טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקנדל צרפתי: השף והמו"ל שוברים את הכלים

מנכ"ל קבוצת המגזינים "מארי קלייר" הזמין את עצמו לארוחת חינם במסעדה שעמד לשבח. בעקבות מה שקרה אחר כך, הצרפתים מלקקים את האצבעות

תגובות

יחסים משולשים מטבעם מעוררים סקרנות, במיוחד כאשר שניים משתפים פעולה והשלישי נותר בחוץ. סקרנות היא אולי מילה עדינה מדי, נכון יותר לדבר על הפנטזיה המתעוררת מול מה שמתחולל בין השניים. זה נכון במשולש היחסים של ילד מול הוריו, של האזרחים מול הממשלה ובעלי-ההון וזה נכון גם במשולש היחסים בין מסעדנים ועיתונאים מכאן, וסועדים-קוראים מכאן.

שיתוף פעולה בין מסעדנים ועיתונאים החל עוד במסעדות הראשונות של ימי המהפכה הצרפתית, שבמקביל אליהן נולדו מבקרי האוכל הראשונים, ואיתם גם השאלה המוכרת "מי משלם את החשבון?" עד כמה טובת ההנאה של שני הראשונים, המסעדן שחפץ בפרסום והעיתונאי שחפץ בארוחת חינם, באה על חשבון השלישי, הסועד-קורא, שאליו שניהם אמורים להיות מחויבים.

בדומה ליחסי הון-שלטון, גם במקרה זה מנסים הצדדים לשכנע ש"ארוחת החינם" היא חשד שווא. הטיעון המרכזי כיום של הכותבים על מסעדות בעיתונים הגדולים הוא, כי הם, בניגוד למבקרי המסעדות מטעם עצמם באינטרנט, משלמים עבור הארוחה ולכן יוכלו להבטיח כתיבה אובייקטיבית. ועדיין יחסים, ובמיוחד יחסים אסורים, הם דבר חמקמק המתקיים לרוב ברמיזות סמויות, בסימנים מוסכמים, המותירים בקרב מי שאינו שותף להם ספק אם בכלל התקיימו.

print-image-1.1858055-1
offrmedia

אבל גם בתוך המערכת הסמויה הזאת קורה, לעתים נדירות אמנם, שאחד הצדדים לברית הלא קדושה יטעה בכוונותיו של האחר ויעשה צעד שגוי. הוא ינסה לבצע את לחיצת היד הסודית עם האדם הלא נכון או בעיתוי הלא נכון - והאחר יותיר את ידו חשופה באוויר. באור מלא, תהפוך היד המושטת שלא נענתה למחזה נלעג במיוחד.

ב-19 באוקטובר היה זה ז'אן פול לובו (Lubot), המנכ"ל של קבוצת "מארי קלייר", שידו המושטת נחשפה. "מארי קלייר" הוא מגזין הנשים הנקרא ביותר בצרפת. במדור "פאריס של...", בגרסה הפאריסאית של המגזין בינואר הקרוב, נבחר לובו לספר לקוראים מהם המוסדות הקולינריים החביבים עליו בעיר האורות. הוא התכוון להמליץ על "ויוואן" (Vivant), מסעדתו של פייר ז'אנקו.

"יש לנו העונג להודיע לך שהמוסד שלך נבחר על ידי המגזין 'מארי קלייר' להיכלל במדור 'פאריס של ז'אן פול לובו'" - נאמר בהודעה הראשונה שקיבל ז'אנקו בדואר האלקטרוני. "ז'אן פול לובו אמנם מכיר את המוסד שלך אך מבקש לבוא שוב למסעדה כדי לטעום ולהחליף דעות על התפריט שלך. האם ניתן יהיה להזמינו לארוחה בזמן הנוח לך? הוא יגיע עם מלווים".

לא מדובר בכותב בלוגים דל אמצעים וגם לא בהצעה מרומזת, אלא כך, הישר מהמקפצה, מבקשת מערכת "מארי קלייר" כי המנכ"ל יוזמן לארוחה על חשבונו ז'אנקו. אבל מה שלא נלקח בחשבון היה מזגו הנוח לכעוס של ז'אנקו, שנחשף עוד בהיתקלויות קודמות עם מבקרים. ז'אנקו מאמין ביינות מלאי חיים וללא סינון, וגם את כעסו הוא מגיש לא מסונן, ולכן הוא שלח עוד באותו יום מכתב תגובה חד: "מעולם ב-24 שנות הקריירה שלי בתחום המסעדנות לא הזמנתי עיתונאי. הצעד שלכם נראה לי חשוד ונכלולי. בברכה...".

במקום להרגיש כמי שנתפס בקלקלתו, לובו דווקא ראה בעצמו קורבן. "זהו צעד עיתונאי קלאסי לחלוטין שנועד לבחון תפריטים של מסעדות, להחליף איתך דברים ולכתוב כתבות", הוא ענה במכתב התשובה שלו למחרת. לובו המשיך ופירט את נתוני התפוצה המרשימים של "מארי קלייר", וחתם: "אתה יכול לסרב לבקשתנו מבלי להיות פוגעני. כוונתנו היתה טובה אך אנו מצטערים עליה ונסיר אותך מרשימת הנבחרים שלנו". כך, ללא כל תחושת בושה או חשבון נפש, לובו משרטט את כללי האתיקה העיתונאית בעולמו, שבו כתבה במגזין מרכזי, האמורה להיות בלתי-תלויה, נהפכת לסוג של פרסומת מהדהדת המוענקת בתמורה לארוחה חינם.

ביום השלישי להתכתבות, הנימוס המעושה של לובו נענה באבחה של ז'אנקו: "אם עשיתם לעצמכם הרגל להזמין את עצמכם למסעדות, בעיני אינכם עיתונאי אוכל. תמשיכו לעסוק באופנה ויהיה טוב יותר לכולם. פייר ז'אנקו".

print-image-1.1858056-2
קורביס

בשלב זה לובו החליט להוריד את הכפפות, במכתב שהוא קוקטייל מפעים של היתממות קורבנית והטחת עלבונות אישיים: "מעולם לא אמרתי כי אני עיתונאי אוכל. אני העורך של 'מארי קלייר' ומנכ"ל של הקבוצה (90 מאגזינים ב-35 ארצות). בכל חודש אנחנו מכינים את המדור "פאריס של..." על ידי אחד מחברי המערכת ובהקשר זה נעשתה הפנייה אליך. יש לך זכות לסרב בלי להיות מגעיל. אתה היחיד שהגיב בצורה כזאת... ובאופן כל כך תוקפני. האחרים הבינו היטב כי זאת הזדמנות לקדם את המוסד שלהם במגזין גדול, ובאופן טבעי הם גילו רצון לארגן רגע של מפגש חברותי בו ניתן יהיה להחליף דעות... אתה לא הבנת כלום, מה שרק מאשר את קמצנותך הידועה היטב בחוגים האלה. בזאת אני חותם את חילופי הדברים בינינו, אתה גורם לי לבזבז את זמני".

יד תלויה באוויר

זה היה השלב שבו ז'אנקו הדליק את האור ופתח את הדלת, וחשף את ידו המציעה של לובו. הוא הפיץ את ההתכתבות ברשימת התפוצה של הדואר האלקטרוני שלו. הראשון לפרסם את ההכתבות ברבים היה ברונו ורז'וס, עיתונאי פרילאנסר, מגיש רדיו ובעל הבלוג "Food Intelligence". בהמשך צוטטה ההתכתבות בכלי התקשורות המובילים, בהם "לה מונד" ו"לה פיגארו". הנזק נגרם לא רק לשמו הטוב של מגזין הנשים "מארי קלייר" אלא לקבוצה כולה, שכוללת גם מספר מגזינים בנושאי אוכל ויין, שלגביהם הפגיעה ביושרה היא משמעותית במיוחד.

שלושה ימים בלבד אחרי שלובו כתב לז'אנקו "לא הבנת כלום", פרסמה קבוצת "מארי קלייר" מכתב התנצלות, המבהיר כי היה זה דווקא לובו שלא הבין. "הובאה לידיעתנו חלופת הדואר האלקטרוני בין אדון פייר ז'אנקו, מסעדן, וז'אן פייר לובו, מנכ"ל הקבוצה. האחרון ביצע טעות אישית שאנחנו מסתייגים ממנה נחרצות", נכתב בהודעה לעיתונות, שאף הוסיפה ציטוט מפיו של לובו: "אני מתחרט מעומק לבי על הסרבול שבחילופי הדברים בדואר האלקטרוני בנוגע לכתבה "פאריס של..." של 'מארי קלייר'. הגישה שלי לא היתה במקומה ואינה תואמת כלל את כללי ההתנהגות והערכים של מערכת 'מארי קלייר'... אני מפציר בכל מי שהושפע מהתקרית לקבל את התנצלותי".

מבלי לדבר על הפגם הערכי שהיה בעצם הפנייה הזאת של לובו, הטעות שלו היתה רב שכבתית. ברמה האישית, הוא לא השכיל לקחת בחשבון את מזגו הסוער של ז'אנקו. במישור הכללי יותר, הוא לא שם לב לכך שהעולם סביבו השתנה ושמסעדן בימים אלה יכול להרשות לעצמו לא להיכנע לתכתיביו של גוף תקשורתי גדול, שכן בעידן האינטרנט הוחלפו היחסים המשולשים ברשת של קשרים.

חלקתי את הסיפור הזה עם שף ישראלי, ותהיתי אם אלה פני הדברים גם בארץ. "בארץ זה לא היה קורה", הרגיע אותי השף. "אף אחד לא מבקש דברים כאלה בכתב, דברים כאלה בארץ מבקשים רק בעל פה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות