טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיקאה של ארוחות הערב

תחביב עולמי חדש: ארגז שפוטר את הבשלן מהדילמה היומית מה לאכול, ובדרך הופך את הסועד לרובוט קולינרי

תגובות

יש אותה שעת תוגה בורגנית, אחרי שיום העבודה הסתיים ואתה רוצה לאכול משהו טעים ומעניין, להשביע את הרעב אבל גם לפצות את עצמך על עוד יום בחיים שהוקדש לעבודה. האפשרויות שמציע המקרר - ביצים, נקניק, קצת ירקות, גבינה - מעוררות פיהוק משועמם ובוודאי לא נחוות כפיצוי על תעוקת השגרה.

המבט מופנה לערימת תפריטי המשלוחים ואתו גם הידיעה שכמעט כל מה שתזמין יהיה עתיר מלח ושומן, בריא פחות מאוכל שהיית מכין לעצמך. זה מבלי להזכיר את בעיית הדעיכה של האוכל במשלוח, התקררותו של החם, התרככותו של הפריך והתייבשותו של העסיסי - אותם תהליכים שהופכים את האוכל שהגיע במשלוח לעלבון רב ממדי לטבח, ללקוח ולחומרי הגלם.

לכאורה אוכל מוכן וקפוא יכול היה להיות התשובה לבעיית המשלוח. בצרפת רשת פיקארד למזון קפוא מוכן - מאוסובוקו עגל ועד עוגיות מקרון - נוחלת הצלחה. אבל אחרי לא מעט ארוחות שהוצגו על האריזות כפסגות קולינריות של איכות ומורכבות, התחושה היא כי למרות היומרה לאוכל יש טעמי לוואי של הפשרה ותיעוש.

חיסכון כערך

"הלופרש" הוא שירות משלוחי מזון שמתפשט במהירות בעולם. ארגז שדפנותיו מכוסות בחומר מבודד המגיע לבית ובו כל ארוחות הערב למשפחה לשבוע הקרוב. זהו לא שירות של אוכל מוכן וגם לא משלוח של מצרכים מהמרכול. הארגז הזה הוא למעשה משחק הרכבה גדול. כל פרט בו אמור להיות רכיב באחת מארוחת הערב של השבוע, שהוראות ההכנה שלהן מפורטות בדפי המתכון המצורפים לכל ארגז.

נדב פורז

את המתכונים יוצר השף של החברה, בדגש על הקפדה בבחירת חומרי הגלם. בסניף הבריטי מתרברבים שהם קונים את הדגים מאותו ספק של בית המלוכה; כנראה המקבילה שלהם לתעודת היושר שמקנה התואר "ספק משרד הביטחון" בישראל.

המרכיבים מגיעים בדיוק בכמות הדרושה להכנת המנה: כפית סויה בכלי פלסטיק קטן, 150 גרם בשר, שני גזרים וכו'. באתר טוענים שהם חוסכים ללקוחות זמן על קניות, ומתחייבים שהכנת האוכל תגזול כחצי שעה בלבד. הם גם חוסכים במקום האחסון, כי הרכיבים מגיעים קצובים למתכון, ללא שאריות. זהו חיסכון כערך - חיסכון לאנשים שלא באמת מנסים לחסוך.

השירות מיועד מראש לפלח העליון של בעלי ההכנסות. העלות לסועד האנגלי היא כ-6 ליש"ט (כ-36 שקלים) לאדם. התפריט לדוגמה של השלוחה הבריטית כולל סלט ברווז צלוי סיני ברוטב הויסין ותפוזים ביום ראשון; סלט קיץ של מקרל מעושן עם שעועית ירוקה ותפוחי אדמה ביום שני; שרימפס עם לינגוויני ופרושוטו ביום שלישי; עוף מקסיקאי משוטח עם שעועית ביתית ביום רביעי; ו"אורז פראי מאוד" ברוטב צ'ילי הדרים ביום חמישי. אוכל מגוון, קל יחסית, שמתאים לטעמו של קהל היעד, בדגש על ההיבט הבינלאומי שמאפיין את האוכל בבריטניה.

בשלוחה הצרפתית התפריט מקומי יותר, בהתאם לחיך הצרפתי הפטריוטי יותר. הלקוח בוחר את מספר הארוחות והסועדים ומדווח אם הוא צמחוני; את שאר ההחלטות הוא משאיר לארגז. בדומה לשירות ההזמנות של חקלאים המספק ארגזי ירקות ישירות לצרכנים בערים, כך גם בשירות של "הלופרש" רוכשים ארגזים ולא מוצרים אחדים.

ההנאה שבהפתעה והדגש על עונתיות, בדומה למאפיינים של ארגזי הירקות ותפריטי הטעימות במסעדות, משתלבים היטב. לעתים הם אף משמשים כמסווה אלגנטי להימנעות מקבלת החלטות ולחדווה שבמילוי הוראות, המצטרפים לצורך בריגוש וחידוש בשגרה משעממת.

במבט פסיכולוגיסטי יותר, המשאלה שאחרים יחליטו בעבורך מה תאכל, היא ניסיון נוסטלגי לשחזר חוויה של בית; לבוא לארוחת ערב שבחרו בשבילך.

החזון של הקסלי

המיזם הראשון בתחום היה שוודי. האחים הגרמנים אלכסנדר, מארק ואוליבר סמוואר, הבעלים של "רוקט אינטירנט", זיהו את הפוטנציאל והקימו את "הלופרש" ככפילו. האחים סמוואר הם יזמים שנודעו, לעתים לשמצה, כיצרנים סדרתיים של חיקויים ליוזמות מצליחות. "הלופרש" התחילה בגרמניה ב-2011 ומשם התפשטה לאנגליה, הולנד, צרפת ואף אוסטרליה וארצות הברית.

במקביל נוספו חיקויים מקומיים: בלונדון פועל שירות דומה - "גוסטו", שמבוסס על מרכיבים אורגניים; ובבריסטול "ספרלישוס", שמאחוריו קבוצת אמהות מקומיות.

לקצוץ, לחמם, לערבב, להגיש - אלה השלבים ש"הלופרש" מצמצם אליהם את פעולת הבישול. בלי לעשות קניות, בלי לבחור את המרכיבים, בלי להחליט מה נאכל, בלי המחשבה. הבשלן משיב לעצמו חלק מהפעולות שהעביר למכשירי החשמל שלו, אבל בה-בעת מוותר על מה שהבדיל אותו מהם; בישול של רובוטים שמזכיר דווקא שטיפת כלים.

כל שנותר לבשלן לשאוף אליו הוא שהאוכל שלו ייראה יפה כמו בתצלום המצורף למתכון, כדי שיוכל להעלות תמונה לאתר המקומי של "הלופרש". באתר מתקיימת תחרות שבועית בין המנויים: מי בישל את מנת השבוע היפה ביותר, כלומר באופן הדומה ביותר לזה של שף החברה; אינפנטליזציה של מבוגרים לכדי ילדים עם חוברת צביעה לפי מספרים.

לפי התגובות באתר, החוויה המערערת ביותר שיכולה לקרות למנויי "הלופרש" היא שמרכיב מסוים יחסר באריזה. למעשה יש דבר גרוע יותר: מרכיב מיותר. במקרה כזה הבשלן שקול למי שנשאר עם בורג מיותר של איקאה אחרי שסיים להרכיב רהיט, ועכשיו משוכנע שהיצירה עומדת לקרוס עליו. כך, המגיבים באתר "הלופרש" מאבדים את שלוותם כששקית עם 20 גרם אפונה לא השתלבה באף אחד מהמתכונים השבועיים, ומתקשים לקבל את ההסבר הלא לגמרי משכנע של הממונים: מדובר בשי עונתי.

נדמה כי הרלוונטיות של "הלופרש" נובעת מהרומנטיזציה העכשווית של הבישול והאכילה המודעת. תוכניות הבישול מקדמות את דימוי "האדם המבשל" כמי שמתחבר לפן אותנטי באישיותו, ומשחרר כך את היצירתיות האצורה בו. חומרי הגלם בדגש האורגני-מקומי הם תחליף לאדמה ולטבע, של מי שנעים רק בשדות של אספלט ואבן.

בפועל אנשי "הלופרש" מציעים קריקטורה של בישול, דרך פירוק והבניה מחודשת של הפעולה. כך מוארים היבטים אבסורדיים של הצרכנות הבורגנית, כפי שמכון הכושר וקבוצות הריצה עשו לפעילות הגופנית.

הבישול על פי "הלופרש" מזכיר את הריצה על המסלול הממונע במכון הכושר. בדומה לו, מטרתו פסיכולוגית יותר מאשר פיסית. יותר מאשר להזנת ופיתוח הגוף, הוא נועד לטיפוח תחושה של חיבור לגוף שאבד בחיים המודרניים. עדות מטרידה, אם כי לעתים מעוררת תיאבון, לאופן שבו מתגשם בארגז קרטון החזון הדיסטופי של אלדוס הקסלי, על חברה ששיעבדה את הטבעי והאינטימי למלאכותי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות