פאריס

"הייתי רוצה לתפוס איזה גולש בלונדיני, לתקוע לו את האקדח שלי ברקה ושילקק לי את הדגדגן כשאני רואה מותחן" ("זיין אותי", הוצאת בבל, עמ' 105)

שני צעירים חייכנים ומזוקנים, לבושים בגלביות לבנות, נכנסו לקרון המטרו במרכז פאריס. הם התיישבו, פניהם לכיוון הנסיעה, דיברו ביניהם בשקט וצחקו. שתי נשים צרפתיות כבודות בשיער אסוף, פניהן נגד כיוון הנסיעה, התבוננו בצעירים וציקצקו בלשונן. "אני לא מבינה למה הם מדברים ערבית", אמרה אחת, "אני לא מבינה למה הם פה בכלל", הוסיפה השנייה בטון מלא ארס.

הסיטואציה הזאת, שנקרתה בדרך לפגישה עם הסופרת וירז'יני דפנט, איננה מפתיעה אותה. "צרפת היא לכאורה מדינה סובלנית", היא אומרת, "לכאורה אתה יכול להיות הומו, יהודי או מוסלמי, ואת יכולה להיות שרמוטה או נזירה, וכולם יקבלו אותך. אבל זה לא נכון. כולם מאשימים את 'האחר' בכל הבעיות שלנו. אנשים בצרפת מתלוננים שהתרבות שלהם נעלמת ונבלעת בתוך התרבות הערבית. הם שוכחים שהתושבים ממוצא ערבי חיים אתנו בצרפת כבר עשרות שנים - אנחנו הבאנו אותם לכאן ככוח עבודה זול. ההיסטוריה שלנו משותפת. מצחיק שיש אנשים שמתעוררים רק עכשיו ואומרים, 'אוי, יש פה ערבים'. הם לא שמו לב שכבר הרבה זמן אנחנו לא אומה לבנה קתולית?"

דפנט פורשת במלים ברורות את משנתה. משנה שבבסיסה עומדות הזכויות של כל "האחרים" - נשים, הומואים, מהגרים וקבוצות מיעוט.

מה שהביא לה את תהילתה - יש שיאמרו את קלונה - הוא רומן שהוציאה לפני כמעט 14 שנה, "Baise moi", שראה אור לפני כמה שבועות בתרגום לעברית בהוצאת בבל (בתרגום מיכה פרנקל). באופן מוזר בחרה הוצאת בבל לקרוא לספר "בז מואה", ומתחת לכותרת, במרכאות, "זיין אותי".

"ממש אין בה שום דבר גרנדיוזי. מלבד אותו צימאון שקשה להרוותו. לזרע, לבירה או לוויסקי, לא חשוב למה, רק שזה יקל עליה" (עמ' 15)

כך מתארת דפנט את אחת משתי הגיבורות הראשיות שלה: נדין ומנו. שתי הצעירות, לא יפות במיוחד, אולי על גבול הכיעור, יוצאות - כל אחת וסיבותיה - למסע נשי משותף, שיכלול הרבה מין, רצח ואלכוהול. הספר קריא, מגוחך, טיפשי, וולגארי, מציצני, ואפילו לא מתיימר להיות יותר מאשר מלים שהקיאה צעירה כבת 20 שכתבה אותו במשך חודש, כששהתה אצל הוריה בכפר בפרובאנס.

למרות זאת, הספר אינו נטול חשיבות, ולו רק בגלל המהומה שעורר כשיצא לאור בצרפת. דפנט לא הסתפקה בספר, ובשנת 2000 ביימה על פיו סרט שהצנזורה הצרפתית אסרה את הצפייה בו לבני פחות מ-18. כמו בספר, גם בסרט דפנט לא עשתה הנחות. הסצינות פורנוגרפיות, אלימות, ומעבירות את המסר שאליו חתרה. משקל רב יש לבחירת השחקניות - קארן ורפאלה - שתי שחקניות פורנו צרפתיות מוכרות, ממוצא ערבי.

"בחרתי בשחקניות ערביות גם מפני שהן שחקניות פורנו מצוינות", היא אומרת, "אבל בעיקר משום שהן מוסיפות עוד רובד משמעותי לכל העניין". דפנט מסבירה כי עצם העובדה שאף אחד ממבקרי הקולנוע לא הזכיר את העובדה שהשחקניות הן ממוצא ערבי מעידה בעיניה שהם התקשו לקבל זאת. "כולם אמרו שהאלימות בסרט הפריעה להם, אבל זה לא נכון", היא אומרת, "הפריעו להם שלושה דברים מרכזיים: העובדה שיש פה גיבורה שנאנסת ומעיזה לדבר על זה, העובדה ששחקניות פורנו משחקות בסרט 'רגיל' והעובדה שהן היו ערביות".

"היא מנסה להשתחרר, אבל יש לו אחיזה טובה וחשק לחבוט עם ראש הזין שלו בלשונית שלה. היא מקיאה לו בין הרגליים" (עמ' 196)

"זיין אותי" תורגם לכ-10 שפות בכל העולם, עכשיו לעברית, ובצרפת מוסיפות לראות אור מהדורות חדשות של הספר. דפנט מסבירה כי צעירים קוראים היום את הספר אחרת לגמרי מהאופן שבו קראו אותו לפני כעשור. "הכל השתנה פה ב-15 שנה", היא אומרת, "האלימות בספר כבר לא מזעזעת את הקוראים הצעירים, כי החיים שלהם אלימים מאוד. הצעירים גם מרגישים חסרי תקווה, בדיוק כמו שתי הגיבורות בסרט, והם מתחברים אליהן. גם הרומנטיקה הצרפתית הידועה נעלמה לחלוטין. הסקס והפורנו נהפכו לאלימים מאוד. תחנות הטלוויזיה משדרות היום לילדים מסרים גרועים: תאכלו אוכל רע, תהיו יפים, אחרת אתם לא שווים, ותעשו כסף, לא חשוב איך. את הבנות הם מלמדים להיות השרמוטה הכי טובה והנזירה מריה בגוף אחד. זה פשוט בלתי אפשרי".

מעניין לשמוע את דפנט אומרת בכנות מוחלטת כי כשכתבה את הספר לא היתה באמתחתה שום אג'נדה, אפילו לא נשית. דווקא יחס הביקורת והעיתונות אליה, בעת יציאת הספר, הוא שהוציא אותה מהארון הפמיניסטי. "כשהספר יצא כולם התייחסו אלי רק כאשה", היא אומרת, "ואני בכלל לא כתבתי אותו ככזאת. אף אחד לא התייחס לשאלה, האם הספר שווה משהו או לא, אם הוא טוב או לא, אלא לעובדה שאשה כתבה כזה ספר מיני. ואני מודה שאחרי ז'אן ז'נה, הנרי מילר וסופרים אחרים, לא חשבתי שסקס בספרים הוא כזה עניין גדול. מובן שאילו הייתי סופר-גבר ההתייחסות אל הספר היתה אחרת לחלוטין, אינטלקטואלית יותר. אבל אנשים התייחסו רק לענין הסקס, כי קל לאנשים לקבל סופרת כשהיא מדברת על רגשות ועל מיניות, אבל כשזה מגיע לרבדים אינטלקטואליים קשה להם לקבל אותה".

"הייתי צריכה להיות כוכבת פורנו, את הבן אדם הראשון שאני פוגשת שקלט את זה" (עמ' 90)

עד סוף השנה תוציא דפנט שתי יצירות נוספות: הסרט התיעודי "אילמות" על נאנסות ונפגעות גילוי עריות, ומסה ששמה "תיאוריית קינג קונג" שתעסוק בגבריות. אבל הפרויקט שמעסיק אותה עכשיו הוא בימוי סרט הפורנו הלסבי הראשון שלה. "אני אוהבת פורנו ואני צופה בו הרבה", אומרת דפנט. "אני מבינה מדוע אנשים נהנים מפורנו. זה נותן להם ביטחון: מצד אחד הם לא באמת מבצעים את הדברים ולא צריכים לעמוד בפרמטרים שעל המסך, ומצד שני הם נהנים".

דפנט, בניגוד לאחרים, גם לא מתייחסת אל תעשיית הפורנו כתעשייה שמנצלת נשים. "נכון שהחיים של השחקניות מסובכים, אבל זה לא מכיוון שהן מזדיינות על המסך", היא אומרת, "אלא בגלל הסטיגמה מצד החברה. אם פעם אחת עשית סרט פורנו, כל החיים תהיה עלייך התווית הזאת. לעומת זאת, בפורנו הלסבי הדברים שונים, כי עצם זה שאין גבר על המסך זה כבר שומט את עניין הניצול. לגבר ואשה יש משחקי כוח שלאשה עם אשה פשוט אין".

מתוך הסרט "זיין אותי". הצפייה מגיל 18 ומעלה