טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פנס, מצפן וילד" מאת איריס ארגמן | מתחת לפנס

בספר חדש, "פנס, מצפן וילד", שולחת סופרת הילדים איריס ארגמן את הגיבור להרפתקה נועזת. הרפתקה אחרת שהיא מבקשת שילדים יתנסו בה היא עצם הקריאה: ארגמן מפתחת תוכניות לעידוד הקריאה ובהן שיטות כמו כתיבה של הילד בתוך הספר

תגובות

כשסופרת הילדים איריס ארגמן היתה ילדה, היא נהגה לחכות בחוף לאביה. משפחתה התגוררה ליד חוף אשדוד. האב עבד בחברת צים ונעדר מהבית במשך חודשים. בזמן שהוא הפליג לכל העולם, חלמה בתו על הארצות הרחוקות שבהן ביקר: ספרד, ארצות הברית, המזרח הרחוק. "הייתי עומדת על החוף ומביטה בים", היא נזכרת. "כל כך התגעגעתי. הייתי קשורה אליו מאוד".

על חוויית הילדות הזאת כתבה בספר הראשון שלה, "קונכיית הסיפורים", המתאר ילדה שמחכה לאבא שיחזור מהמלחמות וגם מנסיעה ארוכה. החוויה הזאת הניבה ספרים נוספים על ילדים המפליגים למסעות דמיוניים או סתם יוצאים לשיטוט בעיר או בחצר. כך, למשל, "הרפתקאה בחולות" (שכתבה עם אלכס פז) מספר על ילדה שמטיילת בתל אביב. הספר נכתב לרגל מלאות 100 שנים לעיר תל אביב. "בכיסים של גילי" (שני הספרים יצאו לאור במטר) מתאר ילד שמחפש דברים. "הכתיבה בעבורי היא געגוע לילדות, לאבי", אומרת ארגמן.

בספרה החדש "פנס, מצפן וילד" (מטר), שוב באותו נושא, הילד ממש נכנס לתוך מפת עולם הפרושה על הרצפה, וכך מבקר בדמיונו במקומות המסקרנים אותו. אנטארקטיקה, למשל, או הר קילימנג'רו שבאפריקה ומדבר אטקמה שבאמריקה הדרומית. בכל פעם שהוא מתגעגע הביתה, הוא לוחץ על האבן הירוקה והנוצצת במצפן שלו וחוזר מיד לחדרו.

תצלום: דניאל צ'צ'יק

מספר לספר שכותבת ארגמן, המסע של הגיבור נועז יותר. בספר "בכיסים של גילי", שהיה לרב מכר, הילד אינו מתרחק מהבית. המסע מתרחש בסביבה הקרובה שלו: ברחוב, עד למכולת, ליד הגינה. "הילד יוצא וחוזר מהבית. הוא תמיד בקרבת מקום", אומרת ארגמן. "אבל גם שם הוא מוצא מציאות. בעצם זוטות, שבעיניו הם אוצרות".

ואילו בספר החדש היא מציגה "ילד הרפתקן וחקרן יותר. אבל בכל מקרה, האם נמצאת בבית כמין ביטוח. בהרבה ספרי ילדים הילד יוצא החוצה עם ההורה, יד ביד, אבל אני רציתי לאפשר לו לקחת מרחק ממנה. מרחק זה טוב".

"פנס, מצפן וילד" מזכיר לעתים את הספר האלמותי של מוריס סנדק "ארץ יצורי הפרא". הקירות נעלמים בחדר והמפה נהפכת לעולם. כמו כן, החזרה הביתה, לחדר ולאמא בתום השיטוטים נחווית כדבר הבטוח. "הספר הידהד בי כשכתבתי", אומרת ארגמן. המחווה הזאת לספרו של סנדק יפה, כי היא נחווית בקריאה כמו זיכרון שמרחף בספר ומקנה לו עומק נוסף, שהורים יזהו ויוכלו להעיר על כך לילדיהם, שבוודאי מכירים את הספר של סנדק.

ארגמן מכירה ילד כזה שמשתוקק לצאת למסעות. זהו ניר, בנה הצעיר, בן תשע, המשוגע על מפות. "אנחנו מתעסקים הרבה במפות", היא מספרת. "אנחנו מסתכלים על הסימנים במפה, מחשבים מסלולים. הוא כבר בקי בבירות העולם, באקלימים. אני תרמילאית שכזו, של כורסה. לא יותר. האפשרות לדמיין זו פריווילגיה של ילדים, אבל אני עדיין עושה זאת".

בעקבות הספר "בכיסים של גילי" הגיעו אליה הרבה מכתבים. "אנשים מאוד התרגשו שכתבתי על משהו שהם מכירים: ילדים שאוספים דברים בכיסים. אנשים סיפרו על עצמם, סבתא סיפרה על ילד. הבנתי שהנושא הזה נגע ברבים. זה מה שמעניין בכתיבה לילדים. האוניברסליות שמשקפת ילדים בכל זמן ובכל מקום. כמו יצר האיסוף או השיטוט".

בספר החדש הגיבור, כמו בנים רבים, נמשך לאביזרים כמו פנס ומצפן ובעזרתם יוצא להפלגות בדמיון. "יש ילדים כאלה", היא אומרת. "הילד שלי יושב למשל במיטה וקורא לאור פנס. בשבילו זה כאילו להיות רובינזון קרוזו".

קול הוא אינטימיות

כשהיא מדברת על כך, עולה מחשבה שילד שקורא בלילה לאור פנס הוא די חריג ולא רק בגלל הפנס. לדברי ארגמן, כל שלושת ילדיה אוהבים לקרוא וקוראים לא מעט. איך היא עושה את זה? איך היא גרמה להם לקרוא?

מתברר שארגמן היא מומחית לעידוד הקריאה. זה שנים היא עובדת כמפתחת תוכניות לעידוד קריאה, תחילה במט"ח וכיום בקרן קרב למעורבות בחינוך. השיעורים שפיתחה בתוכנית "סיפורתרון" של קרב הם חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים, אך יש להם אופי ואוריינטציה שונים מעט מהלימודים הרגילים.

"המטרה היא להפגיש את הילדים באופן בלתי אמצעי עם הטקסט", מסבירה ארגמן. "אנחנו לא מנסים ללמד או לנתח את הספר, כפי שעושים בשיעורי הספרות, אלא נוגעים בחוויה של קריאת הספר".

התוכנית פועלת השנה בכ-80 בתי ספר וב-50 גני הילדים וכן בכ-80 ספריות. הקריאה בקול היא חלק בלתי נפרד מהשיעור. ארגמן מאמינה בקריאה בקול לילדים. גם לילדיה קראה כך עד גיל מבוגר. לדבריה, "קריאה בקול היא חלק מההבנה החדשה של לימודי ספרות. כתב על זה דניאל פנק בספרו 'כמו רומן'". על פי תפישה זו, היא מסבירה, "קריאה בקול יוצרת אינטימיות עם הספר ואפשר להחיות את המלים באמצעות הקול".

בשנה שעברה העבירה ארגמן בעצמה את התוכנית בלוד והפכה אותה למועדון ספר. "אני אוהבת את הפריפריה", היא אומרת. "זה קרוב ללבי. אני נזכרת בילדה הקטנה בקוקיות שחורות שהייתי. במקומות כמו לוד יש משהו אותנטי וחזק, ואם את מצליחה, באמצעות המלה הכתובה, לגעת בילד ולתת לו לפרוח, את מרגישה שאת מעניקה תקווה לילדים".

במסגרת זו נבחרו עשרה ילדים בני 12 לצאת אתה למסע ספרותי. לארגמן חשוב להבהיר שאלה לא היו מצטיינים בלימודים, אלא ילדים אוהבי ספר. בחירת הספרים, שרובם היו ספרים מתורגמים, נעשתה בהנחייתה של ארגמן. "לא עשיתי הרבה בשיעור הזה. הקראתי את הספר ואחר כך הקשבתי לילדים. לפעמים הבאתי להם שירים של נתן זך, עמיחי או משוררים אחרים שאני אוהבת. אני לא באה עם שאלות מוכנות. אין לי סילבוס או פעילויות כמו שעושים בכיתה. אני הולכת לפי הילדים. הם יכולים להפסיק אותי באמצע ולשאול שאלות. אבל בדרך כלל יש דממה כל עוד אני מקריאה". הילדים בתוכנית קיבלו את הספרים ובעצם יכלו לבנות ספרייה פרטית משלהם.

ארגמן גם מעודדת את הילדים להפוך את הספר לשלהם בעזרת כתיבה בו, וזהו חידוש נוסף שלה. "בבית הספר ספרים הם קודש, אסור לגעת בהם". היא מפרה את הקדושה: "תשרבטו, תסמנו משפטים שאוהבים, משפטים שהרגיזו אתכם. אתם יכולים לצייר בתוך הספר. כמובן לא להרוס את הספר, אבל בהחלט ספר יכול להיות משטח ההרהורים שלכם".

כתיבה בעקבות ספר היא השלב הבא. כך, למשל, הקריאה ב"שני ירחים" של שרון קריץ - מסע חניכה והתבגרות של ילדה בעקבות מות אמה - הניבה סיפורים אישיים שילדים כתבו על עצמם ועל הקשר להורה שלהם. "עלו סיפורים לא פשוטים", אומרת ארגמן. היא גם קראה למשתתפים בסדנה את ספרה "פנס, מצפן וילד" בשלב הטיוטה. "עיניין אותי מה דעתם, כתבתי ושיניתי יחד אתם".

היא בעד שילדים יקראו ספרים גם בקורא האלקטרוני. העיקר שיקראו. "אני מאמינה במלה, שמייצרת נחמה, רוך וידע על העולם. ספרים הם מקום של הזדהות. אתה מוצא בהם את עצמך וברגע שהילד מגלה את זה, הספר הוא שלו".

היא מספרת שבאחד השיעורים של סיפורתרון, כשקראו בכיתה את "האריה הרעמתן", ילד אחד אמר פתאום בשקט, כאילו לעצמו: "בסוף כל הסיפורים האלה הם עלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות