מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

וודי אלן לא עשה עלייה

* תסריטאי העל רוברט מקי יעביר בסוף השבוע סדנה בתל אביב, ויקדיש יום שלם לקומדיות. בראיון הוא מתלונן שלישראלים אין הומור: "אמרתי להם דברים שגורמים לקהל שלי בכל העולם לצחוק, והם פשוט לא צחקו"

ניו יורק

ביום ראשון לפני שבועיים עלה רוברט מקי לבימת האודיטוריום של אוניברסיטת ניו סקול בניו יורק בשתיים בצהריים בדיוק, נעץ מבט בשעון היד שלו ונראה קצר רוח. 24 מתוך 30 שעות הסמינר לתסריטאות התלת-יומי המפורסם שלו היו מאחוריו, והוא לא ראה סיבה לעיכובים, אך כשסקר את השולחן שהוצב בשבילו בפינת הבמה הוא הבין שלוח הזמנים הקפדני שלו משתבש. גורו התסריטאים בן ה-65 הרים ביד אחת ספל קפה ריק, הצביע עליו באצבע ידו השנייה וסקר במבטו את האודיטוריום. "למה אני צריך לחכות לקפה המזוין שלי?! איפה הקפה המזוין שלי?" הוא סינן דרך המיקרופון האלחוטי, וחיפש אחר עוזריו האישיים, האחראים למחדל.

הקהל שבאולם - כ-250 כותבים בפרקטיקה או בפוטנציה - עקב במשך דקות ארוכות אחר הגורו בסוודר האפור שסירב להתחיל בהרצאה בלי קפה. חלפו שש או שבע דקות, עד שהגיע תרמוס הקפה שלו, ולאחר שמקי מזג לעצמו קפה ולקח לגימה, הוא התחיל לדבר.

כבר 25 שנים שמקי משוטט בעולם ומנסה (תמורת כ-600 דולר לראש) ללמד אנשים כיצד לספר סיפור, או לפחות כיצד לספר סיפור שאולי, "אם יהיה לכם הרבה הרבה מזל", ייהפך יום אחד לתסריט הוליוודי. תורתו כולה מופיעה ברב המכר עב הכרס שלו "סיפור", והוא עצמו מעיד שכמעט כל אנקדוטה, הלצה או דוגמה שהוא זורק לאוויר בנון שלנטיות כבר נטחנו על ידו עד דק עשרות או מאות פעמים. אז כיצד בכל זאת הוא מצליח למלא אולמות בכל מקום? את התשובה מקבלים רק כשרואים אותו בפעולה.

מקי, כבד גוף, בעל עיניים חודרות, שיער מכסיף וגבות אפורות וענקיות, מקרין כריזמה מזוקקת, מתובלת באינטליגנציה, כושר ניתוח, הומור משובח ורהיטות יוצאת דופן. יכולתו לרתק קהל פנומנלית, ורצונו של כמעט כל אחד בקהל לזכות במחמאה או מבט מעריך ממנו יוצר דינמיקה מהפנטת באולם שבו הוא שולט ביד רמה. לקולנוענים, סופרים, עיתונאים וכל מי שמתעניין בכתיבה, 30 שעות הסמינר שלו הן תענוג צרוף. בסוף השבוע הוא יעביר את הסמינר הרגיל שלו בסינמטק בתל אביב, ויקנח בסדנה מיוחדת של יום אחד, שתעסוק אך ורק בקומדיות. זה יהיה ביקורו השלישי בישראל.

מודעה זעירה בעיתון

מקי גדל בפרוור של דטרויט, מישיגן, ונמשך לאמנויות הבימה מילדות. לאחר שזכה במלגה לאוניברסיטת מישיגן השתעשע ברעיון ללמוד רפואת שיניים, אבל לאחר שקיבל תפקיד בהצגת סטודנטים החליט להתרכז בספרות. את התואר השני, בתיאטרון, הוא עשה בהדרכתו של קנת רואו, שלימד בין השאר את ארתור מילר.

מקי נהפך לשחקן ולבמאי תיאטרון ועבד במישיגן (בין השאר כמנהל אמנותי של התיאטרון היהודי המקומי), בניו יורק ובלונדון. ב-1970 הוא חזר לאוניברסיטת מישיגן כדי לכתוב את הדוקטורט שלו, שמעולם לא הושלם (שנים לאחר מכן נהפכה הדיסרטציה שלא הגיש לבסיס של ספרו). במקום להתרכז בלימודים הוא ביים שני סרטים שזכו לביקורות נלהבות. בשנות ה-70 כתב מקי כמה תסריטים לסרטי קולנוע (שבסופו של דבר לא הופקו), לסדרות טלוויזיה (שדווקא הופקו) ובמקביל ייעץ לאולפני רשת אן-בי-סי.

לקריירה שלו כמרצה בעל שם עולמי הגיע כמעט במקרה, לפני המון זמן, הוא אומר. "כתבתי אז הרבה לטלוויזיה, בעיקר שילדס, ג'וליה רוברטס, ודייוויד בואי - רשימה חלקית מאוד. בין הסרטים וסדרות הטלוויזיה שנכתבו, בוימו או הופקו על ידי בוגרי הסמינר, הוא נהנה למנות את "להציל את טוראי ריאן", "שר הטבעות", "מוצאים את נמו", "סקס והעיר הגדולה" ו"חברים".

ב-2002 הופיעה דמותו של מקי בסרט "אדפטיישן", שם הוא משפיל את התסריטאי צ'רלי קאופמן ולאחר מכן מייעץ לו כיצד להפוך כתבה מבריקה שהתפרסמה ב"ניו יורקר" לסרט קולנוע. מקי דרש וקיבל זכות וטו על עיצוב הדמות והסרט שידרג את מעמדו המיתי ממילא.

"מוזר להיות במעמד הזה", אומר מקי. "לפני כמה ימים קניתי ספר בברנס אנד נובל וכשהגשתי למוכר את כרטיס האשראי שלי הוא שאל אותי, 'אתה ה-רוברט מקי?' זה קורה במיוחד פה, בניו יורק. בלוס אנג'לס אנשים נמצאים במכוניות שלהם", הוא צוחק. "אני לא מצטנע. זה מאוד נחמד, אבל אין לזה הרבה משמעות מבחינתי. לא תיכננתי את זה. זה קרה במקרה והשתלט על חיי. ההרגשה היא שזה קורה למישהו אחר. כשאני נשען אחורה ומסתכל על החיים שלי אני ממש לא מבין את זה".

בכתבה עליו ב"ניו יורקר", לפני שלוש שנים, הודה מקי שהסמינר הוא בשבילו תירוץ מושלם לא לכתוב את הרומן שהוא חולם עליו כבר שנים. ביום רביעי שעבר, כשהנושא עלה שוב בשיחה, הוא מיהר לומר שאותו רומן (יש לו אפילו שם: "האשה שמספרת שקרים"), נהפך לעניין משני, ופצח במונולוג ארכני על הספר הבא שלו, שאולי, כך הוא מקווה, יצליח לנער את אמנות הקולנוע במאה ה-21 ולהפיח בה חיים חדשים. לספר יקראו "The Art of Darkness" ("אמנות האופל" בתרגום חופשי). לפי מקי, הוא ינסה לדרבן כותבים להיות כנים יותר, לכתוב מתוך חלקה האפל והמרושע של הנשמה וכך להיות אנושיים ואמיתיים יותר.

"האמנים הגדולים ביותר, משייקספיר והרמן מלוויל ועד וודי אלן, בחנו את הצד האפל של הנפש האנושית, אבל רוב היוצרים בקושי נוגעים בצד הזה. היצירה שלהם סנטימנטלית, מרוממת בצורה מלאכותית", אומר מקי. "אם אמנות הסיפור רוצה להתפתח ב-50-60 שנים הקרובות, הכותבים יצטרכו להתחיל להסתכל על הטבע האנושי בצורה כנה ולראות שיש שם מלאכים ושטנים. צריך לחזור לחיים ולהפסיק לעשות סרטים על סרטים והצגות על תיאטרון, ופשוט להתחיל לספר סיפורים מאוזנים על בני אדם. כך החלטתי שאני צריך לכתוב ספר על כתיבה מהצד המרושע של הנפש האנושית".

שבחים ל"מטאליק בלוז"

בשנים האחרונות הוא צימצם את מספר הסמינרים שהוא נותן מכ-20 ל-12 בשנה. הוא מחלק את זמנו בין דירתו בניו יורק לבין ביתו באריזונה. את ביתו בלוס אנג'לס הוא מכר והוא לא מתגעגע. לתל אביב, לעומת זאת, הוא דווקא שמח לחזור. "היו לי חוויות טובות בישראל", הוא אומר. "קיבלו אותי מאוד יפה והקהל היה אינטליגנטי ומעניין. אני הולך להגיד לקהל שיבוא לראות אותי מה שאני אומר לאנשים בכל מקום שאני מגיע אליו מחוץ לארצות הברית: שהם לא יכולים להרשות לעצמם ליצור סרטים רק לקהל המקומי. זה יקר מדי ואוכלוסייה של שישה מיליון לא יכולה לתמוך בתעשייה כזאת".

סרט בינלאומי, לפי מקי, "חייב להיות ספציפי לתרבות שלו ומרתק מבחינה אנתרופולוגית, אבל גם אנושי בצורה אוניוורסלית. הקהל מקבל כך עונג כפול - הוא גם רואה, דרך הסרט, עולם שהוא לא מכיר וגם מגלה את האנושיות שלו באמצעות הסרט. ברוב המדינות עושים את זה הפוך - אנשים יוצרים סרטים סטריאוטיפיים על התרבות שלהם". "מטאליק בלוז" של דני ורטה, לדעת מקי, הוא דוגמה לסרט בינלאומי אמיתי במובן הטוב ביותר של המלה.

האתגר הקטן שעומד בפני מקי בביקורו הנוכחי בישראל הוא לנסות ולהצחיק את הקהל המקומי. לדבריו, כשביקר בישראל לפני כשנתיים הוא נדהם מחוסר ההומור של הישראלים. "אמרתי להם דברים שגורמים לקהל שלי בכל העולם לצחוק והם פשוט לא צחקו. אמרתי להם: 'אלוהים אדירים, אתם יהודים! אתם המצאתם את הקומדיה!' והם אמרו לי, 'לא, אנחנו ישראלים'.

"כשהגעתי לישראל הבנתי שאלה לא היהודים שאני מכיר מארצות הברית. זה לא וודי אלן. אלה שורדים קשוחים שאיבדו את חוש ההומור שלהם. ההומור מגיע מיחסי האדון והעבד, שבהם העבד צריך את ההומור הרבה יותר מאשר האדון. העבד יכול לראות את האירוניה ואת האבסורד, בעוד שהאדון רק יכול לשאול את עצמו אם העבד מבין את מה שהוא אומר לו לעשות. אנשים שנמצאים בעמדת האדונים מאבדים את ההומור שלהם".



רוברט מקי: "הישראלים לא יכולים להרשות לעצמם ליצור סרטים רק לקהל מקומי"




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים