יש אלבומים שמספרים את הסיפור שלהם כבר בצליל הראשון. "בלוז קוסמי", האלבום החדש של אילן וירצברג, הוא אחד מהם: הוא נפתח בהשתוללות ייצרית של גיטרה חשמלית, שהיא אנטיתזה לרכות והמופנמות שכל כך מזוהות עם וירצברג. הגיטרה מולכת לכל אורך האלבום, הרצוף קטעי סולו ארוכים ואנרגטיים, שמגיעים לשיא בשיר שבו וירצברג פורש את החלומות האמנותיים שליוו אותו במשך חייו. כשהיה נער רצה להיות סופר או משורר, "אחר כך יותר - להיות פול מקרטני, ואחר כך הכי - להיות ג'ימי הנדריקס". פתאום בגיל 50 הוא הרגיש צורך להגשים את החלום האחרון, חיבר את הפנדר סטרטוקסטר שלו למגבר ונתן למוסיקה "לפרוץ החוצה בכל הכוח".

מה גרם לווירצברג לשחרר את הגיטריסט שבתוכו? "זה תהליך ארוך שהיו לו שני טריגרים", הוא מספר. "הטריגר הראשון היה פגישת מחזור של התיכון שלי בבאר שבע לפני שש שנים. אירגנו שם להקה של בוגרי המחזור, שניגנה ביצועים חדשים לשירים מהסיקסטיז, ופגשתי שם את יעקב רביץ, אח של יהודית, שהיה חבר ילדות שלי. היה כל כך מרגש לנגן אתו, שהחלטנו להופיע ביחד. קראנו למופע 'זמן גיטרות' והגישה שלו היתה: בוא נתייחס לשירים כתירוץ לסולואים".

הטריגר השני היה הזמנה שקיבל לפני ארבע שנים להצטרף ללהקת "שליחי הבלוז" במופעי מחווה ל"פינק פלויד". וירצברג לא הופתע מההזמנה. לדבריו, אפשר לשמוע במוסיקה שלו את ההשפעה העצומה שהיתה ל"פינק פלויד", ובמיוחד לדייוויד גילמור, עליו. מה שהפתיע אותו היה עוצמת החוויה. "זאת היתה הפעם הראשונה שבה עמדתי על במה כגיטריסט נטו. לא כיוצר, לא כזמר, לא כמפיק מוסיקלי. נהניתי שם כמו שלא נהניתי הרבה מאוד זמן".

ההתמקדות בגיטרה לא היתה רק מהנה מאוד, היא גם פתרה לווירצברג בעיה. "אף שאני מרגיש שאני מעביר משהו בקול שלי, משהו מיוחד, אישי, אי אפשר להכחיש את העובדה שאני זמר מוגבל", הוא אומר. "הגיטרה, לעומת זאת, מאפשרת לי מרחב התבטאות אין-סופי. תחושות מורכבות, תנודות בין רכות חלומית לבין עוצמה חודרנית - אלה דברים שנמצאים בי ויכולים לבוא לביטוי רק באמצעות הגיטרה".

כדי לאפשר לעצמו להתמקד בגיטרה, וירצברג הזמין את הזמרת הצעירה טל וייס לחזק את הצד הווקאלי של האלבום. הוא פגש אותה לפני שנתיים כשהתאמן בחדר חזרות שבו היא עבדה כסאונדמנית. "באותו לילה קיבלתי ממנה אימייל. היא כתבה שהיא זמרת, שהיא נמצאת כבר הרבה זמן במשבר יצירתי ולא מצליחה לכתוב, ושהשירים שלי כל כך ריגשו אותה, שהם החזירו לה את האמון במוסיקה ובעצמה. היא הוסיפה שהיא תשמח לעזור לי בכל דרך שהיא, אפילו לעטוף סינגלים בניילון כדי לשלוח אותם לתחנות רדיו. לפני כמה חודשים הבנתי שאני רוצה זמרת באלבום וידעתי מיד שאני רוצה אותה".

וירצברג אהב תמיד לעבוד עם זמרות. אחרי שפרץ לתודעה בתחילת שנות ה-80 כשהוציא עם שמעון גלבץ את האלבום הנפלא "בציר טוב", הוא עבד במשך כמה שנים עם נורית גלרון וגלי עטרי והיה אחראי במידה רבה להצלחה הגדולה של תקליטים כמו "משהו בלבבה" (גלרון) ו"צעד אחד לפני הנהר" (עטרי). "הסיבה שעבדתי בעיקר עם נשים היא שהזמרים הישראלים סבלו עד לא מזמן מתסמונת הצבר הקשוח. הם תמיד נשמעו לי מרוחקים, ציניים. רק בעשור האחרון נהיה לגיטימי שזמר ינצל את כל המנעד הרגשי. מי יודע, אולי אפילו היה לי איזשהו חלק בזה. אצל זמרות, לעומת זאת, ובעיקר הטובות שבהן, יכולת לשמוע תמיד ביטוי של כל המנעד הרגשי. גם רכות וגם עוצמה. מהבחינה הזאת, לפחות בשבילי, הן קצת כמו גיטרה חשמלית".

החיבור העמוק שלו עם נורית גלרון נבע לדבריו מהדמיון הנפשי בין שניהם. "שנינו באים ממקומות של עצב, של קשיים פנימיים", הוא אומר. החיבור עם גלי עטרי התבסס דווקא על שוני. "היה מרחק גדול בינינו. אני באתי מרוק, היא באה מעולם אחר לגמרי. היינו צריכים למצוא מקום משותף לשנינו, והמקום הזה היה פשוט המוסיקה: המלודיות, ההרמוניות, הצבעוניות". שיתוף פעולה חשוב נוסף של וירצברג בשנות ה-80 היה עם שמוליק קראוס.

החיבור ביניהם, הוא אומר, הושתת גם על שוני וגם על דמיון. "לכל אדם יש אני חיצוני ואני פנימי. שמוליק בוטה בחוץ ורך בפנים, אני רך בחוץ וכסחני בפנים. אני עידנתי אותו והוא כיסח אותי".

בתחילת שנות ה-90 וירצברג התרחק מלב התעשייה והפסיק להיות מעורב בהפקות מצליחות. "זה היה תהליך הדדי: אני התרחקתי והדברים התרחקו ממני", הוא אומר. "אחרינו המבול" של גלרון ותקליטה של עטרי משירי רחל שפירא לא שיחזרו את ההצלחה הגדולה של קודמיהם, "וכשזה קורה אנשים מתחילים לחפש מישהו אחר", אומר וירצברג. העובדה שהצעות העבודה לא זרמו כמו בעבר דווקא שימחה אותו. "הייתי מותש, שחוק לגמרי. הרגשתי שאני עובר מאלבום לאלבום, רץ מאולפן לאולפן. משהו בתוכי לא היה יכול להשלים עם זה. רציתי לעשות משהו שידבר אותי".

אף לא אחד מאלבומי הסולו שהוציא מאז שהתרחק ממה שהוא מכנה "הקלחת" לא שיחזר את ההצלחה של הלהיט "על מדרגות התיאטרון" מ-1985. האם זה הפתיע את וירצברג? "אני חושב שכל אמן מאוד מופתע כשהוא מצליח ומאוד מופתע כשהוא לא מצליח. ההצלחה מפתיעה כי איך יכול להיות שאני ישבתי פה בחדר וכתבתי משהו ופתאום זה מגיע לכל כך הרבה אנשים; חוסר ההצלחה מפתיע כי איך יכול להיות שהעולם לא המום מהדבר המדהים שכתבתי".

בשנים האחרונות הוא כבר לא מצפה לקבלת פנים אוהדת ברדיו. "פעם היה קוטנר, אידיאליסט שראה אתגר בלהפוך שיר ללהיט גם אם הוא לא נשמע כך. זה בדיוק מה שקרה עם 'בציר טוב'. אבל התרבות שקוטנר ייצג עברה מהעולם. היום אם שיר לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אין לו מקום. אני די בטוח שאם 'בציר טוב' היה יוצא היום, הוא לא היה מגיע לתודעה. הוא פשוט לא היה חוצה את הסף. זה מתסכל, לפעמים זה ממש מייאש, אבל אני לא משתייך למחנה המקטרים. בתוך הכאוס שבו אנחנו נמצאים, הדבר הכי חשוב הוא שתהיה לך תחושה של טעם ומשמעות, וזה מה שאני מרגיש כשאני עושה את המוסיקה שלי".

אילן וירצברג: "אני די בטוח שאם 'בציר טוב' היה יוצא היום, הוא לא היה מגיע לתודעה"