"כל היום יש בטלוויזיה כיסוי נרחב של המלחמה בלבנון. אתה מעדיף כבר להחליף ערוץ ולא לשמוע את הזבל הזה. צדקה מתחילה מהבית. אם אתם בממשלה שלי רוצים לעזור לאנשים, עדיף שתעזרו קודם לעם שלכם". במלים אלה נפתח אחד הפוסטים האחרונים בבלוג Iranian Teacher XP, שנכתב בידי מורה איראני מטהראן (iranianteacher.blogspot.com). "למה בעצם אנחנו אמורים לעזור לערבים במלחמה ש-ל-ה-ם?", הוא ממשיך. "למה אנחנו צריכים להיות יותר קדושים מהאפיפיור? המדינות הערביות לא מעזות אפילו להגיד מלה על המלחמה בין ישראל ללבנון. אז למה אנחנו האיראנים צריכים לשלם את המחיר?"

כזה הוא הלך הרוחות בבלוגיסטאן - שמה של הבלוגספירה האיראנית בפי חבריה. מי שמצפה למצוא שם פסוקי קוראן, או קריאות עידוד נלהבות ללוחמיו של חסאן נסראללה, יתבדה מהר. מבחינתם של רבים מהבלוגרים האיראנים הכותבים באנגלית, המשבר המחמיר בין ישראל לחיזבאללה אינו אלא הסחת דעת מתסכלת מהנושאים שמעסיקים את הגולשים שם בדרך כלל - מוסיקה, לימודים, ספורט ובידור. לפני שבועיים נושא הדיון העיקרי בבלוגים האלה, כמו בבלוגים של שאר העולם, היה המונדיאל והנגיחה של זידאן במטראצי. אבל עכשיו, כשהמזרח התיכון בוער, ורבים במערב מפנים אצבע מאשימה לטהראן, גם צעיריה המקוונים של איראן נאלצים לגבש עמדה.

ליאסר, סטודנט למיקרוביולוגיה בן 22, המפעיל את הבלוג Under Underground (http://snipurl.com/tz5x), אפילו אין ציפיות מהממשלה שלו, אבל הוא מופתע מחוסר שיקול הדעת של חיזבאללה. "חשבתי שהם בחיזבאללה שונים מבני הברית שלהם באיראן. הייתי המום כשהם, בחיזבאללה, חטפו את החיילים הישראלים. הם הקריבו את השלום והשקט בלבנון - לאיזו מטרה? למה?"

חופש מפתיע

פרשנים שמרנים טוענים שמסך הברזל החדש עובר היום בין העולם האיסלאמי לעולם המערבי. אולם נראה שהמסך הזה פרוץ למדי, וכל מי שרוצה יכול להתבונן דרכו. קשה לקבוע אם מה שמאפשר את השקיפות הזאת הוא הנגישות למידע בעידן האינטרנט, או שהתדמית הנפוצה של החיים באיראן אינה מדויקת. בתחילת השנה שעברה כ-700 אלף איראנים פירסמו בלוג - יותר מאשר בישראל, גרמניה, קנדה או אוסטרליה. מתוך אלה, בכ-100 אלף בלוגים יש פעילות קבועה. מטבע הדברים, רוב הבלוגים כתובים בפרסית, אך יש רבים באנגלית, חלקם ברמה גבוהה למדי. הבולטים שבהם מרוכזים באינדקס blogsbyiranians.com.

גלישה בבלוגים באנגלית הנכתבים באיראן ומתארים את החיים בה מעלה שתי התרשמויות בולטות: מצד אחד, התמרמרות לא מעטה על מדיניותו של משטר האייאתולות; מצד שני, חופש לא מועט לבטא את העמדות האלה. "האיראנים עצמם הרבה פחות פוחדים לבטא את דעותיהם משאנחנו חושבים לעצמנו", מסביר הד"ר חגי רם מאוניברסיטת בן גוריון, מחבר הספר "לקרוא איראן בישראל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "אם בדרך כלל המשטר באיראן מוצג כעריצות, שמונעת לחלוטין מרחב לדיון ביקורתי, הפריחה של הבלוגים היא אחד הסימנים לכך שזו תפישה שגויה. עם זאת, הבלוגים גם באים לפצות על כך שאי אפשר לקיים דיון ציבורי פתוח וגלוי באמצעי תקשורת אחרים", הוא אומר.

מאז בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד ביוני 2005, השלטונות בטהראן מפקחים באופן הדוק יותר על הנעשה ברשת. אתרים רפורמיסטיים נסגרים מעת לעת, והממשלה אף שוקלת להקים באיראן רשת אינטרנט מקומית, שלא תאפשר גישה לאתרים ברשת העולמית. אבל נכון לעכשיו, הצנזורה על האינטרנט באיראן מקיפה הרבה פחות מזו שבסין, למשל. בנוסף לכך, המדיניות הזאת נתונה לביקורת בבלוגים עצמם - באלה שנכתבים באיראן עצמה ובאלה שכותבים איראנים החיים באירופה ובאמריקה.

רבים מהבלוגרים בזים לאחמדינג'אד: זייטון, סטודנטית מטהראן הכותבת בלוג בפרסית (http://snipurl.com/tzda), אבל מצוטטת בבלוג אחר, מספרת איך פעילים מטעם אחמדינג'אד באוניברסיטה מביאים אנשים לעצרות ההמוניות באיצטדיון העירוני: כל מי שמוכן לבוא לשמוע את הנאומים מקבל כרטיס כפול לבריכת השחייה העירונית וכיסוי פנים בצבע חום.

ככלל, רוב הבלוגרים האיראנים אינם מתלוננים על סוגיות של מדיניות ומשטר, אלא על תחושת הבידוד במדינה מסוגרת ומושמצת. בבלוג המומלץ "מבט מאיראן" (www.viewfromiran.blogspot.com), שכותבים כמה טהראנים החותמים בראשי תיבות, פורסם בשבוע שעבר דיאלוג בין שתי דמויות אנונימיות של צעירים איראנים. "היית מעדיפה שהמהפכה לא היתה מתרחשת?" שואלת דמות אחת את השנייה. "מובן שהייתי מעדיפה. נשארנו כל כך מאחורה לעומת שאר העולם", היא עונה. בשבוע שעבר נסע אחד מכותבי הבלוג למסיבה בפרוורי טהראן. "אם היינו באמריקה, במסיבה כזאת בטח היו המון בלונים. אבל באיראן הכל כל כך צנוע, והנשים לובשות מעילים ארוכים מכף רגל ועד ראש".

רובה מכוון אל הגב

"ההתנגדות הבסיסית של הדור הצעיר באיראן היא כלפי המחנק התרבותי", אומר הד"ר רם. "פתיחות תרבותית וחופש ביטוי הן עמדות שיש להן הדים בקרב צעירים עירוניים משכילים, בדרך כלל סטודנטים, שהם מטבע הדברים אלה שכותבים את הבלוגים. באיראן גם יש תרעומת ציבורית מאוד גדולה על הסיוע לחיזבאללה. אנשים שואלים 'מה זה נוגע לנו?' - והדברים האלה נאמרים גם ברחוב, ולא רק באינטרנט. זה דבר שנשמע כבר שנים באיראן: הגיע הזמן שאיראן תיסוג מהסכסוך הישראלי-הפלשתיני כדי לטפל בבעיות שלה. בסופו של דבר, האיראנים לא כל כך אוהבים את הערבים, בלשון המעטה".

גם הצדדים האפלים של המשטר האיראני פורצים לעתים לתוך הפוסטים לצד האופן שבו למדו להתמודד אתם. בפוסט שפורסם ביוני בבלוג "מבט מאיראן" מתוארת חוויה יום-יומית, ועם זאת מבהילה: "נעצרנו במחסום צבאי, שבודק חיג'אב לא תקין, אלכוהול וזוגות לא נשואים שנוסעים יחד. הנהגת שלנו עשתה להם פרצוף, ולא הסכימה לסדר את החיג'אב שלה, שבכלל לא היה כל כך לא חוקי. בסוף הם סימנו לנו לעבור בלי לבדוק את הבגאז'. 'אתה חושב שהייתי חצופה מדי?' היא שאלה אותי. 'לא, בדיוק כמו שצריך'. אחר כך ראינו חיילים לוקחים אשה ושלושה גברים אל ההרים. הנשק של אחד מהם היה חצי-מכוון אל הגב של האשה. באיראן קשה לדעת אם אנשים נעצרים כי הם באמת עברו על החוק, או סתם באופן שרירותי".

אבל לא פחות מהמחסומים של משמרות המהפכה, חרדים כותבי הבלוגים מאיום אחר: הפצצה ישראלית או אמריקאית. בתחילת יוני, כשמשבר הגרעין האיראני עלה לכותרות, נכתב ב"מבט מאיראן": "בעיני רוב האנשים שאני מכיר סביר מאוד שאיראן תותקף, אבל אני מאמין בכוחו של הבלתי צפוי. אני מאמין שהשיחות יצליחו". בשבוע שעבר כותבי הבלוג כבר היו פחות אופטימיים: "כשאתה שואל איראנים שמטיילים בחו"ל על החוויות שלהם, הם תמיד מספרים קודם כל כמה הם ישנו טוב. אתה פשוט לא יודע מה עומד לקרות כאן. אני יושב על המרפסת שלנו וחושב, טהראן לפני ההפצצה".

ofrilany@gmail.com