מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הסרט "הדולפין" מגולל את סיפורו של נער שהוכה, הפסיק לתקשר וניצל בעזרת הדולפינים באילת

יותר משלוש שנים תיעדו הבמאים יונתן ניר ודני מנקין את סיפורו של הנער. סרטם "הדולפין", שכבר נרכש לשידור על ידי ארטה וצ'אנל 4, יוקרן מחרתיים בפסטיבל

הסרט התיעודי "הדולפין" נפתח בצילומים תת-מימיים מרהיבים. בחור צעיר נראה צולל במים, מתנועע בקלילות. צבעם של המים כחול עמוק, אלפי בועות אוויר מקיפות אותו במין מחול מעמקים יפהפה, ואת הדממה מפר רק רעש התנועה במים והבועות המשתחררות. צילום תקריב של פניו חושף הבעה של נינוחות, ואז שני דולפינים מופיעים על המסך. הם מתקרבים אליו, שוחים לצדו, מניחים לו ללטף אותם ולהישען עליהם.

הכיתוב "ארבע שנים קודם לכן" קוטע את השלווה הנעימה ומשליך את הצופים לסצינה קשה במיוחד, מערערת. "צילום לצורך תיעוד רפואי, 14 בספטמבר", מכריז גבר במדי רופא ומכוון את המצלמה לצעיר שחום, נאה, היושב בצדו השני של החדר. "מוראד, אתה יודע איפה אתה נמצא?" שואל הרופא. אבל הצעיר לא מגיב. עיניו מתרוצצות בחוריהן, נשימותיו מהירות, המצוקה ניכרת בו, והוא ממלמל רק מלה אחת, שעליה הוא חוזר שוב ושוב: "אמא, אמא, אמא". הרופא קורא לו עוד כמה פעמים, אך מוראד נראה מנותק לחלוטין, שקוע בעולם אחר, מבועת.

"סיכום פגישה ראשונה", נשמע שוב קולו של הפסיכיאטר. "הנבדק, נער מכפר ערבי במרכז הארץ, מתואר כתלמיד מצטיין ומקובל על חבריו. לפני כעשרה ימים הוא הובא לבית החולים על ידי אביו, כשהוא חבול קשות, ללא יכולת דיבור ובמצב קיצוני של דיסוציאציה פוסט-טראומטית. על פי הדיווח, הוא הוכה באכזריות על ידי בני משפחתה של נערה בת כיתתו, אשר שלחה לו הודעת טקסט תמימה, שפורשה בטעות כסימן למערכת יחסים בלתי ראויה".

הסרט "הדולפין", שיוקרן בימים חמישי ושישי בירושלים, במסגרת תחרות סרטי התעודה הישראליים של פסטיבל הקולנוע ירושלים, מביא את סיפור שיקומו יוצא הדופן של מוראד עזבה, נער ערבי ישראלי שסבל מחבלות קשות והפסיק לדבר ולתקשר עם סביבתו בעקבות מכות רצח שספג מקבוצת נערים בני כפרו, קלנסווה. חודשיים לאחר האירוע הטראומטי, כשהתברר כי שום טיפול לא מביא לשיפור במצבו הנפשי, מציע הפסיכיאטר המטפל בו, ד"ר אילן קוץ, מפלט אחרון לפני אשפוז במחלקה פסיכיאטרית: לשלוח את מוראד לטיפול בריף הדולפינים באילת, בתקווה שהחיות הללו יצליחו במקום שבו בני האדם והפסיכיאטריה נכשלו.

גם אני נפצעתי

המעקב אחר השינוי במצבו של מוראד לאורך הסרט - מרתק. אין מדובר אך ורק בשיפור במצבו, אלא בבנייה של זהות חדשה. בשלב מסוים הוא מתנתק לחלוטין מעברו בכפר הערבי ובונה לו חיים חדשים. מוראד החדש מסרב לבקר בבית הוריו, מסרב לפגוש את אמו ומדבר כמעט רק עברית. הוא נהפך לנער חוף אילתי שעובד בריף הדולפינים ובונה מערכת יחסים עם צעירה יהודייה. הוא צוללן מחונן, שיכול לשהות כשלוש דקות מתחת למים ולצלול לעומק של 30 מטר, ובעל פיסיולוגיה שמאפשרת לו בעת צלילה להוציא בועות אוויר מנקב שנמצא אצלו בין האף לעין, ממש כמו דולפין. רק סיוטי הלילה והפלאשבקים שפוקדים אותו שוב ושוב מצליחים להפר את השלווה הנעימה של חייו החדשים.

יונתן ניר, שביים את הסרט יחד עם דני מנקין ("18 קילו של אהבה", "ז'טם איי לאב יו טרמינל"), עבד כצלם בריף הדולפינים כאשר מוראד הגיע לשם, בשנת 2006. הוא גם הכיר מקרוב את הקשיים בהתמודדות עם פוסט-טראומה. "אני נפצעתי במלחמת לבנון השנייה, ואחרי כמה שבועות חזרתי לעבודה בריף. כשאתה במצב נפשי לא טוב, הפגישה עם הדולפינים היא חוויה מאוד חזקה", הוא מספר בראיון שהתקיים בשבוע שעבר עם שני הבמאים. "ביום שחזרתי עוד הייתי פצוע, נכנסתי למים ופתאום באו שישה דולפינים ובמשך 40 דקות של הצלילה היו לידי. זה דבר נדיר, וזו תחושה נפלאה. ידעתי שיש כאן סיפור שצריך לספר".

ניר ראה את הניתוק המוחלט של מוראד מסביבתו כשהגיע לריף והשקיף על השינוי המפעים שחולל בו הקשר עם הדולפינים. הוא כתב באותה עת לעיתונים שונים ואף החל לעבוד על כתבה שתביא את סיפורו של מוראד, אבל נאלץ לגנוז אותה כשחלה התדרדרות במצבו של הנער בן ה-17.

"באותה תקופה התחלתי ללמוד קולנוע, וכששלחו אותי מהעיתון לכתוב כתבה על גיבור הסרט '18 קילו של אהבה', פגשתי לראשונה את דני (מנקין). מיד ראיתי את תליון הדולפין שלו, וכמה תמונות של דולפינים שתלויות אצלו בבית, והרגשתי אתו חיבור. אמרתי לו, 'שמע, יש סיפור מדהים בריף הדולפינים שהתחלתי קצת לתעד אותו', סיפרתי לו גם את הסיפור האישי שלי, והוא מיד אמר 'יאללה, בוא נרד לאילת'. אז לקחנו אוטו וירדנו לאילת".

הגיחות של מנקין וניר לאילת נמשכו כשלוש שנים, והאתגרים שהמתינו להם בעבודה על הסרט הזה היו רבים. קודם כל היה עליהם לרכוש את אמונו של מוראד. באותה תקופה - שנה לאחר התקיפה שעבר - הוא כבר התחיל לדבר, אבל במשורה, ורק עם סביבתו הקרובה. הוא עדיין היה חשדן וזהיר. "כשהגענו לשם יחד בפעם הראשונה, ניגשתי אל מוראד, סיפרתי לו את סיפור הפציעה והטראומה האישי שלי ואמרתי שגם אני חוויתי מה הדולפינים גורמים לך להרגיש כשאתה בדאון", מספר ניר. "אמרתי לו שלדעתי הסיפור שלו הוא סיפור שחשוב לספר אותו, והכרתי לו את דני. הוא הקשיב ואמר לנו, 'אין לי בעיה שתתחילו לצלם, אבל רק מרחוק, ובלי סאונד, ובלי שיראו את הפנים שלי'. ככה זה התחיל".

בעיה נוספת שעמדה לפניהם היתה העובדה שזמן רב כבר חלף מהרגע שבו החל תהליך השיקום של מוראד ועד לרגע שבו הם התייצבו עם המצלמות באילת. מנקין וניר ידעו כי הם מצטרפים מאוחר יחסית לתהליך שעובר על הנער ותהו כיצד יתמודדו בסרט עם התקופה שבה לא היו שם.

ואולם, כאן המתינה להם הפתעה. השניים יצאו לפגוש את הפסיכיאטר שטיפל במוראד, כדי לשמוע ממנו פרטים על מצבו ועל הטיפול בו. "בפגישה הזאת ד"ר קוץ תיאר לנו את מצבו של מוראד, שבקושי דיבר אז", מספר מנקין. "הוא אמר 'שמע, האמת שאני עשיתי קצת צילומים לצורך תיעוד רפואי, כי המקרה הזה מאוד מעניין'. ואז הוא שלף קלטות של מפגשים שלו עם מוראד שהוא צילם והושיט לנו אותן. היינו בשוק. מיד אחר כך יצאנו לבדוק את הקלטות, וכשצפינו בקלטת עם הפגישה שמופיעה בתחילת הסרט, שבה מוראד נראה בהלם מוחלט, הסתכלנו אחד על השני ואמרנו לעצמנו, 'וואו, זה מדהים'".

בנוסף לכך, עד מהרה התברר להם כי גם אנשי ריף הדולפינים הקפידו לתעד בווידיאו את ההתקדמות במצבו של מוראד. כשהבינו בריף שניר ומנקין החליטו לעשות עליו סרט, הסכימו גם הם להפקיד בידיהם את החומרים המצולמים. "זה קטע נדיר, שאתה מתחיל לעקוב אחרי סיפור, מתחיל להבין כמה הוא מטורף, ואז מגלה שבעצם שנה אחורה הכל מתועד בווידיאו", אומר מנקין. "אני קורא לזה 'זהב דוקומנטרי'".

עם זאת, הזהב הדוקומנטרי הזה נמסר להם על תנאי. "ד"ר קוץ אמר לנו בפירוש: 'הסרט הזה לא ייצא, ואתם לא תקבלו את האישור שלי ושל מוראד להוציא אותו, עד שמוראד לא יהיה מוכן לכך - מבחינתי כרופא ומבחינתו. לכל אורך הדרך, הוא יצטרך לתת אישור לכל דבר שאתם עושים'", מספר ניר. "מובן שמבחינתנו זה היה סיכון גדול, כי אנחנו למעשה התחלנו לעשות סרט עם גיבור שבקושי מדבר, שטוען שהוא דולפין, שבכלל לא מוכן לדבר על ביתו ולראות את אמו, ועוד באנו עם חזון שהסרט הזה יעזור לו לסגור מעגל, לחזור לעצמו. ידענו שזה תהליך שייקח שנים".

יותר ממיליון צופים

"הדולפין" - שפותח במסגרת פרויקט "גרינהאוס" ונוצר בתמיכת הרשות השנייה, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומפעל הפיס - הוקרן בבכורה בחודש אפריל בפסטיבל "הוט דוקס" הקנדי ונרכש לשידור על ידי שני ערוצי טלוויזיה חשובים באירופה: ארטה הצרפתי-גרמני וצ'אנל 4 הבריטי. בזכות השידור בערוצים הללו, אומרים שני הבמאים, צפו עד כה בסרט, שהפיקה יחד אתם יהודית מנסן רמון, יותר ממיליון בני אדם.

"אחת הבעיות בפוסט-טראומה, ואני מכיר את זה באופן אישי, היא שאתה פשוט מתבייש", אומר ניר. "אתה מרגיש אשם על מה שקרה, מרגיש שיכולת למנוע את זה. והתהליך של לבוא ולהגיד אני קורבן אבל אני גם גיבור, כי אני מסוגל לדבר על זה ולחשוף את הדברים, הופך אותך פתאום להשראה להרבה אנשים אחרים. מוראד מקבל היום המון פניות מאנשים פוסט-טראומטיים מכל מיני מקומות בעולם, אנשים שצפו בסרט וכותבים לנו שהסיפור שלו נתן להם כוח לחיות".

"לכל אורך הדרך הפסיכיאטר של מוראד חזר ואמר לנו שהסרט הזה הוא חלק מתהליך הריפוי שלו, חלק מהתרפיה; שזה שמוראד מסכים להוציא את זה החוצה, הופך אותו מקורבן לגיבור", אומר מנקין. הוא מציין שבקרוב אמורים תוקפיו של מוראד להיכנס לכלא כדי להתחיל לרצות את עונשם. נדמה שיהיה זה אך סמלי אם אכן, כמתוכנן, יגיע מוראד ביום חמישי בערב להקרנת הבכורה של "הדולפין" בירושלים.

כשזה לא עמוק

על הסרטים "עמק תפארת" של הדר פרידליך ו"רסיסי אהבה" של נסים נוטריקה, שהוקרנו בתחרות הקולנוע העלילתי

אורי קליין

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל הקולנוע נמשכה שלשום עם שני סרטים שונים מאוד: "עמק תפארת" של הדר פרידליך ו"רסיסי אהבה" של ניסים נוטריקה. שניהם סרטים עלילתיים ארוכים ראשונים של יוצריהם. שניהם סרטים מאכזבים.

ב"עמק תפארת" יש הרבה מרכיבים שאני אוהב בקולנוע. זהו סרט עם מעט עלילה שעיקרו התבוננות בדמות מרכזית אחת, מעקב אחר שגרת חייה ובחינת הנוף שבתוכו היא פועלת. אולם כדי שסוג כזה של קולנוע יפעל ויתעצב לחוויה רגשית, חייבת לפעום מתחת לחזותו מציאות אנושית עשירה ומורכבת - ובמקרה של פרידליך זה לא קורה. אני מעריך את התעוזה שלה על עצם ההחלטה לעשות סרט כזה, אבל תעוזה אינה מספיקה.

גיבורת הסרט הזה של פרידליך (שסרטה הקודם, הקצר, "עבדי השם", זכה להערכה רבה) היא חנה מנדלסון בת ה-80, חברת קיבוץ שעובר תהליך הפרטה והופך אנשים מסוגה ובגילה למיותרים. חנה, אשה חזקה בעלת נוכחות נוקשה, מסרבת להיכנע. לא רק שהיא מתנגדת לההפרטה, המחסלת לדעתה את חזון הקיבוץ, אלא שהיא מסרבת להפוך לחסרת תועלת וממשיכה לעבוד בניגוד להוראות הממונים עליה.

זהו מאבק אבוד מראש, שאת פרטיו מבקש סרטה של פרידליך להנציח. אבל אחת הבעיות המרכזיות היא, שהסרט מתבונן מבחוץ בדמותה של חנה ובחייה. זהו חלק מהותי מהאסטרטגיה התסריטאית והסגנונית שנקטה פרידליך. אלא שגם התבוננות מבחוץ מחייבת איזו חשיפה של המתרחש מתחת לפני השטח, ואת זה פרידליך אינה מצליחה לעשות. איננו לומדים להכיר באמת את חנה מעבר לנתונים הבסיסיים, והיא אינה מצליחה לעניין או ליצור בנו הזדהות.

יש כאמור בסרט מעט מאוד עלילה במובן המסורתי של המושג, וגם מה שיש מוגש בנוסחאות צפויות למדי שאינן חודרות לעומק. למשל, יחסיה של חנה האלמנה עם בתה המתנכרת לה (למה בעצם?), ויחסיה החמים הרבה יותר עם אחת מצעירות הקיבוץ שזה עתה התגייסה (וגם הפעם איננו יודעים מה מניע אותה).

והבעייתי מכל - הסרט אינו מצליח לומר משהו עמוק על ההוויה הקיבוצית המשתנה שאותה הוא מבקש לתאר ולחקור. ראינו כבר סרטים תיעודיים שעוסקים בזיקנה וגם כאלה העוסקים בתנועה הקיבוצית; היו בהם רבים בעלי עומק רגשי ונגלו בהם דמויות מרתקות שזכרן נחרט בתודעה. הסרט העלילתי של פרידליך היה אמור להוסיף עליהם - אבל הוא דל מהם.

עיסוקה של פרידליך בתמורה העוברת על החזון הקיבוצי הוא שטחי. כדי לעבות את האמירה היא משתמשת בסמלים קלים מדי, פשטניים, וסרטה סובל בסופו של עניין ממידה של סנטימנטליות, ההופכת אותו למלודרמה מינורית ואלמנטארית. לבתיה בר, המגלמת את דמותה של חנה, יש פנים עזות ביטוי, אך הופעתה בכללותה חסרת גוונים, והמונוטוניות מעצימה את תחושת ההחמצה המצערת ש"עמק תפארת" משדר.

"רסיסי אהבה", סרטו של ניסים נוטריקה, הוא מלודרמה המתרחשת בירושלים ב-1968, ובמרכזה מלכה (ריימונד אמסלם), אשה ממוצא צפון אפריקאי, שנישאה בניגוד לרצון משפחתה לסמי (יחזקאל לזרוב), שאינו בן עדתה.

מלכה שבויה בכבלי המסורת המשפחתית והדתית, כולל הדבקות באמונות תפלות, והיא מאוהבת עד כלות בבעלה העצלן, השתיין, המהמר והבוגד הסדרתי. יש להם ארבעה ילדים, אחד בצבא, אחת בקיבוץ, אחד מתכונן לבר מצווה (וכמה סרטים ישראלים ראינו כבר שבהם אחד הבנים מתכונן לטקס בר המצווה שלו!), ובן הזקונים המסרב לדבר (ובסרטים מהסוג הזה אנחנו יודעים שבסוף הוא יוציא מלה). במציאות של הסרט מסתובבות דמויות נוספות, קלישאיות כולן, החל בניצול השואה, שותפו לנגרייה של סמי, ועד לקשישה שעיקר תפקידה להוסיף קטעי פולקלור המורכבים מקללות בערבית ומיריקות מרשימות.

סרטו של נוטריקה מתכוון לעסוק באובססיה שחשה מלכה כלפי בעלה (ואמנם שם הסרט באנגלית הוא "אובסשן"), אך שום דבר מזה לא עובר. זוהי מלודרמה גסה, כתובה ומבוימת בעילגות. היא משרטטת דיוקן אנושי המבקש לעורר רגש אך מייצר בעיקר תחושה של אי נעימות.



גיבור הסרט, מוראד, וידיד. חשב שהוא דולפין


היוצרים מנקין, מימין, וניר. זהב דוקומנטרי




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 למה ?! חסוי
  • 09:35
  • 18.09.11

למה איןן בעברית את הטריילר של זה ?

פרוייקטים מיוחדים