מלחמה היא לכאורה עניין די מובנה: יורים, מפגיזים, פולשים, מזיזים כוחות וכובשים שטחים. בין אם מדובר בתקרית גבול שמסתיימת כעבור כמה שעות, ובין אם במלחמות איומות וממושכות, ידוע לכל מי התחיל, מי הגיב, מתי ואיך. אולם, מה קורה כשהצד המותקף אינו יודע מי התקיף אותו? מה הצעדים שהוא יכול לנקוט? את מי הוא מאשים? וכיצד בכלל אפשר להיות מותקפים מבלי שנדע מי תקף אותנו?

האשם במצב החדש הוא האינטרנט, או ליתר דיוק התשתית שהוא מהווה למלחמות סייבר, מלחמות המתנהלות תוך תקיפת מערכות מחשבים של מדינות. מכיוון שלא תמיד מדובר בפגיעה במדינות, יש מי שקורא לסוג מתקפה זה "טרור וירטואלי".

רק לפני חודש רבים בישראל נאלצו לבדוק אם חשבון המייל שלהם נמצא ברשימת כתובות שהאקרים טורקים גנבו מרשתות מסחר ישראליות. גניבת הסיסמאות היתה רק צעד אחד שביצעו האקרים טורקים בעקבות אירועי המשט לעזה. כמה ימים לאחר אירועי המשט נפרצו למעלה מאלף אתרים, בהם גם אתר האינטרנט של עיריית תל אביב, דפים באתר סטימצקי, אתר ליכודניק, אתר אוניברסיטת בן גוריון, האתרים הרשמיים של קבוצות מכבי והפועל תל אביב ועוד.

כעת, תארו לכם שלא מדובר רק בסיסמה הפרטית שלכם, בנתוני כרטיס האשראי או בחסימת הגישה לחשבון הפייסבוק שלכם, אלא בפריצה לרשתות מחשב ששולטות על תשתיות אזרחיות כמו מים, חשמל, תחבורה או בנקאות. במקרה כזה, הכאוס שישתרר במדינה עלול להיות חמור אף יותר מהתקפת טילים קונבנציונלית.

ספר חדש שיצא לאור בהוצאת שוקן, מתאר תרחיש דומה. "בבל שעת אפס", מאת גי-פיליפ גולדסטיין, מתחיל בהתנקשות בחייו של עיתונאי סיני, ממנהיגי ההתנגדות למשטר במדינה, שמציתה מהומות המתפשטות ברחבי סין ומסכנות את השלטון. ראשי המשטר מחליטים ליצור פעולת הסחה מלחמתית בטייוואן. פעולה שגורמת למהומה בזירה הפוליטית הבינלאומית, ויוצרת התנגשות בין תרבויות, שפות ודרכי לוחמה שונות.

גולדסטיין מכניס את הקורא אל חדרי הדיונים הסודיים של מעצמות העל - ארצות הברית, סין, רוסיה והגוש האירופי; כצפוי, גם מקומה של ישראל לא נפקד מהשתלשלות האירועים. הדיונים חושפים שיטות לחימה המשלבות לוחמה גרעינית ולוחמה אלקטרונית נגד מערכות מחשוב צבאיות ואזרחיות, שמטרתן לשתק שירותים חיוניים במדינות שלמות. שוקי ההון, מערכות המים, החשמל, הדלק ואף מרכזי פיקוד ושליטה - הכל עומד בסכנת קריסה. כשנשיא ארצות הברית מנסה להשיב את הסדר העולמי על כנו, נחשפת פרשיית אהבים חשאית שבה היה מעורב. כדי להציל את ארצו מפני מלחמת עולם שלישית שולח הנשיא את אהובתו, סוכנת הביון ג'וליה אובריאן, למשימת ריגול מיוחדת בנבכי המרחב הקיברנטי, שמובילה אותה בין גרמניה, רוסיה, ישראל וארצות הברית.

לחיי הפחד

גולדסטיין, בן 36, הוא בן לאם ישראלית ולאב יהודי-צרפתי, וספרו ראה אור לראשונה בצרפתית לפני שלוש שנים, בתום עשר שנות מחקר בנושא מלחמות הסייבר. בביקורו בתל אביב בשבוע שעבר, הוא סיפר שבעקבות פרסום ספרו הוא הוזמן להופיע בוועידת TED בצרפת, כמומחה להשלכות הגיאופוליטיות של התקפת סייבר, וכמו כן הוזמן על ידי קבוצת מחקר מ-MIT ומבית ספר קנדי לממשל בהרווארד לדיונים באותו נושא. כיום הוא עובד בחברת ייעוץ עסקי המייעצת לארגונים בנושאים של אסטרטגיה עסקית.

"התחלתי לכתוב את הספר בשנות ה-90, בתקופה שנראה היה כאילו עידן המלחמה הולך להיגמר", הוא מספר. "המלחמה הקרה נגמרה, בארצות הברית ביל קלינטון היה הנשיא, בישראל נחתמו הסכמי שלום, האפרטהייד בדרום אפריקה נגמר, היה נראה שהעולם מגיע לשלווה ושגשוג. לא יכולתי שלא לתהות אם באמת הגיע סוף עידן המלחמות ותחילת עידן השלום והאהבה. את תשומת הלב שלי משך מאמר מ-93' שהכותרת שלו היתה 'הסייבר-טרור מגיע', שעסק באיך מערכות מחשב יכולות לפגוע במדינות. זו היתה פיסה אחת בפאזל, שגרמה לי לחשוב: אם המלחמה חוזרת, איזו צורה היא תלבש?"

שאלה זו מקבלת משנה תוקף מכיוון שעל אף שלמתקפות הווירטואליות חלק חשוב בהנעת העלילה בספר, מקומה של המלחמה הקונבנציונלית לא נפקד, ולא נגרע ממנה גם הנשק הגרעיני.

למרות הדגש על מתקפות וירטואליות, השאלה החשובה היא עדיין מי ילחץ קודם על הכפתור, ובסופו של דבר מדובר באותן פצצות ובאותו כפתור.

"אתה צודק, יש עדיין נשק גרעיני בעולם", הוא מחייך, "וזו אחת הסיבות שטרור וירטואלי מסוכן יותר. פעם חיינו בעולם הרבה יותר פשוט, שהדבר הכי חשוב בו היה יכולת ההרתעה. כבר מראשית הימים של הדוקטרינה הגרעינית בסוף שנות ה-50, אחד הדברים שכולם פחדו ממנו הוא הסיכון בהתקפת פתע, וארצות הברית ורוסיה ניהלו שיחות בסוגיה איך להימנע ממתקפת פתע. זו היתה אחת הסיבות להקמת הקו החם בין שתי המעצמות. אבל, מה קורה אם פתאום הקו החם לא עובד? וזה קרה".

זה קשור לשם הספר? למגדל בבל?

"הרעיון של מגדל בבל, העובדה שאומות לא מדברות אותה השפה, הוא מטאפורה למצב שבו הן לא מבינות אחת את השנייה, וכתוצאה מכך יוצאות למלחמה. כולנו מדברים כל כך הרבה שפות שונות ואנחנו לא בוטחים אחד בשני".

הבעיה במלחמת סייבר היא שאתה לא תמיד יודע מי התקיף אותך, ולכן אתה גם לא יודע את מי לתקוף בתגובה. האם ככה תיראה המלחמה העתידית?

"נכון, לא תמיד נדע מי תוקף אותנו. זו אפשרות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון. יכול להיות שיהיה לנו רמז, אבל לפעמים רמז לא מספיק, או שזה יכול להיות רמז שקרי, שמכוון לכיוון אחר. זה כובל את הידיים שלך, אתה מפחד לעשות טעות, להתקיף את האנשים הלא נכונים, ואז תהיה עוד יותר מבודד. מצד שני, כתוקף יש לך יתרון גדול כי אתה לא מזוהה, ויכול להמשיך בפעולות שלך כי אף אחד לא יכול להוכיח שזה אתה".

אז את מי תוקפים?

"זו שאלה מעניינת, אבל בסוף היום די ברור מי עומד מאחורי הטרוריסטים, והמדינה היא שאחראית לפעילות של האזרחים והתושבים שלה. אם אתה לא יכול לעמוד בזה, אתה צריך לשאת בתוצאות. למדינות צריך להיות ברור שהן נושאות באחריות, ולכן הן צריכות לפעול כדי למנוע פעילויות כאלו מלכתחילה. זה אולי לא הוגן אבל אלו החיים".

במשך כל השיחה גולדסטיין קושר שוב ושוב בין עובדת היותו יהודי לבין כתיבת הספר. בלובי בקומה האחרונה של מלון בתל אביב, הוא מביט על קו הים ומספר שבדיוק כאן הרעיון לכתוב ספר קרם עור וגידים.

"המשפחה שלי מוצאה מפולין, וזה קשור לסיבה שבגללה התחלתי בכלל לחשוב על כל הנושא הזה", הוא אומר. "הייתי בחור צרפתי-יהודי רגיל, הלכתי לבית ספר למנהל עסקים, אבל תמיד התעניינתי בגיאו-פוליטיקה. יש לי תחושה שזה נובע מכך שתמיד העסיקה אותי המחשבה מה קורה ומה יקרה עם ישראל.

"מעבר לכך, יש משהו מרתק במלחמה. כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של המשפחה שלי ושל משפחות יהודיות רבות נוספות, למה אני כבר לא גר בלובלין, בלודז' או בוורשה, כשאתה מביט בעבר שלנו, אתה מבין שמלחמות כמו מלחמת העולם השנייה היו אירוע מכונן. ככלל, במאה ה-20 מלחמות היו אירועים מכריעים ששינו גורלות של אנשים. אנו חיים בעידן שאחד המאפיינים שלו הוא המלחמה".

למה לקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב את הספר?

"זה הספר הראשון שלי, והייתי צריך לכתוב אותו שוב ושוב מחדש. היה לי חשוב לכתוב ספר בדיוני שיהיה אמין, ובשביל זה אתה צריך להיות מאוד מפורט ומדויק. רציתי שלקורא תהיה תחושה של ריאליזם, גם אם התרחישים הם חריגים".

למה בדיוני? לא היה יותר פשוט לכתוב ספר עיון אקדמי?

"רציתי לכתוב מותחן שהייתי שמח לקרוא. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כדי לגרום לאנשים להתעניין במה שיש לך להגיד הוא לספר סיפור. במידה מסוימת הספר דומה לז'אנר של ספרי טום קלנסי, עם כל הכבוד שיש לי אליו, וג'וליה היא אולי הגרסה הנשית של ג'ק ריאן. הספרים של קלנסי עניינו אותי, אבל חסר לי בהם עומק גיאו-פוליטי. זו גם הסיבה שבספר שלי הבדיון הוא רק בכל מה שנוגע לעתיד; האירועים שמתוארים בעבר הם אמיתיים. כל מה שאני יכול לעשות זה לקחת את העבר, לערבב אותו קצת ולנסות לדמיין מה יקרה בעתיד".

מבלי לגלות כיצד הספר נגמר, זה ספר אופטימי או פסימי?

"אני חושב שהתשובה היא באמצע. לא רציתי להיות יותר מדי פסימי אבל גם לא אופטימי. רציתי שיהיה קצת פחד, כי בסופו של יום, אם המין האנושי ישרוד זה יהיה הודות לאחד האינסטינקטים הכי גדולים שלנו - הפחד. אתה יודע מה, התשובה הכי כנה שלי לשאלה תהיה שאני לא יודע; ואני חושב שזו תשובה טובה. צריך להתייחס לסוף הספר כקריאה להיזהר, לפקוח את העיניים לסכנות. אנחנו יכולים לשרוד ואנחנו יכולים להיכחד.

"זה גם קשור לחלקו השני של שם הספר, 'שעת אפס', ביטוי שמשתמשים בו בעולם האינטרנטי רגע לפני השקה של מוצר. רציתי לצמצם את ציר הזמן. אנחנו נמצאים כיום ברגע האחרון שיקבע אם המין האנושי ישרוד או לא, וזה עלול לקרות הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים".

האינטרנט הפרוע

אופטימיים או פסימיים, תרחישי המלחמה הווירטואלית אינם ספרותיים בלבד. לפני שנתיים, בטרם רוסיה פלשה לגיאורגיה, אירעה מתקפה ממוחשבת מסיבית מאוד במשך כמה ימים ששיתקה את רוב רשתות המחשבים, התקשורת והממשל של גיאורגיה. שנה קודם לכן פתחו האקרים רוסים במתקפה על רשתות המחשבים של אסטוניה. העילה למתקפה היתה שהמדינה הבאלטית הזיזה ממקומה אנדרטה להנצחת חללי הצבא האדום. בתגובה, הופגזו אתרי האינטרנט הרשמיים של אסטוניה על ידי מספר עצום של מבקרים, ומחשבי הממשלה קרסו.

ההכנות למתקפות הווירטואליות לא פוסחות גם על ישראל. בחודש מאי השנה תירגל צה"ל תרחישים של מתקפה אלקטרונית על תשתית המחשבים והתקשורת של מדינת ישראל, במהלך תרגיל העורף הלאומי השנתי, כפי שדיווח כתב "הארץ" אנשיל פפר. לצד פגיעת חומרי לחימה כימיים, הדמיות של קריסת מבנים ופינוי בתי חולים ובתי ספר, אחד התרחישים שתורגלו היה פגיעה בתשתיות התקשורת והמחשבים במדינה, לא על ידי טילים אלא בתקיפה אלקטרונית דרך האינטרנט.

באגף המודיעין של צה"ל הוקמה מפקדה ייעודית לתחום לוחמת סייבר, ועל הגנת התשתית האלקטרונית האזרחית הופקדה הרשות הלאומית לאבטחת מידע, הפועלת בתוך השב"כ. ההערכה במערכת הביטחון היא שבעת מלחמה, ינסו גורמים עוינים להפיל את אתרי האינטרנט המרכזיים המשמשים את אזרחי המדינה, וכן לפגוע ברשתות התקשורת האלקטרוניות של גופים מרכזיים. תקיפות כאלה אירעו בזמן מבצע "עופרת יצוקה", אך מערכות המחשוב של משרדי הממשלה כמעט שלא נפגעו ופעילותם הופסקה רק לזמן קצר.

בעקבות פניית מוסף "הארץ" לדובר צה"ל בבקשה לקבל יותר פרטים על היערכות מדינת ישראל לאיומים הווירטואליים, ועל תפקידה של יחידת 8200 - השייכת לאגף המודיעין של צה"ל ומוזכרת בספר - התקבלה התגובה הבאה: "אגף התקשוב נערך לעידן הסייבר על רקע התפתחות האיומים במרחב לחימה זה וההישענות הגוברת על לחימה מבוססת רשת".

האקדמיה הישראלית חוקרת אף היא את עידן הסייבר והקשר שלו לטרור. אולם, על אף שהמושג טרור וירטואלי חדר למיינסטרים ואומץ על ידי כלי התקשורת בכל העולם, יש מי שמסתייג ממנו. לדוגמה, יעל שחר, חוקרת בכירה במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה.

שחר, שמתמקדת במחקרה בשאלה איך גופים שונים משתמשים בטכנולוגיה ומה הטכנולוגיה עושה לתוכניות שלהם, סבורה שלא צריך לקרוא לזה טרור וירטואלי. "וירטואלי משמעו שהטרור נשאר בעולם הווירטואלי, שהוא לא אמיתי, שאין לו השלכות אמיתיות ושהוא לא פוגע בעולם הפיזי. אבל יש לטרור הזה אפקט מיידי ואמיתי. אם אני תוקפת מערכת טלפונית זה לא וירטואלי, ולא משנה אם אני עושה את זה עם פצצות או בלחיצת כפתור. גם בנקאות היא מערכת פיזית. העובדה שמעשה הטרור קורה באמצעים דיגיטליים, לא אומרת שאין לו השלכות פיזיות".

פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה, מהחוג לתקשורת, חוקר בעיקר תקשורת פוליטית ותעמולה ואת השפעותיהן על דעת הקהל. גם הוא מסתייג מצמד המלים, אולם לו מפריע יותר השימוש במונח טרור. "זה לא טרור, זו כבר מלחמה קונבנציונלית שמדינות עושות בה שימוש בכלים מקוונים. זה לא תסריט תיאורטי, וככל שמדינות מצטיינות בנשק הזה הן במקביל מצטיינות גם בנשק שמגן מפני התקפות מסוג זה. ישראל, כמו מדינות אחרות, עוסקת בחיפוש חומות מגן תרתי משמע נגד אפשרויות כאלו. הן עושות מאמצים עצומים להגן על רשתות המחשבים שלהן.

"הייתי בשלוש סימולציות ממושכות של משחקי מלחמה של האמריקאים, שגייסו מומחים שונים, בין השאר האקרים, ששיחקו את תפקיד האויב, וניסו לחשוף את נקודות התורפה, הבקיעים והחולשות של חומות ההגנה שלהם. זו בהחלט חזית וזירה אפשריות שכולם נערכים לשימוש בה".

באופן אירוני משהו, התפתחות סוג זה של לחימה התאפשרה, לדברי שחר, בזכות שני גורמים שבדרך כלל נתפסים כחיוביים: הדמוקרטיזציה של העולם, והתפתחות הטכנולוגיה. "ניקח לדוגמה את מה שקורה בסין", היא אומרת. "הסינים נוקטים נגד האזרחים המוסלמים במערב סין, שרוצים מדינה עצמאית, שורה של פעולות שאפשר לקרוא להן 'פעילות נגד טרור', אבל אפשר גם לתפוס אותן כדיכוי פוליטי. שמעת פעם על התקפות טרור נגד אוטובוסים בבייג'ין? על טרור מתאבדים בבייג'ין?"

לא.

"אבל זה קורה וזה קרה; היו כמה מקרים כאלו לפחות עד 97'. הבעיה היא שזה לא מביא שום תועלת למתאבדים, כי אף אחד לא שומע עליהם, לא בתוך סין ולא מחוצה לה. זה העניין, טרור עובד בעיקר בדמוקרטיות: הוא צריך עיתונות חופשית. מחבלים מאמינים שבדמוקרטיה האזרחים משפיעים על השלטון, אז במקום להשפיע על קבוצת עילית או שלטונית הם פועלים נגד האזרח הפשוט, שהופך להיות המטרה שלהם. מחבל מכוון פיגועים נגד מי שהוא חושב שיכול להשפיע; במקרה זה מדובר באזרח הפשוט. כיום התשתית האזרחית הופכת לחלק מהמלחמה.

"אם פעם מלחמה התנהלה בין חיילים, היום לפעמים מדובר במישהו שאינו חייל נגד מישהו שאינו חייל, אזרח נגד אזרח".

אבל המדינות עדיין קיימות בבסיס המלחמה.

	פרופ' גבי וימן. לא טרור, מלחמה

"השאלה מה התפקיד של מדינה במלחמה כזו? אם אזרח תוקף מדינה, מה עושים? ראינו מה קרה באסטוניה. הממשל באסטוניה מתנהל ברובו ברשת, אין ניירות בכלל. אם אתה רוצה לשלם מס הכנסה, לדבר עם פוליטיקאים, לבצע פעולות בנקאיות - הכל דרך האינטרנט. הבעיה שבלי זה המדינה לא קיימת. בעקבות המתקפה על הרשת שלהם היא פשוט קרסה. המעניין הוא שעד היום אין הוכחה שממשלת רוסיה היתה אחראית לכך, למרות שזה די ברור. ראינו משהו דומה בגיאורגיה, לפני שנתיים. לתקיפה הקרקעית קדמה תקיפה אלקטרונית ששיתקה חלק מתשתית האינטרנט של גיאורגיה.

"הבעיה שבמתקפה כזו קשה לדעת מי גרם לה, למרות שזה לא בלתי ניתן לאיתור באופן גורף. זה חתול ועכבר. בעיה אחרת שמתעוררת היא שאפילו אם אתה מוצא את העקבות של מי שעשה את זה, מה אתה עושה? האם זה נקרא מעשה מלחמתי לפי החוק הבינלאומי? החוק הבינלאומי לא השיג את עידן הטרור, הוא מאוד רחוק מהעולם הדיגיטלי. האינטרנט הוא המערב הפרוע של העידן הדיגיטלי בחוק הבינלאומי".

מה עושים?

"כשהמציאו את המכוניות הראשונות אסור היה לנסוע במהירות של יותר מ-30 קמ"ש, כדי לא להפחיד את הסוסים, ואם נתקלת בכביש בסוס היית צריך לעצור ולתת לו לעבור. כשהאינטרנט החל להתפתח, לא התאימו לו חוקים מתאימים. לדעתי, מה שיקרה בסופו של דבר הוא שיתחילו להסתכל על האינטרנט כמו על מרחב אווירי - יש כללים בינלאומים כדי שמטוסים מכל המדינות יוכלו להשתמש בו בלי להתנגש. יהיה צורך להחליט איך אפשר להשתמש בו בלי להיות כל כך אנונימי. ועדיין, יהיו אלמנטים מחוץ לחוק כמו בכל תחום, אבל לפחות יהיה חוק, תהיה הסכמה מה חוקי ומה לא. הבעיה שהטכנולוגיה מתפתחת הרבה יותר מהר מהחברה עצמה".

עמוד ענן

הגורם השני שמאפשר את קיומו של הטרור הווירטואלי הוא התלות בטכנולוגיה. המגזין "אקונומיסט", הקדיש ללוחמה הווירטואלית גיליון בראשית חודש יולי, וקרא למרחב המקוון "המרחב החמישי שבו מתנהלת המלחמה המודרנית", במקביל לים, ליבשה, לאוויר ולחלל. פרופ' וימן מודע אף הוא לאופן שבו ההתפתחות הטכנולוגית משרתת גם את מי שמבקש להשתמש בה כדי לפגוע באזרחים.

"בהרבה תחומים גם הרעים נשכרים מהתפתחות של האינטרנט וגם הם נוטים לרתום אותו לעגלות המושחתות שלהם", הוא אומר. "אנחנו תלויים ברשתות מחשבים לכל דבר - כלכלה, חינוך, תעבורה, אנרגיה. הכל תלוי במחשבים. כדי לפגוע בנו כבר לא צריך פצצה, אפשר לפגוע ברשתות שמקיימות אותנו".

וימן מסכים שהספר של גולדסטיין מתאר תסריט אפשרי, ומדמה אותו לענן קודר שנמצא באופק. במקום עבודתו הוא עוקב אחרי יותר מ-6,700 אתרי טרור, של כל תנועות הטרור בעולם, לא רק במזרח התיכון, זו השנה ה-12 ברציפות, יום ולילה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. "כל פעילות שיש שם אנחנו מורידים לארכיון שלנו ומנתחים אותה", הוא אומר. "אנחנו יודעים שהענן נמצא שם, אבל אנחנו לא יודעים באיזו מהירות ואם בכלל הוא יגיע. הוא יכול להגיע לכאן מחר, בעוד עשר שנים או בכלל לא.

"כשהוא יגיע, הנזקים עלולים להיות הרבה יותר גרועים מפיגועים קונבנציונליים. תאר לך שבמקום לחטוף מטוס ולהטיס אותו לתוך מגדל, אתה פשוט משתק את מערכת הפיקוח הממוחשבת של כל המטוסים, ומטוסים פשוט יתרסקו אחד לתוך השני ולקרקע; במקום לחטוף רכבת אתה פשוט משבש את רשתות הרכבות; במקום פצצה אטומית אתה פשוט משבש את המחשבים שמפקחים על הפעילות של תחנות כוח גרעיניות. כל התסריטים האלו קיימים. ככל שרשת המחשבים מתפשטת ומשתכללת היא גם פגיעה יותר לגורמים שליליים. ראינו את זה בהרבה תחומים: בפורנוגרפיה ובפשיעה קונבנציונלית, כמו גניבת זהות וגניבת כספים".

באיזה מהירות הענן הקודר יכול להגיע?

"זה תלוי בשלושה גורמים. אתה צריך מוטיבציה, ידע וכלים. זה מאוד פשוט. אנחנו יודעים שיש לארגוני הטרור מוטיבציה, ופעולות מסוג זה נראות בעיניהם כצעד סביר וחשוב אחרי המתקפה על מגדלי התאומים. אתה צריך למצוא משהו דרמטי והרסני יותר, שיאפיל על האירועים ההם. במובן זה, טרור וירטואלי יכול לענות על הצורך הזה.

"בנוסף, אתה צריך ידע, וזה כבר לא כל כך פשוט. טרוריסטים משתמשים כיום באינטרנט בשיטות וכלים 'קונבנציונליים', שכל אחד מאיתנו עושה בהם שימוש: להעביר מידע, להפיץ תעמולה, ללמד, להטיף, להתווכח, לתקשר, לגייס כספים, לחנך, אפילו להתאמן.

"הם לא המציאו דבר; זו השנה ה-12 שאני עוקב אחרי הנוכחות של טרור באינטרנט ועוד לא ראיתי דבר אחד שהם המציאו. הם משתמשים בידע קיים ומפיקים ממנו תועלת לצרכים שלהם. לפרוץ לאתרים מוגנים, לשבש רשתות מחשבים מוגנות, בשביל זה צריך כבר ידע ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר ילד בן 12".

הם לא מנסים להתקדם לפחות ברמה הטכנית?

"צריך אנשי מקצוע הרבה יותר מיומנים, צריך לגייס האקרים בעלי ידע ומיומנות שלארגוני הטרור אין היום. יש עדויות לכך שהם מנסים לגייס מהמערב בוגרי אוניברסיטאות, סטודנטים שעוסקים במחשבים והאקרים מיומנים, אבל להערכתי הם עדיין לא הצליחו.

"זה נכון גם לגבי הכלים שבהם הם משתמשים. הכלים שנדרשים למתקפת טרור וירטואלי הרבה יותר מתוחכמים מהכלים הקונבנציונליים שארגוני הטרור משתמשים בהם. הם עדיין משתמשים בתוכנות רגילות. גם כשהם עוסקים בהצפנה הם משתמשים בתוכנות מסחריות שהם קונים ברשת. אלה לא כלים שמתאימים למתקפת סייבר".*

פיליפ-גי גולדסטיין


יעל שחר. מלחמת אזרח נגד אזרח