיה מולדתו. עם זאת, בשנים האחרונות החלה קבוצה קטנה של חוקרים להחיות את זכרו.
מנוע חיפוש אנלוגי
אוטלה נולד ב-1868 בבריסל, ועד שהיה בן 12 לא דרכה כף רגלו בכיתת לימוד. אמו מתה כשהיה בן שלוש ואביו, איש עסקים מצליח שהתעשר ממכירת קרונות רכבת בכל העולם, סירב לשלוח את בנו ללמוד בבית ספר מתוך אמונה שבתי ספר מדכאים את הכישורים הטבעיים של ילדים. בבית, במחיצת מוריו וקומץ חברים, חי אוטלה הצעיר חיים של תולעת ספרים.
כשבסופו של דבר נרשם לתיכון, אוטלה שימש כספרן בספרייה של בית הספר. ב-1895 הוא פגש נפש תאומה בדמות אנרי לה פונטיין, שמאוחר יותר זכה בפרס נובל לשלום, שהצטרף לתוכניתו ליצור ביבליוגרפיית-על שתכלול את כל הידע שהתפרסם בעולם אי פעם.
הפרויקט הזה ביטא יומרה אינטלקטואלית עצומה. אוטלה ולה פונטיין ביקשו לרכז נתונים על כל ספר שראה אור אי פעם, לצד אוסף עצום של מאמרים ותצלומים שהתפרסמו בכתבי עת, כרזות ודברי דפוס שונים שספריות בדרך כלל מתעלמות מהם. הם השתמשו בכרטיסי אינדקס בגודל סטנדרטי (שלושה על חמישה אינצ'ים), ויצרו מאגר ניירת ענק של נתונים, שכלל יותר מ-12 מיליון ערכים.
הם הצליחו לשכנע את ממשלת בלגיה לתמוך בפרויקט שלהם, והציעו לבנות "עיר של ידע" - מונדניאום - שיסייע לממש את שאיפת הממשלה להביא לכך שבלגיה תהיה מקום מושבו של מטה חבר הלאומים. הממשלה הקצתה להם משרד, הם שכרו אנשי צוות נוספים והקימו שירות מחקר בתשלום שאיפשר לכל אדם בעולם לשלוח שאלה בדואר או במברק - מעין מנוע חיפוש אנלוגי. שאלות החלו לזרום מכל רחבי העולם, יותר מ-1,500 בשנה, בנושאים מגוונים: החל מסוגי בומרנג ועד לענייני כלכלה בבולגריה.
ככל שהמונדניאום הלך וגדל, הוא הוצף ניירת. אוטלה החל להציע רעיונות לטכנולוגיות חדשות לניהול עומסים של מידע, ובשלב מסוים הוא העלה את הרעיון של מחשב המצויד בגלגלים וחישורים, שיהיה מבוסס על רישומי ניירת ושיניע מסמכים על גבי שולחן. בסופו של דבר הגיע אוטלה למסקנה שהתשובה האמיתית טמונה בהפסקת השימוש בנייר.
מאחר שבשנות ה-20 לא היה קיים עדיין אחסון נתונים אלקטרוני, אוטלה המציא אותו. הוא החל לכתוב באריכות על האפשרות של אחסון מידע אלקטרוני, וב-1934 פירסם את רעיונותיו בספר "Monde", שבו תיאר את החזון שלו ל"מוח מכני, משותף", שיכיל את כל המידע שקיים בעולם ושיהיה זמין בקלות באמצעות רשת טלקומוניקציה עולמית.
צבא של ספרנים
למרבה הצער, בדיוק כשהחזון של אוטלה החל להתגבש, נקלע המונדניאום לזמנים קשים. ב-1934 איבדה ממשלת בלגיה עניין בפרויקט אחרי שנכזבה שאיפתה לארח את מטה חבר הלאומים. אוטלה העביר את הפרויקט שלו לחלל קטן יותר, ועקב קשיים כלכליים נאלץ לסגור אותו לציבור. קומץ אנשי צוות המשיכו לעבוד על הפרויקט, אולם החלום נקטע כשהנאצים נכנסו לבלגיה ב-1940. הם פינו את המבנה המקורי של המונדניאום כדי להציג בו תערוכה של יצירות אמנות מהרייך השלישי, והרסו אלפי תיבות שהיו מלאות בכרטיסי אינדקס. אוטלה מת ב-1944 כשהוא אדם שבור, ובתוך זמן קצר נשכח מלב.
מה ששרד מהמונדניאום המקורי נשאר עזוב בבניין האנטומיה של האוניברסיטה החופשית שבפארק ליאופולד עד 1968. בשנה זו החל צעיר בוגר האוניברסיטה בשם בויד רייווארד לגלות עניין בעבודתו של אוטלה. הוא נסע למשרד הנטוש בבריסל, ומצא שם חדר דמוי-מאוזוליאום מלא ספרים מאובקים וערימות נייר מכוסות קורי עכביש.
רייווארד הביא לתחיית העניין בעבודתו של אוטלה, ולתנועה שבסופו של דבר הביאה להקמת מוזיאון מונדניאום במונס. שורות ארוכות של מגירות קטלוג מכילות מיליונים מהכרטיסים של אוטלה, ובחדר אחורי נמצא ארכיון גדוש ספרים, כרזות, תצלומים, גזרי עיתונים ופריטים שונים.
ההיקף העצום של החומר בארכיון מצביע הן על הפוטנציאל שהיה טמון בחזון המקורי של אוטלה והן על מגבלותיו. אוטלה ראה בעיני רוחו צוות מקצועי של עובדי קטלוג שיעסוק בניתוח כל פיסת מידע שתתקבל, תפישה המנוגדת לאתוס הבסיסי של רשת האינטרנט.
"אני חושבת שאוטלה היה הולך לאיבוד באינטרנט", אומרת הביוגרפית שלו, פרנסואז לוי. "גם עם צבא קטן של ספרנים מקצועיים, המונדניאום המקורי לעולם לא היה מצליח להכיל את היקף המידע שקיים היום ברשת".
לגרסת ההיפרטקסט של אוטלה היו כמה יתרונות לעומת הרשת של ימינו. בעוד שהקישורים שברשת האינטרנט כיום משמשים כמעין קשר אילם בין מסמכים, אוטלה חזה בעיני רוחו שימוש בקישורים שנושאים עמם משמעות, למשל כאלה המציינים אם מסמכים מסוימים "מסכימים" זה עם זה או לא.
אוטלה גם חזה את האפשרויות של רשתות חברתיות, המאפשרות למשתמשים "להשתתף, להריע, לשיר במקהלה". אף כי ודאי היה נבוך לנוכח האווירה המתירנית השוררת לעתים באתרים כמו "פייסבוק" ו"מייספייס", הרי שאוטלה חזה כמה מההיבטים החשובים יותר של הרשתות החברתיות - היכולת להחליף מסרים, להשתתף בדיונים ולעבוד ביחד כדי לאסוף ולארגן מסמכים.
הרשת הסמנטית
יש חוקרים המאמינים שאוטלה גם חזה משהו דמוי "הרשת הסמנטית", מסגרת חדשה של מחשוב המבוסס על נושאים, שצוברת עניין גובר והולך בקרב מדעני מחשב. בדומה לרשת הסמנטית, המונדניאום שאף לא רק לקבץ קישורים סטטיים בין מסמכים, אלא גם למפות את הקשרים הקונצפטואליים שקיימים בין עובדות לרעיונות.
מתנגדי הרשת הסמנטית אומרים שהיא מתבססת יותר מדי על תוכניות של מומחים. כפי שהחזון של אוטלה חייב שקבוצת עובדים מיומנים תעסוק בהכנת קטלוגים ובסיווג הידע שבעולם, כך הרשת הסמנטית מבוססת על אליטה של מתכנתים שמנסחים תיאורים לטווח עצום של מידע. בעבור מי שתומכים במסדי נתונים המחייבים עבודת תחזוק רבה, גורל המונדניאום צריך להיות אות אזהרה.
אוצרי המונדניאום של ימינו מקווים שייחסך ממנו הגורל של קודמו. אף כי המוזיאון הצליח להבטיח מימון, הוא נאלץ להיאבק כדי למשוך מבקרים. לשם כך המוזיאון מציג תערוכות קבועות של כרזות, תצלומים ואמנות בת זמננו. כיום רק תיירים מעטים מגיעים למוזיאון הקטן במונס, אבל ייתכן שבעתיד הלא רחוק העיר תשתלב במפת ההיסטוריה של הטכנולוגיה, משום שבהמשך השנה עתיד להיפתח בפאתיה מרכז מידע של תאגיד חדש - "גוגל". |
