שלושת הפעוטות בחנו בסקרנות זה את איברו של זה בחדר השירותים של גן הילדים. "למה הבולבול שלך שונה משלנו?" שאלו שניים מהם את השלישי, ילד שהוריו החליטו שלא למול אותו. "כי לכם חתכו אותו", השיב להם בבטחה. השניים נדהמו והתפלאו: "למה ההורים שלנו עשו לנו את זה?"

הילד שהיטיב כל כך להתמודד עם השאלה שהופנתה אליו הוא רק אחד מכמה אלפי ילדים ישראלים יהודים, שהוריהם החליטו בשנים האחרונות להימנע מהמנהג הדתי עתיק היומין של חיתוך העורלה. הטענה של רבים מהם היא שמדובר בהטלת מום בגופו של התינוק, פעולה כואבת ואכזרית, שבבגרות אף פוגעת בהנאה המינית. את ילדיהם הם מכנים ילדים שלמים.

כמה עשרות הורים כאלה התאספו בתחילת החודש בתל אביב כדי לדבר. באירועים כגון זה, המתקיימים מפעם לפעם, נפגשים הורים שכבר עשו את זה - כלומר, לא עשו את זה - עם כאלה שמתלבטים. את אלה האחרונים מטרידה יותר מכל השאלה, אם ילדם עלול לסבול מלעג. כי הסיבה העיקרית לכך שהרוב המכריע של החילונים בארץ - שלא יהססו לזלול סושי סרטנים בפיתה בפסח - מלים את תינוקם, אינה דתית כי אם חברתית. שהילד לא יהיה שונה. "הקטע החברתי מלחיץ", אמרה אחת המשתתפות, בחודש השישי להריונה, שבאה למפגש עם בן-זוגה. אבל השניים, תושבי גבעתיים, כבר בטוחים למדי שלא ימולו את הבן שעומד להיוולד להם. "אם ירצו לצחוק עליו - כבר ימצאו על מה לצחוק", הם אומרים.

הורים אחרים תמכו בהם וסיפרו כי אינם נתקלים בבעיות. ואם יש התעניינות - כמו בשירותים של גן הילדים, למשל - הרי הילדים בהחלט מסוגלים להתמודד עמה.

את המפגשים האלה מארגנת קה"ל - קהילת הורים לילדים שלמים. רונית טמיר, מתכנתת מחשבים ואחת הפעילים, מספרת שכאשר החלה הפעילות הזאת, לפני שש שנים בקירוב, גובשה רשימה של כ-40 משפחות. כיום רשומות בקה"ל כ-700 משפחות ובהן כ-1,000 ילדים לא נימולים. להערכתה, על פי אומדנים שונים, יש כיום בחברה הישראלית היהודית כ-3,000 ילדים "שלמים". עדיין, הרוב המכריע של התינוקות הזכרים - 98% על פי הערכות - נימולים. זאת אף על פי שגם רופאים בכירים המבצעים ברית מילה אומרים כי קרוב לוודאי שאין הצדקה רפואית למילה.

קה"ל הוקמה, אומרת טמיר, כי "חשבנו שהילדים יצטרכו יום אחד להכיר ילדים אחרים שלא נימולו. בינתיים התברר שלא הילדים זקוקים לתמיכה, אלא ההורים. כדי להתייעץ, כדי למצוא רופא שמתנהג יפה לילד לא נימול". כיום מקבלות טמיר ושתי הפעילות המסייעות לה 15-20 פניות טלפוניות בחודש של הורים, מהם כאלה שמתלבטים.

כאלה היו בזמנם ערן ומאיה שדה, בני זוג שעברו לאחרונה מקיבוץ לראשון לציון. "התכוננו לעשות ברית", הם מספרים, "לא העלינו בדעתנו אופציה אחרת. הזמנו תור למוהל, אבל הפריע לנו הטקס הדתי. תוך כדי חיפוש אחר מוהל בלי טקס, באינטרנט, נחשפנו לרעיון שיש בארץ כאלה שלא עושים ברית. עברנו טלטלה חזקה. יומיים לפני הברית, החלטנו לא למול". איך הגיבו בני משפחותיהם? "הם צעקו, בעיקר בני גילנו, הצעירים. אמרו שאנחנו עושים עוול לילד, שאנחנו שמתעללים בו, שהוא יהיה חריג. בינתיים זה עבר להם והם אוהבים אותו, שלם ומושלם, בן שנה".

ומאיה שדה מדגישה: "אם הייתי מספרת שאני רוצה למול בת - היו קוראים למשטרה. אבל בחברה שבה נורמטיווי לעשות ברית מילה לבן - בכלל לא חושבים, מה בעצם עושים לו".

האבא בעד, האמא נגד

אז מה עושים שם בעצם, בברית המילה? מדובר בתהליך של הסרת העורלה, שהיא העור העוטף את ראש הפין, הלוא הוא העטרה. עור זה מחובר לעטרה בדומה לאופן שבו ציפורן מחוברת לאצבע. תחילה מפרידים בין העורלה לעטרה במכשיר המיועד לכך. אחר כך נעשה החיתוך בסכין ואז בא תורה של הפריעה: המוהל, שציפורן אגודלו גודלה במיוחד לשם כך, מקלף את שאריות העורלה שנותרו דבוקות לעטרה. אחר כך מוצץ המוהל (בדרך כלל לאחר שמילא פיו יין) את פין התינוק כדי לעצור את הדימום. כשהמילה נעשית בידי רופא, או בידי מוהל שאוחז באמצעים מתקדמים, מטרה זו מושגת באמצעים נאותים יותר.

לרוב האנשים, אמרה אחת ממשתתפי המפגש, פשוט אין מושג מהי ברית מילה, מהי העורלה. "מדהים שגברים כה מעטים יודעים מה עשו להם. אם הייתי עוברת ניתוח, אפילו כתינוקת, הייתי מתעניינת". על כך אמרה משתתפת אחרת, גלית לירון: "אם הם יידעו, הם יצטרכו להתמודד. גבר שמחליט לא למול את בנו אולי מודה, גם אם לא לגמרי במודע, שמשהו אצלו חסר".

עמדה חד משמעית מציגה גלית פולצ'ק מנס ציונה, עורכת דין הפועלת זה 12 שנים בארגונים שונים היוצאים נגד חיתוכים באיברי בני אדם. בעבודה שכתבה היא מוכיחה, לדבריה, כי על פי הדין הבינלאומי, ביצוע פעולה רפואית לא נחוצה ובלתי הפיכה הוא הליך של תקיפה. אחרי כל שנות הפעילות האלה, פולצ'ק בהריון, בבטנה בן, "ועכשיו אוכל להוכיח שאני לא רק מדברת", היא אומרת בחיוך.

חלק ניכר מהמשתתפים האחרים במפגש נחרצים פחות. יש זוגות שמתווכחים: הוא בעד והיא נגד, או להיפך. יש גם כאלה שכבר מלו את בנם הבכור והחליטו לא למול את אחיו הצעיר. "אצל הראשון לא הספקנו לחשוב על זה", מסביר אחד האבות האלה. "זה לא היה בתודעה אז. אבל צילמתי את הברית, ראיתי את הדם ואת הבכי ואמרתי: לי זה הספיק".

משתתף אחר, גבע רכב מתל אביב, אב לבת ולבן "שלם" בן ארבע וחצי, אומר שאם בנו ישאל אותו ואת זוגתו מדוע לא מלו אותו, "נגיד שאנחנו הומניסטים ובחרנו לא לפגוע בגוף שלו. במיוחד במקום הכי רגיש. אנחנו חושבים שזו הבחירה הכי טובה בשבילו ושהוא ייהנה מזה כל החיים".

ומה אם ילד "שלם" ירצה, כשיגדל, לעבור ברית מילה? "תלוי באיזה גיל", משיבה על כך רונית טמיר. "אומר לו מה דעתי. לא אכנע מהר. אנסה לברר אם יש בעיה אמיתית. אשקול את כל האפשרויות".

גם האשה נהנית יותר

העניין הדתי - היותה של ברית המילה אחת ממצוות היסוד של היהדות, המסמלת את הברית בין אלוהים לעם ישראל וקוימה בידי יהודים באשר הם במשך אלפי שנים - עלה רק מאוחר יחסית במפגש ההורים, וגם זאת רק בעקבות שאלה שהופנתה אליהם. "אנחנו חיים פה בארץ ואין לנו בעיה עם הזהות היהודית שלנו", מסבירה גלית לירון. "הזהות היהודית שלי חורגת הרבה מעבר למה שקורה בקצה איברו של בני הרך. אני לא אנטי דתית, זה לא קשור".

גבע רכב מוסיף, ש"מאוד אופייני לישראל הניסיון לעשות האחדה של כולם, שיהיו אותו דבר. יש לי חבר יהודי אורתודוקסי שגדל בחברה פלורליסטית, והוא קיבל את זה שלא מלתי את בני יותר טוב מישראלים".

מאיה שדה מציינת את הציטוט מדברי הרמב"ם, שכתב ב"מורה נבוכים": "כי האיבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו אין ספק שהוא נחלש"; וגם: "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש, וזהו הגדול בסיבות המילה". לטענתה, דברים אלה - שלפיהם המילה פוגעת בתשוקה המינית הן של הגבר והן של האשה - מעידים על "מוטיווציה של היהדות לפגוע דווקא שם".

דברי הרמב"ם מקבלים חיזוק מדבריה של אחת הנשים שלא מלו את בנן ובעבר היה לה בן-זוג לא נימול. "סקס בכלל קשור בהרבה גורמים, בהם הכימיה עם בן-הזוג ועוד", היא אומרת, "אבל אם מדובר במשגל עצמו, פיסית, הרי המשגל עם גבר שלא נימול מענג יותר. מידת החיכוך נכונה יותר. העובדה שיש לגבר עורלה אינה מנותקת מהפיסיולוגיה של האשה".

מפגש של "קהילת הורים לילדים שלמים". לטענת אחת המשתתפות, עורכת דין, הליך המילה יכול להיחשב כתקיפה על פי הדין הבינלאומי