"Strange Apparition", שיר מספר 4 באלבום החדש של בק, הוא פצצה של גרוב רוקנרולי שפוגעת היישר במרכזי ההנאה במוח ומפזרת רסיסים מענגים לכל הגוף. יש רק בעיה אחת עם השיר המעולה הזה: הוא נשמע מוכר, ולא בגלל דליפה מוקדמת לאינטרנט. המקצב, האקורדים של הפסנתר, הסאונד של הגיטרה האקוסטית, אפילו חיתוך השירה - כולם כמו לקוחים מהרולינג סטונס, מודל 1968 או 1969. לא שיש משהו מפתיע בכך שבק משתמש בחומרים שמהדהדת בהם ההיסטוריה של הרוק: הוא עשה את זה תמיד, זאת מהות היצירה שלו. מה שמפתיע ומאכזב הוא שהשיר הכי טוב באלבום החדש של בק לא נשמע כמו שיר של בק.

עד לפני כמה שנים בק היה חסין מפני חציית גבולות מסוכנת כזאת. כמו שקורה לכל אמן שפורץ בדיוק ברגע הנכון, כל מה שהוא עשה נשמע טרי, רענן ומקורי. הוא זינק לקדמת הבמה באמצע שנות ה-90, בעת חרחורי הגסיסה של הגראנג', כשהרוק האמריקאי חיפש את עצמו וחש מאוים על ידי ההיפ-הופ והמוסיקה האלקטרונית. בק הראה שאין שום סיבה לפחד מהראפר ומהסמפלר. להיפך: אפשר להשתמש בהם כדי ליצור קולאז' צבעוני ומרתק מחומרי גלם שונים ומשונים - סקרצ'ינג לצד גיטרות סלייד, דימויים מסרטי בי לצד בוסה נובה, סול לצד קאנטרי. על פי הכללים שבק עזר לנסח, כל חיבור בין שחור ללבן ובין חדש לישן הוא נכון, ובלבד שעושים אותו בכישרון, ללא מאמץ (לפחות לכאורה), עם הרבה הומור וללא שמץ של יומרה וחשיבות עצמית. מי שאומר "פוסט מודרניזם" נפסל אוטומטית, אף על פי שהוא כנראה צודק.

בתקליט "אודליי" מ-1996 בק הביא למיצוי את טכניקת הקולאז', ואף שבשנים הבאות הוא לא נטש את צורת העבודה הזאת (כפי שמעיד האלבום "Guero" מהשנה שעברה), הוא החל לצעוד במקביל בדרך נוספת. "Mutations" מ-1998 ו"Sea Change" מ-2002 היו אלבומים קונוונציונליים יותר, שבהם הראה בק שבנוסף לשליטתו באמנות החיתוך וההדבקה הוא יודע לכתוב בלדות אקוסטיות יפהפיות ומרגשות. לא כל חסידיו של הזמר אהבו את התפנית הזאת, אבל בעיני רבים אחרים היא הוסיפה עומק ליצירה שלו והצילה אותו משימוש מופרז באותו תכסיס, מבריק ככל שיהיה.

יופיו הנדיר של "Sea Change" נבע במידה רבה מהסאונד שעיצב לו מפיק העל נייג'ל גודריץ'. גודריץ' עטף את שירי הפולק הנוגים של בק בשכבה עדינה, חמה ורוטטת של כלי מיתר ואפקטים, שיצרה סביבם הילה וגרמה להם לזהור. היותו של גודריץ' שותף מלא באלבום החדש, לצד העובדה שלקראת יציאת האלבום הובהר שבק חוזר בו להיפ-הופ ולסוריאליזם שאיפיינו אותו בתחילת דרכו, עוררו ציפיות גדולות, אבל גם מידה של חוסר אמון: האם בק וגודריץ' מסוגלים למצוא אותה נקודה חמקמקה שבה יכול להתרחש מפגש פורה בין הניצוץ המוזר והמלהיב של בק הצעיר לבין העומק הרגשי והשלמות האסתטית של בק הבוגר?

כפי שמבהיר השיר הרולינג-סטונסי שהוזכר בפתיחה, התשובה נוטה להיות שלילית. הרושם המאכזב הזה מתחזק ככל ש"The Information" נמשך, עד שמתברר מעל לכל ספק שהאלבום החדש של בק אינו יצירה חשובה או מרתקת באמת. אם השאיפה המודעת של הזמר היתה אכן להפגיש בין שני הצדדים השונים באישיותו היצירתית, התוצאה שלה היא למרבה הצער דילול הדדי ולא הפריה הדדית.

מי שנמצא עדיין תחת רישומו של "Sea Change",

המשך בעמ' 10

יבחין קודם כל ברמה הלא מספקת של השירים. אין ספק שהפעם, למרות ההנאה הברורה ברוח "אודליי" מהמשחק בצלילים כשלעצמם, היתה לבק ולגודריץ' כוונה ליצור אלבום שכוחו בשיריו. אבל אחרי שבע או שמונה האזנות לאלבום החדש, לא נותר כל זיכרון מרוב השירים, וכל מפגש עמם מעורר תגובה בנוסח "נחמד, זה הכל?". המגע הווירטואוזי-לפרקים של גודריץ', בעיקר בכל הנוגע לעיצוב המקצבים, נכשל במקום שבו הצליח כל כך בפעם הקודמת. אז הוא הפך שירים טובים למעולים ויצר לאלבום כולו סאונד מאחד; עכשיו אין בכוחו לגרום לשירים הכמעט טובים להתעלות אל מעבר למגבלות של עצמם. התוצאה היא שההנאה מ"The Information" גדלה ככל שהרזולוציה של ההאזנה גבוהה יותר. זה אלבום שיש בו מקטעים מרשימים, שמתחברים לשירים פחות מרשימים, שלא מצטברים לכדי יצירה שלמה ומעניינת.

בק - "The Information". Interscope; יבוא: הליקון

בק. לא מצליח לגרום לשירים להתעלות