טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין גיל פרישה לארכיטקט

האדריכל דן איתן היה שותף לתכנון שורה ארוכה של מבני ציבור ומגדלי משרדים, שיכונים ציבוריים בדימונה ובחוף השנהב, מוזיאון תל אביב מצד אחד והכור הגרעיני בדימונה מצד שני. עבודתו היא תמצית העשייה של האדריכלים ילידי הארץ, בוגרי הטכניון. ובכל זאת, במלאות לו 75 שנים הוא מרגיש ש"עדיין לא עשיתי כלום"

תגובות

בניין מוזיאון תל אביב הוא המבנה האהוב ביותר על האדריכל דן איתן, מבין יותר מ-100 הפרויקטים שתיכנן במשך כ-50 שנות הקריירה המקצועית שלו. גם 35 שנים אחרי שנחנך, ואחרי אין-ספור ביקורים במקום, הוא מתרגש בכל פעם מחדש ממערכת הרמפות המרהיבה, מיציקות הבטון בסגנון "קורדרוי" תקופתי שרק משתבחות עם השנים, ומהתכנון בכללו, שניסה, והצליח, לחלץ את המבנה מהתופעה המוכרת של "עייפות המוזיאון". להתרגשות ולאהבה שותפים רבים בציבור ובקרב אנשי המקצוע.

רק טבעי היה שאיתן יבחר במוזיאון, שתיכנן יחד עם שותפו אז וידידו, יצחק ישר, כאכסניה למסיבה לציון יום הולדתו ה-75. האירוע התקיים בתחילת החודש במסעדת "ג'קומטי" - תוספת מאוחרת לבניין במסגרת אגף חדש שתיכנן למוזיאון, בהצלחה פחותה מבעבר. את המסיבה יזם איתן עצמו. "הרגשתי שאני רוצה לאסוף לשמחה משותפת כמה חברים שפגשתי בחיי, כולנו מאותה סביבה, מאותו מילייה פחות או יותר, שלא ראיתי שנים", הוא מסביר.

איתן הוא אדריכל מוכר ורב פעלים, מהצעירים בני דור אדריכלי המדינה, ברובם ילידי הארץ, בוגרי הטכניון. הוא מורה לדורות של סטודנטים, ממלא תפקידים ציבוריים רבים בקהילת האדריכלים וגיבור תרבות בחוגי החברה, האמנות והאדריכלות התל-אביביים בימים שהיו חוגים כאלה. המסיבה היתה אירוע משפחתי למחצה וציבורי למחצה, כמו קורות חייו של איתן עצמו, והיא עילה לסיכום ביניים וחשבון נפש.

אלה הם חיי

עבודתו האדריכלית של איתן כמעט לא הוזכרה באירוע והיא ראויה לכל הדעות לסימפוזיון שלם ומחקר מקיף משלה. רשימת הפרויקטים שתיכנן עם שותפיו השונים, המאופיינת ברובה באיכות גבוהה ופירוט קפדני, היא תמצית העשייה האדריכלית בישראל בעשורים שאחרי הקמת המדינה. מהעידן ה"ברוטליסטי" והבנייה הציבורית עם יצחק ישר בשנות ה-60 ועד הבנייה התאגידית כיום עם שותפו הנוכחי ערי גושן.

גם הביוגרפיה האישית שלו, שפירנסה את מדורי הרכילות בעיתונות בישראל בשנות ה-60 וה-70, זכתה במסיבה לאזכור מרומז בלבד. איתן היה בעלה של הסופרת רחל איתן, יפהפייה בנוסח בריז'יט בארדו שפרצה בסערה לעולם הספרות המקומי בספרה "ברקיע החמישי". רומן סוער שלו עם המשוררת הכריזמטית הניו-אייג'ית רנה שני הביא לפרידת בני הזוג ולעזיבתה של רחל איתן לארצות הברית.

המשולש הרומנטי העסיק בזמנו לא מעט את הבועה התל-אביבית וגם עמד במרכזו של רומן-מפתח כואב שכתבה רחל איתן בשנות ה-70, "שידה ושידות". ממרחק הזמן, ואחרי שהגיע "למנוחה ולנחלה", כדבריו במסיבה של שלמה להט, ידיד ותיק, שכן לשעבר וראש עיריית תל אביב לשעבר, איתן אומר בשיחה אתו ש"אלה היו חיי. זאת היתה תקופה של סקרנות אישית ושל עיצוב האישיות. אני מאמין שרחל שימרה את הכעס כדי לכתוב את הספר. אחרי זה המרירות השתחררה. היום הדברים הם אחרים ויש שמחות אחרות".

גיבורות הפרשה ההיא כבר אינן בחיים. שני מתה מצהבת בהודו ב-1983 ורחל איתן מתה מגידול ממאיר בארצות הברית ב-1987. ב-16 השנים האחרונות איתן הוא בן זוגה של האדריכלית רותי להב, שהנחתה את המסיבה. הוא אב לארבעה ילדים מנשותיו רחל, רנה ומימי. בנו עמרי הוא אדריכל. "באמת הגעתי אל המנוחה והנחלה", הוא אומר.

הרי כבשנו

איתן ובני דורו התחילו את דרכם המקצועית בבנייה ציבורית בשלהי התקופה ההרואית ו"הטראומטית", כהגדרתו, של בניין הארץ, וניסו להפיק לקחים מהכישלונות של קודמיהם, בני דורו של אריה שרון וחבריו. "אנחנו הצעירים שנאנו את העיירות והיישובים שתוכננו אז. את שדרות, את השכונות המפוזרות של באר שבע שממשיכים

לבנות עוד ועוד גם היום", הוא אומר, "והתקוממנו. משרד השיכון נתן לנו, כמה אדריכלים צעירים, להציע אלטרנטיבות לבנייה פחות אנונימית שמתחשבת בתנאי הסביבה והאקלים. מכאן התחילה פריצת הדרך".

האלטרנטיבות לא תמיד היו הצלחה גדולה. שכונת הניצחון בדימונה, למשל, שתיכנן משרדו של איתן בשנות ה-60, אמנם הותאמה לסביבה ולאקלים, אך פחות מכך התאימה לאוכלוסייה. "השאלה הבסיסית שמעסיקה כל אדריכל, למי אני בעצם בונה, נפתרה כאן מאליה, כי בעצם לא ידענו אז למי אנחנו בונים", אומר איתן. "האדריכלות המודרנית דיברה על יצירת עולם טוב יותר להמונים ולא תמיד ראתה לנגד עיניה את האדם היחיד".

לא בפעם הראשונה, איתן מספר את האנקדוטה על הדייר יוצא עיראק בשיכון עולים בירושלים שהתלונן שהרווחים במעקה המרפסת בדירתו גדולים מדי והתרנגולות שהוא מגדל בבית בורחות. "היו לנו בזמנו דיונים, אם לתכנן לפי עקרונות האדריכלות המערבית המודרנית שגדלנו וחונכנו עליהם, או להתחשב במסורת של העולים", הוא אומר. "הדברים נעשו אז במהירות ובתחושת כורח. אבל גם היום אני לא יכול להגיד בלב שלם שעשינו טעות".

הדור של איתן התבסס אחרי מלחמת ששת הימים והיה שותף לאופוריית הבנייה ולשינוי הדרמטי שחל אז באדריכלות הישראלית. "אחרי המלחמה נוצרה אדריכלות כוחנית ומבצרית יותר", הוא אומר, "כי הרי כבשנו ואנחנו צריכים להגיד את זה". מאז שישראל נהפכה מחברת רווחה לחברת רווח מופרטת, הם עוסקים בתכנון בשוק החופשי. "זהו שוק שלא משאיר חופש פעולה גדול לאדריכל", הוא אומר, "רק בפרויקטים ציבוריים עוד נשאר לאדריכל להביע משהו משלו. בכל תחום אחר יש לו השפעה קטנה ובעצם הוא לא מחליט ולא שולט על כלום".

זו לא הסרת אחריות?

"האדריכל הוא פיון בין כוחות גדולים ואין לו שום כוח בשום צורה שהיא, חוץ מהאמינות המקצועית שלו. רק בה הוא יכול להשתמש לתכנון טוב למען הציבור. יותר מדי אדריכלים מוכנים להיכנע, לעשות כל מה שמבקשים מהם, לפעמים מחוסר ברירה. לאט לאט זה פוגע באמינות המקצועית וגם במעמד הציבורי של האדריכל. הקליינט גם לא תמיד מוכן לקבל את עמדת הארכיטקט".

איתן היה שותף לשינויים בקנה המידה ובאופי הבנייה בירושלים אחרי 67', בפרויקטים שהמחלוקת עליהם לא שככה עד היום. אחד מהם הוא בניין מרכז כלל ברחוב יפו, שאיתן היה אמיץ דיו להציג אותו בתערוכה "עבודות לא טובות" שאצרה האמנית ציונה שמשי ב-1992. המרכז הוא מבנה-על ברוח שנות ה-70 שרצה להיות "הכל תחת קורת גג אחת", כפי שהכריזו אז הפרסומות, אולם נותר סמל לכישלון, גם אם מפואר ומרתק.

מי חתום על הכישלון?

"מה שקרה לדור שלנו בטכניון הוא שהמורים שלנו חיו עדיין במושגים של מקום קטן ובניינים קטנים, ופתאום עברנו מבית קטן עם גג רעפים לבנייה בקנה מידה גדול. יזמים זיהו את הפוטנציאל שגלום בירושלים הגדולה ורצו להפיק רווחים מהירים בהשקעה מינימלית. אנחנו האדריכלים עמדנו לפני בעיה, איך מממשים פרויקט כזה במגבלות תקציב ובחומרים זולים. זאת היתה הוכחה לאוזלת היד של האדריכל מול יזם ומול הממסד התכנוני שאישר את הבנייה. אבל יכול להיות שהיינו צריכים אז להתעקש יותר".

תחרות סודית בדימונה

איתן נולד ב-1931 בקיבוץ עין שמר של השומר הצעיר כדן אטינגן. כשהיה בן ארבע עזבה משפחתו את הקיבוץ. המסלול שעבר מאז עתיר צמתים, היכרויות והזדמנויות. בגן הילדים ברמת גן הכיר את יונה פישר שאתו הוא בידידות עד היום, בכיתה א' בבית חינוך בתל אביב הכיר את יעקב אגמון ועמיקם גורביץ, בסטודיו אבני למד פיסול עם רם כרמי. לימים עבד אצל אביו, דב.

בני המחזור שלו בטכניון הם בין היתר כרמי, צבי הקר ואלדר שרון המנוח, דמויות מפתח באדריכלות הישראלית. לפקולטה לאדריכלות החליט להירשם ברגע האחרון והתקבל בזכות היכרותו עם הדקאן. כמו לפי הספר, הוא התפכח מאמונת ילדות בקומוניזם אחרי הוועידה ה-20 בשנת 1956, שבה חשף חרושצ'וב את זוועות המשטר הסטאליניסטי. עם זאת נשאר איש שמאל כהגדרתו.

פרויקטים רבים שמשרדו של איתן תיכנן במשך השנים אינם מתיישבים בתודעה של היום עם אידיאולוגיה שמאלית. ביניהם בניין המטה הארצי של המשטרה במזרח ירושלים, שיכונים בחוף השנהב ב"אפריקה המתעוררת" מטעם ממשלת ישראל, ערי מגורים לאנשי חיל הים הפרסי בתקופת השאה, או מגדל המשרדים האלגנטי הסמוך לבית ציוני אמריקה בתל אביב שבו שוכן כיום משרדו.

וגם הכור האטומי בדימונה שתיכנן משרדו בשנות ה-60. "יצחק (ישר) ואני הוזמנו לתחרות סגורה וסודית לתכנון הכור וידענו לפי מה שאמרו לנו שזה כור מחקרי", אומר איתן. "לכן הסכמתי להשתתף בתחרות. קיבלנו את העבודה בזכות ישר, כי אני נחשבתי לשמאלני מדי לפרויקט כזה. בכל אופן, לא תיכננו שם שום מבנה טכני אלא רק את מערך השירותים האזרחי והמבנים הציבוריים במקום".

איתן מצביע על הקונפליקט הטמון בעשייה האדריכלית בין פרקטיקה לאידיאולוגיה, ואומר כי "אדריכלי הבאוהאוס רצו להקים עולם טוב יותר, אבל בד בבד, אותו מיס ון דר רוהה ואותו גרופיוס בנו בתים לבני המעמד העליון, למיליונרים בצ'כיה ולסוחרי נשק בהולנד. אז אפשר לראות את הדברים מהצד של הכניעה לכסף הגדול והשאיפה לבטא את עצמך בכל מחיר. אבל אפשר להסתכל על זה גם מהמקום שעדיין נשאר לאדריכל לעבוד למען אנשים".

נימאייר בן 99

בשנת 2000 הוענק לאיתן אות הוקרה מטעם עמותת האדריכלים שציינה את פעילותו הציבורית הענפה במקביל לזו המקצועית. כיום הוא ממלא בין היתר תפקיד מרכזי במאבק הציבורי להצלת היכל התרבות בתל אביב. בזמנו היה לו חלק בתכנון ההיכל כאדריכל צעיר במשרדו של דב כרמי. לפני כמה שנים שימש יועץ לתוכנית שיפוצים קודמת במבנה. לאחרונה הסתיימה בפשרה תביעה שהגיש נגד תוכנית להקמת בניין חדש במוזיאון תל אביב בתכנון האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן, בגין הפרה של זכויות היוצרים שלו בבניין המקורי.

עכשיו הוא נשמע מפויס יותר בנושא. "זכויות יוצרים באדריכלות הן נושא מסובך וחמקמק", הוא אומר. "להבדיל מיצירת אמנות, חייו של בניין רק מתחילים אחרי שהעבודה נגמרת. כך שיש לנושא הזה מקום בעיקר במישור הציבורי. צריך לשכנע את הציבור שבניין הוא בעל ערך. מזה נובעת ההחלטה להגן עליו וכבר לא חשוב לצורך העניין מי תיכנן אותו".

בני מחזורך, כרמי, הקר, סעדיה מנדל, חוגגים השנה 75, והם פעילים כתמיד. בעולם שמשתנה במהירות כל כך גדולה, יש לאדריכל גיל פרישה?

"ההרגשה שלי היא שעדיין לא עשיתי כלום. אני מנחה פרויקט גמר בטכניון ואני משוכנע שאני עושה את זה יותר טוב מבעבר. אדריכלות היא מקצוע מצטבר. הרומאים כבר אמרו, הזמנים משתנים ואנחנו משתנים אתם. אין גיל פרישה לאדריכל. אוסקר נימאייר הוא בן 99, ואיזה עבודות נפלאות הוא עוד עושה".



דן איתן: "רק בפרויקטים ציבוריים עוד נשאר לאדריכל להביע משהו משלו"


מגדל משרדים בת"א, בתכנונו של דן איתן, שם שוכן משרדו; ומוזיאון ת"א, המבנה האהוב עליו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות