לקראת סוף קיץ 1969, כמה שבועות לאחר הנחיתה על הירח, כמה ימים אחרי וודסטוק, וחודש לפני השידור הראשון של הקרקס המעופף של מונטי פייתון, נשלחה תיבת מתכת גדולה ואפורה למשרדו של הפרופסור לאונרד קליינרוק מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. גודלה היה כשל מקרר ביתי, ולפחות למראית עין היא ניחנה גם באותה מידה של אטרקטיביות. אבל קליינרוק היה נרגש: בתצלום מאז רואים אותו עומד לצד התיבה, בעניבה ובמכנסיים חומות, צו האופנה באותם ימים, וזורח מאושר כמו אב גאה.

אם קליינרוק היה מנסה להסביר את התרגשותו למישהו פרט לעמיתיו, הוא בוודאי לא היו מבינים זאת. האנשים המעטים מחוץ לאוניברסיטה שידעו מה יש בתיבה אפילו לא יכלו לבטא כראוי את שם החפץ: זה היה - IMP "ממשק העברת הודעות" (Interface Message Processor) - אבל שנה קודם לכן, כאשר חברה מבוסטון זכתה במכרז לבנות אותו, הסנאטור המקומי, טד קנדי, שלח מברק ובו הוא מהלל את הרוח הנוצרית המפעמת בבניית "הממשק הבין-דתי הראשון להעברת הודעות". מיותר לציין שהמכונה שהגיעה למשרדו של קליינרוק לא ניחנה ביכולת לקדם הבנה בין הדתות הגדולות של העולם. היא היתה חשובה הרבה יותר מכך.

קשה לקבוע בוודאות מתי נוצר האינטרנט, בעיקר משום שאיש אינו מסוגל להגדיר מהו בדיוק. אבל ה-29 באוקטובר 1969 הוא תאריך שיכול להיות, כפי שקליינרוק מגדיר זאת כיום, "היום שבו האינטרנט העולל אמר את מילותיו הראשונות".

(איור: הדר סגל)

בשעה 10:30 באותו היום התגודדו סביב קליינרוק פרופסורים עמיתים וסטודנטים, מחשב חובר לממשק, שיצר קשר עם ממשק אחר שהיה מחובר למחשב שני שמוקם במרחק של כמה מאות ק"מ משם, במכון המחקר של אוניברסיטת סטנפורד, וסטודנט לתואר ראשון בשם צ'ארלי קליין כתב הודעה. סמואל מורס, ששלח את המברק הראשון 125 שנים לפני זה, בחר בפסוק היהיר: "מה פעל אל?", אבל המשימה של קליין היתה להתחבר (Log in) מהמחשב בלוס אנג'לס למחשב בסטנפורד, ולא היה כאן מקום ליהירות: ההוראות שקליין קיבל היו פשוט להדפיס את הפקודה LOGIN.

12 שנים לאחר המסר הראשון שהעביר צ'ארלי קליין ברשת הארפ"א, כפי שכונתה אז, היו מחוברים בה רק 213 מחשבים; אבל לאחר 14 שנים, 16 מיליון בני אדם היו מחוברים אליה, והאימייל החל לשנות את פני העולם; הדפדפן השימושי הראשון הושק רק ב-1993, אבל ב-1995 כבר הופיעה אמזון, ב-1998 גוגל, וב-2001 ויקיפדיה, ובשלב הזה כבר היו מחוברים לרשת 513 מיליון איש. כיום ההערכה היא ש-1.7 מיליארד בני אדם גולשים ברשת. "זה לא עניין של אגו או של התרברבות", אומר סטיב קרוקר, שהיה נוכח ביום הוא ב-1969 באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, "אבל בהיסטוריה האנושית כולה לא היה משהו שהשתנה בצורה כה דרמטית, מבחינת מהירות השינוי, כמו תקשורת מחשבים".

ותו "LO"

במבט לאחור, קליינרוק וקרוקר נדהמים כיצד כל אחד מהם היה מודע לכך שהוא, כמדען מחשב צעיר, מעורב במשהו בעל חשיבות גדולה, אך באותו הזמן הם נתקלו רק בתקלות טכניות בודדות ופשוטות. מצד אחד הם היו שם בגלל שיגורו של הלווין הרוסי ספוטניק ב-1957, שהכניס לפאניקה את מערכת ההגנה האמריקאית ודחף את אייזנהאואר להזרים מיליוני דולרים למחקר מדעי ולייסוד ארפ"א - רשת הסוכנות לפרויקטים של מחקר מתקדם - כדי לנסות ולזכות במירוץ החימוש הטכנולוגי. הרעיון היה "שלא נופתע שוב", אומר רוברט טיילור, מדען של ארפ"א שהשיג את המימון הדרוש לרשת ארפ"א, לאחר ששיכנע את ראש הסוכנות לתת לו מיליון דולר שהיו מיועדים למימון מחקר של טיל בליסטי. יחד עם חלוץ נוסף של האינטרנט המוקדם, ג'יי.סי.אר ליקלידר, כתב טיילור את המאמר "המחשב כמכשיר תקשורת (The Computer As A Communication Device)" שרמז על העתיד לבוא. "בעוד שנים ספורות יוכלו בני האדם לתקשר ביניהם ביתר יעילות דרך מכונה מאשר פנים אל פנים", הצהירו. "זה דבר מבהיל למדי לומר, אבל זאת המסקנה שלנו".

מצד שני, פריצת הדרך שהושגה באותו לילה ב-1969 היתה מעשית בהחלט. רשת הארפ"א בפני עצמה לא היתה מיועדת להיות נשק סודי שיעמיד את ברה"מ במקומה: זאת היתה פשוט דרך לאפשר למדענים גישה מרחוק למחשבים, משום שבאותו זמן מחשבים עדיין היו גדולים ויקרים, והמדענים היו צריכים לחלוק ביניהם משאבים (הרעיון שהרשת תוכננה כדי לשרוד מתקפה גרעינית הוא אגדה אורבנית). גם הבעיה הטכנית שפתר הממשק להעברת הודעות לא היתה מרגשת. באותו זמן כבר היה אפשר לחבר מחשבים באמצעות קווי טלפון, אבל קצב העברת הנתונים היה איטי להחריד, וכל מחשב היה צריך להיות מחובר בקו נפרד לכל מחשב אחר. הפיתרון, "מיתוג מנות", שהומצא על ידי הפיסיקאי הבריטי דונלד דייוויס, היה כרוך בהפרדת המידע למנות שניתן היה להעביר באמצעות כל קו פנוי של הרשת, לפני צירופו מחדש בקצה השני.

"חשבתי שזה חשוב, אבל לא חשבתי שזה מאתגר כמו מה שנראה לי אז ?מחקר אמיתי'", אומר קרוקר, איש חביב בן 65, שהמשיך לשמש כדמות מפתח בהתרחבותו של האינטרנט. אך עדיין, קליינרוק זוכר התרגשות של ממש בלילה שבו קליין ישב ליד מחשב האס.די.אס סיגמה 7 שהיה מחובר לממשק להעברת הודעות, ובמקביל יצר קשר טלפוני עם העמית שלו בסטנפורד. בזמן שעמיתיו צפו במתחרש, קליין הקליד את האות L שבראש המלה LOGIN. "קיבלת את ה-L?", הוא שאל בטלפון. "קיבלתי את ה-L", ענה הקול מסטנפורד. קליין הקליד O.

"קיבלת את ה-O"? "קיבלתי את ה-O", השיבו מסטנפורד.

קליין הקליד את האות G וברגע הזה המערכת קרסה והקשר ניתק. ה-G לא עברה, מה שגרם לכך, לגמרי במקרה, שההודעה הראשונה שעברה ברשת האינטרנט הבתולית היתה, אחרי הכל, הולמת מבחינה תנ"כית: "LO".

אחד הדברים המרתקים ביותר שקשורים להתפתחותו של האינטרנט הוא העובדה שעבור קבוצה נבחרת של הוגים טכנולוגיים, ההפתעה היתה לא כמה מהר הוא התפשט ברחבי העולם, תוך שהוא משנה את פניהם של עולם העסקים, של התרבות ושל הפוליטיקה, אלא שזה לקח כל כך הרבה זמן להמציא אותו. אפילו בתקופה שבה מחשבים עבדו על כרטיסים וסלילים היו לחישות ושמועות שזה בלתי נמנע שיום אחד מחשבים יעבדו בקבוצה ולא כיחידות עצמאיות.

אך למרות הנבואות הללו, המצאתו של האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו כיום לא היתה כורח המציאות. היתה ייחודיות מכרעת לכך שרשת הארפ"א קיבלה את מימונה ממערכת ההגנה האמריקאית, ושהמיליונים שזרמו לקמפוסים הגיעו לחוקרים שאימצו אתיקה אנטי ממסדית ושבמקרים רבים גם היו שמאלניים. במקום לחנוק את המחקר שלהם בחשאיות קיצונית, כפי שהיית מצפה מפרויקט של המלחמה הקרה, הם הצהירו בציבור על כל צעד מחשבתי שלהם, במסמכים שקיבלו את השם "בקשות להערות" (Requests For Comments).

במתכוון או שלא, הם סייעו ליצירת תרבות תוססת של חובבים בשולי האקדמיה - סטודנטים ומרצים זוטרים שבנו את מערכות לוחות המודעות האלקטרוניים שלהם, ולבסוף את FidoNet, רשת שחיברה בין המשתמשים. ניתן לטעון שמערכות לא רשמיות כאלה סייעו להולדת האינטרנט לא פחות מאשר רשת ארפ"א. בשנות ה-90 המאוחרות, בזמן שרשת ארפ"א הוחלפה ב-NSFNet, רשת גדולה יותר שנבנתה במימון ממשלתי, העמדה הרשמית עדיין היתה שרק חוקרים באקדמיה ועוזריהם יכולים להשתמש ברשת.

היו אלה החובבים שהתחברו בצורה לא רשמית למערכת המרכזית, שפתחו לראשונה את האינטרנט בפני ההמון. מה שהפך את הכל לאפשרי מבחינה טכנית היתה תוכנה בשם TCP/IP שאיפשרה לרשתות להתחבר לרשתות אחרות, מה שיצר "רשת של רשתות", שבאופן תיאורטי יכולות להתרחב עד אין סוף - שזאת הגדרה נוספת לאינטרנט. וזאת הסיבה שממציאי ה-TCP/IP, וינט סרף ובוב קהאן, טוענים לתואר של אבות האינטרנט.

לפני ואחרי גוגל

אני לא זוכר מתי השתמשתי באינטרנט בפעם הראשונה, למרות שזה היה כמעט בוודאות שאנשים עדיין קראו לו רשת מחשבים עולמית, ואפילו W3, בערך באותו הזמן שהביטוי שטבע אל גור, "אוטוסטרדת המידע" היה פופולארי. עם זאת, לרובנו הרשת היא זהה לחלוטין לאינטרנט, אפילו אם מבחינה טכנית זה לא נכון: הרשת היא מערכת שיושבת על האינטרנט והופכת את הניווט בו, את מציאת המידע ואת התקשורת באמצעותו לפשוטים בהרבה. אבל כיום ההבחנה הזאת נראית לא רלוונטית, וזאת הסיבה שלממציא של הרשת, טים ברנרס-לי, יש את הזכות הלגיטימית לטעון שהוא האב הקדמון של האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו.

ברנרס-לי הקים את האתר הראשון ברשת, בכתובת info.cern.ch, כשעבד במרכז האירופי למחקר גרעיני (CERN). הרעיון שרשת מחשבים עשויה להוליד צורת מחשבה ייחודית וחדשה על מידע, ולא רק לאפשר לאנשים לגשת למידע שנמצא במחשבים של אחרים, קיים כבר מהיום שבו נולד הרעיון של הרשת עצמה: הוא נמצא במחשב הממקס (Memex) של ואנוואר בוש ובלוגיקה של הסופר מורי ליינסטר. אבל הביטוי השלם ביותר שלו היה בפרויקט Xanadu, שהושק ב-1960 על ידי הפילוסוף האמריקאי טד נלסון שדמיין, והחל לבנות, מאגר עצום של כל פיסת מידע כתובה שקיימת, שבו כל המידע קשור זה לזה באמצעות מנגנן המכונה "טרנסקלוציה". נלסון ממשיך לפתח את ה-Xanadu וטוען שהיא חלופה מתוחכמת בהרבה מהאינטרנט. "אנחנו ממשיכים במאבק", מוצהר באתר של Xanadu.

ב-1998 הגיעה גוגל והציעה צורה חדשה ועוצמתית לחפש במאגרי המידע העצומים של הרשת. עד הופעתה של גוגל התגאו אתרי חיפוש ואתרים של אינדקסים בכמות המידע שלהם, זכר לתקופה קצרה, משעשעת ונשכחת, שבה המשתמשים קיוו למצוא את מה שהם מחפשים בין אלפי הדפים שהזכירו את נושא החיפוש שלהם. בגוגל ובמנועי חיפוש אחרים הבינו שהעתיד של הרשת טמון בסיוע לגולשים לזרוק כמעט את כל המידע שקשור לנושא מסוים, ולהגביל את תוצאות החיפוש לאתרים הרלוונטיים באותו נושא.

בלי שרובנו הרגשנו מתי זה בדיוק קרה, הרשת הפכה מתחום מסקרן, חדש ומוזר למערכת שעוזרת לנו באופו יום-יומי. זה אבסורדי לצמצם את מה שקרה מאז והלאה בכמה משפטים, אם כי בלתי נמנע במקרה הזה: בועת הדוט.קום, התנפצותה חסרת התקדים של הבועה הזאת, "הפער הדיגיטלי" המעמיק, ולאחר מכן השגשוג העצום בשבע השנים האחרונות של מה שנודע כווב 2.0. רק בתקופה המאוחרת הזאת התגלתה יכולת ההכלה האמיתית של הרשת ביחס לכל מה שקשור ליצירתיות וליצרנות - כתיבת בלוגים על ידי כל מי שיודע להקליד, העלאת פודקאסטים ושיתוף וידאו, חתירה תחת משטרים טוטליטאריים, שימוש באתרים כגון טוויטר ופייסבוק ליצירת (והחרבת) חברויות, הפצה של אופנות ושמועות, או ארגון של התנגדויות פוליטיות. אבל אתם הרי יודעים את כל זה: הדברים הללו הם בימים אלה מה שאנו, בחלקים רבים של העולם, מכנים "חלק מהחיים".

האם תזכרו את הימים שבהם הרשת היתה משהו שנכנסתם אליו בעיקר דרך המחשב? האם תזכרו את הימים שבהם היו מקומות שבהם לא היה חיבור אלחוטי? האם תזכרו את הימים שבהם "לגלוש ברשת" היה עדיין מושג ייחודי, מושג שתיאר רק חלק מהחיים שלכם, ולא משהו שמחלחל לכל פיסה מהם? האם תזכרו את גוגל?