טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוז חפץ: הסדנה של חנוך פיבן

חנוך פיבן מנסה לחמוק מהגדרות, מלמד סטודנטים לאמנות וגם הדיוטות שלא ציירו מאז גן הילדים, ואינו מתרגש מהאשמות שמכר את נשמתו לתאגיד. האמן-מאייר-מרצה מוציא עכשיו ספר חדש שהוא גם סדנה

תגובות

כשהמאייר חנוך פיבן מנסה להסביר מדוע אנשים מתחברים לאיורים שלו, איך קורה שמנכ"לים של חברות היי-טק, נערים בסיכון, ילדים חולי סרטן, סטודנטים לעיצוב וחבורה של גיקים - כולם משילים לרגע את הפנים הרציניות שלהם ומתמסרים ליצירת דיוקנאות מחפצים שונים בסדנאות שהוא מעביר - הוא מצטט משפט שאמר המשורר וההוגה פול ואלרי: "להתבונן פירושו לשכוח את השם של הדבר שאנחנו מסתכלים בו".

ואלרי, מסביר פיבן, "מדבר על לברוח מהגדרות, משמות, מתגיות"; סוגיה שגם הוא מתמודד עמה: האמן, המאייר והמרצה מגדיר את עצמו לפעמים גם צייר בחפצים. "ברגע שאתה נמנע מלתייג, מלתת שם למשהו, אתה מצליח לשפוט אותו בזכות מה שהוא ולא על פי ההגדרה. אני חושב שהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על העבודה שלי הוא שהיא חוצה הגדרות. לא ברור לי מה אני עושה אבל אני עושה את מה שמתאים לי. יש כזו בדיחה, מישהו שואל את החבר שלו 'אתה יודע מה זה?' והחבר שלו עונה 'לא. אבל הנה בא עוד אחד'".

השיחה עם פיבן, בן 49, מתקיימת בסקייפ מהסטודיו שלו בברצלונה, לרגל צאתו לאור של ספרו החדש, "יוצרים עם פיבן". השנה הוא מתעתד לחזור להתגורר בארץ דרך קבע לאחר עשר שנים בספרד.

פיבן הוא אחד המאיירים המעטים ששמם מוכר לרבים, גם למי שלא מתעניין בהכרח באיור או בעיצוב. הוא התפרסם בזכות איוריו המקוריים שהופיעו בטור החודשי שהתפרסם במוסף "הארץ" בין השנים 1995-2000 וליוו גם את קמפיין הפרסום של העיתון. בשנים האחרונות הוא מתמקד בסדנאות לקהלים שונים, שבהן הוא מנחיל למשתתפים את העקרונות של תהליך היצירה שלו. עקרונות אלה עומדים גם מאחורי ספרו החדש, שיצא בהוצאת עם עובד.

בניגוד לספרי יצירה אחרים, לא מדובר באלבום מפואר שמודפס על דפי כרומו אלא בספר צנוע במהותו, בפורמט ריבועי וקטן יחסית שנעים לאחוז בו, שעוצב בקפידה בידי המעצבת עדה רוטנברג. בנוסף לכך, לא מדובר במדריך לינארי שבסופו ילמדו הקוראים איך להכין פרצוף כזה או אחר: הספר, או כפי שהוא מכונה בכיתוב שמופיע על גבו "ספר-סדנה", עוסק במקריות שבתהליך היצירה, בחשיבותם של הניסוי והתהייה, בגמישות המחשבה ובאתגר שבנטילת סיכונים. מעלה אחרת של העיצוב היא שאף כי נדמה שקהל היעד המובהק של הספר הוא בני נוער וילדים, או הורים וסבים, העיצוב שלו - כמו תכניו - לא מתיילדים.

מבחינתו של פיבן, אין הבדל בין המשתתפים בסדנאות ברגע שעברו גיל מסוים. "החוויה לעמוד ליד שולחן מלא בחפצים שונים ומשונים מעניקה לאנשים את הרשות ואת האפשרות ליצור ולהרגיש שהם יוצרים, שפתאום אין הבדל בין האמן לבין ההדיוט. פתאום האיש שמאז גן הילדים לא צייר, פתאום גם לו יש הרשות ליצור. זה לא עניין של מה בכך, במיוחד לאנשים מבוגרים יותר אבל גם לילדים מעל גיל 11, 12 שמחקו את עצמם מקהילת האמנים כי הם לא יודעים לצייר ריאליסטי. זה גורם להם עונג וסיפוק. פתאום הם מבינים שהבן-אדם הזה עושה משהו שגם הם יכולים לעשות. הם לא פוגשים וירטואוז שאומר 'אני יודע לעשות אמנות כי אני יודע לצייר ואתה לא, תשב בצד ותעריך אותי'. את התחושה הזאת ניסיתי להעביר לספר".

אבל אחרי הסדנה הם חוזרים לשגרה ומפסיקים ליצור.

"אני חושב שזה עצוב שאנשים לא מאפשרים לעצמם לשחק אלא במקומות שבהם מותר, כמו במגרש הכדורגל או הכדורסל עם החבר'ה ביום שישי. לשחק זה לחפש, ללכת בלי כיוון מוגדר, ובעיני זה אחד ממצבי הצבירה היפים שיכולים לקרות לבן-אדם. אני משתדל עד כמה שאני יכול לחיות את חיי באופן הזה, אף על פי שלצערי גם אני לא מספיק עושה את זה, גם לי יש המחויבויות שלי.

"אני לא מתיימר לשנות לבן-אדם את החיים. עם זאת, הטכניקה או ה'כלי' שאני מלמד מאפשרים לאנשים לספר משהו, לתקשר באופן לא מילולי. פתאום יש לאנשים שמעולם לא עסקו בזה כלי שלפחות לרגע הם יכולים להשתמש בו להביע משהו אישי. היצירה במקרה הזה מובילה לפתיחת דיאלוג מילולי, אם תרפויטי ואם מקצועי, ואכן לרוב את הסדנאות אני מעביר עם שותפים שהם אנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים - מטפלים באמנויות, יועצים ארגוניים וכו'".

פותח חלון

לפני כמה שבועות השתתף פיבן בכנס "דיוקן בהזמנה" שהתקיים בשנקר. בראיון שהתפרסם ב"גלריה" בעקבות הכנס אמר אחד ממשתתפיו, המאייר הבריטי דייוויד יוז, שראה את פיבן מרצה על עבודותיו: "אתה רואה שהוא מאושר". פיבן מאשר: "אני באמת נהנה ממה שאני עושה, אני עובד קשה ואני בפירוש לא סובל. אני חושב - ואני מצטער אם זה נשמע ניו-אייג'י ופומפוזי - שהצלחתי להתחבר למה שאני ברמות הכי עמוקות: מה שאני עושה מתאים למי שאני כמו כפפה ליד".

מה השתנה אצלך ב-15 השנים האחרונות? זו לא בעיה שאתה מזוהה מאוד עם מה שאתה עושה, וזה יכול להיראות כמו חזרה על עצמך?

"אני חושב על השאלה הזאת לא מעט. מעניין לשאול כמה מאיירים או כמה אמנים, בארץ ובעולם, הצליחו באמת לחדש? היה מי שאמר שזה קשה מספיק לעשות משהו אחד יוצא דופן, אז תחשוב כמה זה קשה לעשות שני דברים יוצאי דופן. מעטים האמנים שלאורך שנים יכולים לחדש. יש כאלו, אבל אני לא רוצה להיכנס לסוגיה לאן אני שייך".

ובכל זאת, מה השתנה אצלך?

"היו כמה תהליכים. ככלל, תחום האיור השתנה מאוד בעולם: שוק האיור במגזינים בארצות הברית די התמוטט, ומצד שני גם אותי הוא די הפסיק לעניין. גם בישראל די נמאס לי לעשות פרצופים. כמה אתה יכול לצייר את המנהיגים ואת כוכבי הפופ? היום הרבה יותר מעניין אותי לצייר את צ'ארלס דארווין, את קארל מארקס או את שייקספיר. פחות מעניין אותי להכניס את הביקורת של הקריקטוריסט".

למה?

"אף על פי שעדיין אני יוצר פרצופים יותר טוב מכל דבר אחר שאני עושה, גיליתי את הפוטנציאל שבעשיית דברים אחרים, כמו להוציא ספרי ילדים, להוציא אפליקציה לאייפון או לעבוד בטלוויזיה: עשיתי סדרה בערוץ הופ לפני כמה שנים ובחודש הבא תעלה לשידור תוכנית חדשה ברוח הספר בטלוויזיה החינוכית. פתאום הדבר הזה מקבל חיים. השלב הבא יהיה פיסול בקנה מידה גדול.

"הגילוי הנוסף שהתוסף לכל זה היה שפתאום הזמינו אותי להעביר סדנאות לילדים, ולאחר מכן גם למבוגרים: חולים, אנשי היי-טק ועוד. זה תהליך שקרה לבד, ואתה יודע מה, אני מורה בסופו של דבר. אני אוהב להיות מורה, אהבתי להיות מורה בבצלאל, אני אוהב לעבוד עם סטודנטים לעיצוב ואמנות ואני אוהב לא פחות - אם לא יותר - לעבוד עם הדיוטות בתחום שאני מרגיש שאני פותח להם חלון שהם לא היו מודעים לקיום שלו".

פרצופים משוקולד

לפני כשנתיים פיבן שיתף פעולה עם חברת המזון שטראוס בתחרות ליצירת דמויות ממוצריה. בעקבות זאת היו שמתחו עליו ביקורת כאילו מכר את נשמתו ואת האמנות שלו לתאגיד גדול. הוא לא חש צורך להתנצל: "אין לי יומרה להיות טהור. במחלקה לעיצוב גרפי למדתי ליצור כשיש לקוח שבסופו של דבר מאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות. גם עיתון 'הארץ' שילם לי כשהוא פירסם את העבודות שלי. הקמפיין של שטראוס היה חוויה יצירתית טובה. יש דברים חמורים יותר מלמלא את נתב"ג בפרצופים שעשויים מחומוס, מסוכריות ומשוקולדים. זה גם בדיוק מה שקורה בסדנאות, מה כאן הפשע?"

עד כמה היה לך חופש אמנותי בעבודה על הקמפיין?

"להגנתי אני יכול לומר שמכיוון שצורת העבודה שלי כל כך ספציפית, אנשים לא מתערבים לי כל כך בחיים, לא יודעים מה להגיד. אני בר מזל; מה אנחנו רוצים? שיעזבו אותנו בשקט, ישלמו לנו וייתנו לנו ליצור. לשמחתי, המוזרות שלי די איפשרה את זה במשך השנים".

למה אנשים כל כך אוהבים את מה שאתה עושה? איך אתה מסביר שכ-100 אלף איש הגישו עבודות לתחרות?

"אני חושב שאנשים מתחברים לעבודות שלי תוך כדי שהם מחייכים. זה עובד בשני מישורים, שכלי ורגשי. אני חושב שכשאנשים רואים את העבודות ומבינים אותן, הם מרגישים סיפוק, כאילו פתרו פאזל או סודוקו. אולי אני צריך לתת את התשובה של אמן רציני שאומר ש'זה לא אני, אני יוצר, העולם ישפוט' וכל הבולשיט הזה, אבל אני לא כזה, אני סקרן בדיוק כמוך להבין את זה.

"המון אנשים בתקופת העבודה שלי ל'הארץ' אמרו לי 'הרגשתי שרק אני מבין את זה'. למה? כי זה לא מיידי. מצד שני, זה גם לא מוסתר. יש תהליך שצריך לעבור כדי לחבר את הנקודות ולהגיע לפתרון, ובסופו של דבר יש בזה סיפוק. באיורים הטובים באמת היתה שירה מסוימת. הלוואי שיכולתי להגיד את זה על כל האיורים שעשיתי".

מה הלאה?

"אני עובד עכשיו על פסל לתערוכה שיש לי בפראג בהמשך החודש. אני מחפש כל הזמן משמעות למה שאני עושה. כשאני מעביר סדנה לחיילי צה"ל ביחידה לתגובות קרב, או במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, ואני מצליח לגעת במישהו, ליצור מרחב שאנשים יכולים לבטא את עצמם רק מפני שהם פגשו אותי באותו יום - אין הרבה חוויות יותר טובות מאלו בעבורי. דייוויד יוז לא טעה: אני באמת מאושר במה שאני עושה. זה לא אומר שקל, אבל גם הדברים הכי מסחריים שאני עושה עדיין נמצאים בתוך העולם שלי. כש-600 מנהלים של בנק הפועלים מציירים את החזון שלהם בשפה שלי, הם יוצרים בעולם שלי ואני חי עם זה בסדר גמור".



חנוך פיבן. רב-פרצופי


מתוך הספר יוצרים עם פיבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות