המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הסרטן של המוסיקה האתיופית

* סיבוב מועדונים באדיס אבבה מגלה כי הסינתיסייזר אמנם שולט ביד רמה, אבל הוא מאפשר הרבה מגוון ועניין מצד הזמרים

  • 15.05.2006
  • 00:00
  • עודכן ב: 06:36

בחנות הספרים של מלון שרתון באדיס אבבה - מבנה מפואר להכעיס, שמשקיף באדישות על אוקיינוס הפחונים ובתי הבוץ שפרוש למרגלותיו - נתקלת העין בספר "Abyssinie Swing". הספר, שכתב מפיק המוסיקה והחוקר הצרפתי פרנסיס פלסטו, מתעד את התפתחות המוסיקה האתיופית מסוף המאה ה-19, דרך יוזמתו של הקיסר היילה סלאסי משנות ה-20 להביא לאדיס אבבה תזמורת של יתומים ארמנים מירושלים, ועד תור הזהב של שנות ה-60, שהניב מוסיקה מתוחכמת ומלאת גרוב כמו זו של מולאטו אסטטקה, שכיכבה בסרטו של ג'ים ג'רמוש "פרחים שבורים".

הספר מסתיים באמצע שנות ה-70 ומצהיר במפורש על חוסר הרצון שלו לעסוק במוסיקה האתיופית בהווה. הנימוק לכך מובא במשפט אחד נחרץ: "מתור הזהב של המוסיקה האתיופית לא נותר דבר בשנת 2000, למעט הקלטות ותצלומים".

מי אשם בקריסה היצירתית של המוסיקה האתיופית? המשטר הקומוניסטי והסינתיסייזר. השלטון הקומוניסטי, שביצע הפיכה צבאית באמצע שנות ה-70, סימן את הסול האמריקאי, שהזין יותר מכל את הפריחה המוסיקלית של אדיס אבבה, כמוסיקת האויב, רדף את המוסיקאים שהמשיכו לשמור לו אמונים והפנה את כל העיסוק המוסיקלי לאפיקים צבאיים-פטריוטיים.

הסינתיסייזר, שכבש את השוק בשנות ה-90, הפך את כלי הנשיפה, מקור החיוניות של המוסיקה האתיופית המודרנית, לאובייקטים מיותרים ואיפשר למוסיקאים נטולי הכשרה, ולעתים קרובות גם חסרי כישרון, להוציא קלטות בעשירית מהמחיר שנדרש קודם לכן. אבטה בריהון קורא לסינתיסייזר "הסרטן של המוסיקה האתיופית", ומבטא בכך את רגשותיהם של רבים. "בשלב מסוים, כמה שנים לפני שעזבתי את אדיס, כל העיר התמלאה פתאום בסרטנים", הוא אומר.

סיבוב מועדונים באדיס מבהיר שהסינתיסייזר ממשיך למלוך ביד רמה. הוא ניצב במרכזה של כל במה ויורה לחלל המועדון את תכנותי התופים הסינתטיים שלו. כל הכלים האחרים הם אופציונליים: מי צריך בס או סקסופון או גיטרה כשהסינתי יכול לחקות את הצליל שלהם ולבטל את הצורך לשלם לעוד נגן? נכון שהתוצאה היא שרוב המוסיקאים באדיס נשארים מחוסרי פרנסה. הם תמיד יכולים לעבור לסינתיסייזר.

סיבוב המועדונים מתחיל איפוא בהסתייגות משלטון היחיד של הקלידים הממוחשבים, שמרדדים ומשטיחים את המוסיקה. אבל אחרי כמה רגעים בתוך המועדון הראשון, "סלקט פאב", קורה משהו מוזר. פתאום מתברר שבעצם קורים כאן הרבה מאוד דברים מעניינים. הדבר הכי בולט הוא התחלופה המטורפת של זמרים על הבמה המאולתרת, שאין שום חציצה בינה לבין רחבת הריקודים הקטנה. במקום שהזמר יהיה הדבר הקבוע והכלים הרבים שמלווים אותו יספקו מגוון ועניין, הסינתיסייזר הוא הדבר הקבוע והזמרים הרבים שסובבים אותו מספקים את המגוון.

שני נערים כבני 18 מבצעים שיר שדומה לרגאיי, אבל עדיין נטוע בבירור בסולמות האתיופיים. כשהוא נגמר הם יורדים מהבמה, ומיד מגיח מהדלת שליד הבר איש כבן 40, שמנמן ומקריח, ששר בסגנון שמזכיר זמרי אר-אנ-בי חלקלקים. את השמנמן מחליפה זמרת פלרטטנית בעקבים של 15 ס"מ ששרה בקול דקיק וצווחני, שמעלה אסוציאציות לזמרות מסרטים הודיים, ואחריה עולה זמר בחליפת בז' מהודרת. ברגע שהוא מתחיל לשיר החבורה שישבה בירכתי המועדון ונראתה משועממת לחלוטין קופצת על הרגליים ומתחילה לרקוד בהתלהבות.

"זה שיר סודאני, והחבורה הזאת באה מסודאן. זאת הסיבה שהם כל כך מתלהבים", מפרשת קידי אשטו, סוכנת נדל"ן בת 31, שחיה עכשיו בוואשינגטון ומבקרת את הוריה באדיס. מדוע היא אוהבת את "סלקט פאב"? "כי כשאני באה לכאן, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה ללכת למועדון שרוב האנשים בו הם מערביים, כמו שקורה בשרתון, למשל". הזמרים, היא מספרת, אינם מקצוענים, אבל גם לא חובבים גמורים. חלקם מתפרנסים מהשירה במועדון ומקווים להתגלות ולפתח קריירה מצליחה, ולאחרים יש עבודות רגילות ובמועדון הם משלימים הכנסה. השירים שהם שרים הם "להיטים שכל אתיופי מכיר. שירים של מחמוד אחמד, טלהון גססה וזמרים גדולים אחרים".

כשהשמנמן המקריח חוזר לבמה, הסודאנים הצעירים חוזרים לנמנם בכורסאות שלהם, וכשהוא יורד התאורה מתחזקת ואל הבמה עולות שתי רקדניות, לבושות בגופיות מוזהבות שמסתיימות באזור הסרעפת ובמכנסונים קצרצרים מוזהבים, שמהם משתלשלים פרנזים ארוכים. בלשון המעטה אפשר לאפיין את הריקוד שלהן כתנועות אגן נמרצות ביותר. אחר כך חוזר המצעד הבלתי נגמר של הזמרות והזמרים.

מ"סלקט פאב" ל"מונדיאל קלאב". זאת כבר ליגה אחרת. בכניסה יש שומר שבודק אם הנכנסים נושאים נשק, על התקרה תלוי כדור מראות מנצנץ, ומהרצפה נפלטים מדי פעם סילוני עשן. על הבמה: ביסרט גרדיו, זמר מצליח שפוסטרים שלו מעטרים את קירות הכניסה למועדון. אבל משום מה הוא נשמע הרבה פחות מרשים מהזמרים החובבנים למחצה מ"סלקט פאב", ובשל מעמדו הרם הוא מסרב לפנות את הבמה לזמרים אחרים. אין טעם להישאר.

כעבור יומיים, במועדון "מנדגאו", המצב משתפר. גם כאן יש זמר כוכב, מנדגאו שמו, שהוא גם בעל המועדון, אבל הוא שר נהדר, וגם מארח הרבה זמרים אחרים. יצחק ידיד מאנסמבל "ראס דשן", שנוכח במקום, מלא התפעלות מהרמה של הזמרים. "כולם, ללא יוצא מן הכלל, שרים מדויק מאוד", הוא אומר. "אבל הם לא רק מדויקים, הם גם יצירתיים מאוד, ולכל אחד מהם יש סגנון משלו. אני חושב שאף פעם לא ראיתי כל כך הרבה זמרים מעולים בחדר אחד".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים