לתערוכת הבוגרים של בית הספר לאמנות מוסררה בירושלים נכנסים דרך מתנ"ס הומה. החלל עצמו, בעל תקרה נמוכה, פתחי דלתות צרים ותאורה בסיסית, רחוק מאוד ממה שנחשב לחלל טוב לתצוגה (עבודות אחדות מוצגות בבניין בית ספר סמוך). מציגים בו בוגרי מחלקות צילום, ניו מדיה, אנימציה ומוסיקה חדשה.

למרות האופי הצנוע למדי של המקום (ואולי גם בזכותו), תערוכות הבוגרים של מוסררה מסתמנות כבר כמה שנים כמעניינות יותר בתוך מה שנהפך לפסטיבל תערוכות הבוגרים, פסטיבל שאיבד כל פרופורציה. הסיבה למתקפת יחסי הציבור של המוסדות הגדולים, שכוללת מודעות ענק ואירועים למוזמנים ולקהל הרחב, שקופה: המוסדות מתוקצבים על ידי המל"ג לפי מספר הסטודנטים, וזו גם הזדמנות לעורר בתומכים פוטנציאליים את התחושה שהם מצטרפים לאירוע הטרנדי ביותר בעיר.

במוסררה יש (עדיין) אווירה שונה, וגם בערב הפתיחה של התערוכה היתה תחושה שהאמנות מרכזית ואינה בבחינת תפאורה למסיבה. איכות המציגים, בדומה לשנה שעברה, רחוקה מלהיות אחידה; אבל בניגוד לתערוכות הבוגרים של השנים האחרונות באקדמיות הנחשבות מרכזיות זה שנים, אין כאן פרויקטים שמעוררים מבוכה.

מנוחה ליגע

נועה ברזנר מציגה שורת עבודות מצוינות של וידיאו וצילום. ביניהן, תצלומים של ויטרינות תצוגה; אף שזהו נושא שטופל בעבר בידי לא מעט אמנים, הרי העבודות שלה מצטיינות בצליל המדויק של שקט שהיא מוצאת בוויטרינות ריקות. הן מצליחות להפוך סוג של אפתיה,

של סתמיות - לחומר. הוויטרינות, יותר משהן מחכות להכיל יצירות מופת, הן מחכות פשוט להתמלא.

רוב הוויטרינות צולמו במוזיאון הטבע שבצפון הארץ (בית שטורמן). ברזנר פועלת כמו בשני כיוונים מנוגדים - לחדר שבו מוצגת עבודתה היא הכניסה שני ספסלים תכולים מעוגלים מעט, שנראים גם באחד התצלומים; בדרך זו היא מציגה את הצילום כיונק מהמציאות ומוכיח אותה ועוסקת ביחס שבין הדימוי לקיים. עם זאת, במרבית עבודתה היא מנסה לעשות מין אבסטרקציה של המקומות שצילמה, להפוך מקום ספציפי לכל-מקום.

בוגר נוסף, דורון רוזנבלום, מציג סדרת תצלומים לצד מיצב קטן שבמרכזו מחברת שירים שכתב. העבודות עוסקות בטווח רחב של נושאים, המתקשר למיתוס הישראלי של עמק יזרעאל כפי שקיבל ביטוי נרחב בכלים אמנותיים; אם זה בספרות, למשל ב"רומן רוסי" של מאיר שלו שנהפך לקלאסיקה ישראלית, ואם בציוריו של אלי שמיר או בעבודות של גל וינשטיין.

רוזנבלום לעתים מפורש מאוד, כמעט מדי; למשל, בתצלום דיוקן שלו יחד עם גבר מבוגר יותר וגבר צעיר (שנמסר שהם אביו ובנו) באולם הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, כשמאחוריהם מתנוסס שלט התערוכה "אפרתיה", מעבודותיו של עמוס גיתאי; תצלום העוסק בהמשכיות, יחסי הורים-ילדים והיסטוריה ישראלית מודרנית.

עבודותיו של רוזנבלום מעניינות בשל דיוק שמאפיין אותן ומעין תזמון אסתטי. אלה מבדילים אותן מאינספור פרויקטים של יחסי הורים-ילדים שנעשו בתערוכות בוגרים בעשור האחרון.

השאלה המרכזית המתעוררת אל מול "סילבסטר מגיע בשבת", סרטו התיעודי של ניקיטה פבלוב, היא מדוע האוצרים, או המורים, לא מנעו הצגת עבודה שאורכה שעה ו-40 דקות, כמשך סרט באורך מלא, כעבודה בתערוכת בוגרים. הסיכוי שרבים יצפו בעבודה כולה קלוש, וחבל.

פבלוב יצר סרט נוגע ללב, שצפייה (חלקית) בו יוצרת תחושה של מפגש עם יוצר מוכשר. הוא מצלם את משפחתו הקטנה וחבריו שחיים באי של תרבות רוסית ומתקיימים כאן במצב של בין לבין, כשנדמה שהשאיפה היא להיות גם וגם: ספוגים בתרבות הישראלית וגם רוויים בתרבות הרוסית. שיחות בסקייפ ונסיעות באוטובוס, ריקודים של פעוטה וטיול ברחוב, נרקמים יחד למארג של רעשים, צורות ואווירה המושכת בתערובת הזרות-קירבה שבה.

עבודותיהם של שלושת הסטודנטים האלו בולטות לטובה, וראויה לציון גם אן גיינספורד שמציגה מיצב צילום. אולי הם יצטרפו לכמה מהבוגרים המשובחים של בית הספר בשנים האחרונות, כמו יאן טיכי שזכה לאחרונה בפרס גוטסדינר. *

בוגרי מוסררה 2011. אוצרים: רם ברכה ואיילת השחר כהן. המתנ"ס ברחוב שבטי ישראל 72 ובית הספר ברח הע"ח 9, מוסררה, ירושלים. שעות פתיחה: ימים ראשון עד חמישי 10:00-21:00, שישי 11:00-14:00. עד 31.7

מוזיאון ישראל מודיע: הנה ציור עצוב

מייל תמים למראה ששלחה חברת פרסום הודיע על שיתוף פעולה בין מוזיאון ישראל לעמותת ער"ן. במה מדובר? במסגרת הסיור המודרך באמצעות אוזניות שמוצע במוזיאון, כשהמבקרים מגיעים למקום שבו תלויה יצירה של לאון קוסוף, הם שומעים באוזניות לא רק הסבר על היצירה, אלא גם מידע על ער"ן. וכך מוסבר הדבר במייל: "מטרת הקמפיין היא לגרום לאנשים להבין שכשהם מבחינים במישהו שנמצא במצוקה, עליהם להתקשר לעמותת ער"ן... המדריך הקולי של המוזיאון שילב יצירה קודרת במיוחד של האמן לאון קוסוף אשר לצדה הופיע מספר הטלפון של העמותה".

קשה למצוא דוגמה מקוממת ומדאיגה יותר, לא רק של שילוב פרסומת אלא אף של השטחת החשיבה על אמנות. המוזיאון, שאמור להיות מופקד על טיפוח ערכים של חשיבה מורכבת, על פיתוח רגישויות של קריאה חזותית ותוכנית, נותן יד לקיטלוג חד-ממדי של יצירות ולהפיכתן לאיור של מסר שהוגדר מראש.

הבחירה של משרד הפרסום לחדור למדריכים הקוליים הפופולריים היא צינית להפליא. הרי מטרת הפרסומת טובה כביכול - איך אפשר לצאת נגד משהו המכוון לקדם עמותה לעזרה נפשית? אך הבעיה אינה למה מכוון הקמפיין, אלא החשיבה שמאחוריו ובמיוחד שיתוף הפעולה של המוזיאון אתו.

סיווג יצירה כ"קודרת" - ולכן מתאימה לער"ן - הוא ההיפך הגמור מקריאה מרובדת, מעמיקה, קשובה ומתבוננת. זהו קו החשיבה שיוביל מחר להצמדת פרסומות של אופנה ליצירות צבעוניות במיוחד, של חברות מזון לציורים שעוסקים באוכל, של חברות חומרי בנייה ליצירות מאבן, עץ או בטון, וכן הלאה. אפשר אף לחשוב על שילובים כמו פרסומות לאלכוהול במקום שבו מצויר בקבוק יין וכדומה. סביר למדי שמפרסמים יכנו, באופן אורווליאני, צמצום כזה של חשיבה "יצירתי". הצופים באים למוזיאון לחוות חוויה תרבותית - אפשר אף להעז ולומר, בעלת היבט רוחני - אך נראה שהכל יכול להיות מתורגם להכנסות. מכירת פרסומות לפי יצירות אמנות יכולה כמובן להיות גם מקור הכנסה נאה למוזיאונים, אך בכך יוחלפו באופן יסודי המטרות והאמצעים של המוזיאון, והאמצעי - הכסף - ייהפך למטרה.

ממוזיאון ישראל נמסר בתגובה: "המוזיאון נענה באופן חד פעמי לפניית ער"ן, עמותה שלא למטרות רווח. אין מדובר בפרסום מסחרי אלא בפנייה אישית סביב יצירה אחת בודדת שנבחרה בקפידה. ההיענות, לפרק זמן מוגבל, היא במסגרת תרומת המוזיאון לקהילה".

דורון רוזנבלום, ''יונתן'', 2011;


נועה ברזנר, ''Upon Reflection'', 201