המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

ההצגה "בחורים טובים" בתיאטרון בית לסין - טעות בבחירה ופספוס המטרה

מאחורי ההצגה "בחורים טובים" עומדות כמה החלטות מוטעות - מבחירת המחזה דרך הבימוי והליהוק ועד לתפאורה

ההצגה שאנחנו רואים בערב מסוים על בימתו של תיאטרון היא רק שלב אחד בתהליך ארוך של החלטות שנעשו זמן רב לפני שעלה המסך. חלקן ענייניות ואחרות לא, מקצתן תלויות זו בזו ומקצתן לא, וכולן חלק ממה שאנחנו רואים. לדעתי, בהצגת "בחורים טובים" בתיאטרון בית לסין ניכרת שורה של החלטות לא טובות, מוטעות, מעוררות ספק, שחברו יחד לתוצאה.

נתחיל מן המחזה, אחת מעבודותיו הראשונות של תסריטאי סדרת "הבית הלבן" עטור הפרסים והתהילה, ארון סורקין. ב-1989 הוא ביסס את המחזה שלו על פרטי מציאות ששונו לצרכים דרמטיים וכתב עלילה משוכללת מאוד על שני חיילי מרינס שמבצעים זובור (לטענתם בפקודה) בחברם לכיתה; חייל זה, שביצועיו פוגעים במחלקה, מבקש שיעבירו אותו ממנה ולשם כך שובר את שרשרת הפיקוד ומתלונן למפקדי מפקדיו. הזובור - שמתברר כי הוא עניין שגרתי, גם אם אסור על פי חוקי הצבא - מסתיים במוות, ואז מתפתחת דרמה משפטית צבאית הנוגעת בנושאים כמו "כבוד של יחידה", "ביטחון המדינה" ו"פקודה בלתי חוקית בעליל".

המחזה של סורקין, שהועלה בהצלחה בברודוויי בזמנו, מתרחש בחלקו בבסיס גואנטאנמו שבקובה, אחד הגבולות המסוכנים של ארצות הברית (על פי הגרסה הרשמית) שעליהם מגינים המרינס בגופם. ב-1991 הוא הועלה בהבימה וב-1992 עובד לסרט שהיה מועמד לפרסים רבים, בכיכובם של ג'ק ניקולסון, טום קרוז, דמי מור וקיפר סאתרלנד.

קיימת אופנה, בעיקר בבית לסין, של העלאת סרטים מצליחים כהצגות (גם אם אלה הופקו מלכתחילה על פי הצגות). למשל, "תנאים של חיבה" ו"איש הגשם". לפעמים זה גם מצליח. אלא ש"בחורים טובים" נטוע עמוק בתקופת התרחשותו, וזה נשמר בסרט: הוא נפתח בצילומי קו הגבול בגואנטאנמו ושומר על ריאליה של זמן ומקום. אבל ב-2010 גואנטאנמו, באוזני הצופים הישראלים, כמו האמריקאים, הוא הבסיס שבו עינו אנשי סי-איי-אי חשודים בטרור. זה הבסיס שברק אובמה הבטיח לסגור עם היבחרו ולא הצליח. לצופה בישראל היום קשה לקשר את גואנטאנמו עם הגנה על המולדת (האמריקאית).

אין תקציב לניצבים

עניין אחר הוא מיני-מגדרי, וכאן הבעיה אפילו חמורה יותר. במחזה יש רק תפקיד נשי אחד: פרקליטה שמתעקשת להיות המצפון של ההגנה. גם הסנגור הצעיר דניאל קאפי ובעיקר מפקד בסיס המרינס קולונל ג'סאפ מתייחסים אליה במה שהיום, גם לצופה התמים ביותר, נראה כהטרדה מינית, אם לא התעללות מינית בתוך יחסי מרות. בסרט זה עובר, כי הוא כאמור נטוע בריאליה של הזמן. בהצגה בישראל כיום זה נראה בלתי סביר בעליל שמיד עם המשפט הראשון של הקולונל ג'סאפ לא מאיימת קומנדר גאלווי בתלונה על עבירה על שמונה סעיפים בחוק נגד הטרדה מינית.

לכך צריך להוסיף עוד שני עניינים: מאז הועלו המחזה והסרט, אנחנו שטופים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות הלקוחות מאותו נוף, למשל "ג'אג", שבהן דילמות שהיו חידוש מסעיר ב-1989 נטחנות בכל שבוע. וגם: הנושא של "פקודה בלתי חוקית בעליל" והצדקת דברים שנויים במחלוקת בתירוץ של "ביטחון המדינה" הם עניינים שאנחנו מכירים היטב מהחיים שלנו; איננו זקוקים למחזה אמריקאי, גם אם הוא כתוב במקצועיות וגם אם היה לסרט מצליח, כדי לעסוק בהם.

כך שבחירת המחזה היא לפחות טעות בשיקול, בהתחשב בזמן ובקהל שבו ולפניו הם מוצגים. זו אחריותה של מנהלת התיאטרון ציפי פינס. ועתה נעבור לשאלת הליהוק, שהיא באחריותה יחד עם הבמאי המיועד, משה קפטן.

קפטן הוא אחד הבמאים העסוקים בתיאטרון הישראלי. מלבד היותו מנהל המדיטק בחולון ופסטיבל ישראל, כרגע רצות בבימויו שלוש הצגות בקאמרי, שתיים בהבימה, אחת בבית לסין, ושמו מוזכר כבמאי כמה פעמים בכל תוכנית של התיאטרונים האלה בשנה הבאה. אין ספק שמדובר באיש מצליח, יעיל ומנוסה.

לכן אני מתפלא כיצד הוא ופינס, גם כן מלהקת מנוסה, ליהקו כך את ההצגה הזאת. אפשר להתעלם מעובדה זניחה כמו זו שגיל וסרמן, שחקן בעל נוכחות קולית, וגם מבנה ראש ותסרוקת מובהקים למדי, מלוהק בשני תפקידים משמעותיים למדי (קפטן אייזיק ויטקר בראשית ההצגה וקומנדר ד"ר וולטר סטון, עד מפתח במשפט). משמח שמורדי גרשון, בתפקיד עורך הדין הצעיר קאפי, מצליח ליצור דמות נעימה. אבל קשה להבין איך הופקד תפקידו של קולונול ג'סאפ - אשר צרפתי בהפקה של הבימה, ג'ק ניקולסון בסרט - בידי ליאור אשכנזי. אשכנזי הוא שחקן מקסים, בעל חן אישי רב, שתענוג לראותו אותו בשורה של תפקידים בהצגות טובות יותר או פחות בימים אלה ממש. אבל סמכות וטירוף פנאטי שמאפיינים את הדמות הזאת אינם תכונותיו הטבעיות: אולי היה יכול למצוא אותם בתוכו בעזרת במאי שהיה מוביל אותו למחוזות אלה. קפטן הניח לאשכנזי להיות מה שהוא בדרך כלל על הבמה, רק בקול רם יותר ובמדי מרינס.

קפטן גם לא הקל על הדס קלדרון בתפקיד הנשי, המורכב ממילא. להיפך, הוא החמיר את מצבה: במחזה המקורי קאפי הוא חובב סופטבול, המתאמן עם אלת הבייסבול במקום להתרכז במשפט. בסרט, בשום רגע לא נוצר מגע פיסי אלים ביניהם. בהצגה בישראל, שבה לקהל אין מושג מה זה סופטבול, קאפי-גרשון מתאמן בכדורסל ולמעשה כמעט תוקף פיסית את קלדרון עם הכדור. זה הופך את דמותה לחסרת אונים עוד יותר, כמעט פאתטית. אם הנוכחות שלה בעייתית במחזה מלכתחילה, והיא נדרשת לכל פירור של תמיכה כדי להציג את הצד המוסרי שהיא מייצגת, בהצגה זו היא משמשת בעיקר מטרה לבדיחות; וגם הצדקה לקומדיה רומנטית, שאף חותמת את המחזה, אחרי שמוצו הדילמות המוסריות. ייתכן שכך עשו זאת בברודוויי וכך כתוב במחזה. בהצגה זה נראה כמחווה לרומנטי ולקומי, במחזה שהוא דרמה רצינית על חיים, מוות וכבוד.

שאר הליהוק מורכב מצעירים שרצים ומתאמנים על הבמה הריקה, כדי להעניק לה תחושה של בסיס מרינס; נראה שזה אמצעי גיוון בין תמונות, שעושה מהומה אבל לא תורם הרבה. אמנם התאורה בתמונות האלה עמומה, אבל ראיתי גם את הנאשמים וגם את הקורבן מתאמנים במרץ בתמונות המעברים. מה לעשות; לתיאטרון בישראל אין תקציב לניצבים.

שופט במרומים

ועתה לתפאורה, באחריותם של מנהלת התיאטרון והבמאי ובעיצובו של במבי פרידמן: מכיוון שמדובר בסיפור אמריקאי, כל הקיר האחורי הגדול של בימת תיאטרון בית לסין הוא דגל אמריקאי ענקי, עם הכוכבים והפסים, ועליו מין תבליט של פסל חיילי מרינס בציוד קרבי מלא. שאר הבמה ריקה, ואליה מוכנסים לפי הצורך שולחנות וכיסאות. מלמעלה מורדים מאווררים ומנורות, או סורגים כדי לסמן את תא הכלא.

חלקה הראשון של ההצגה מתרחש בכמה מקומות. לכן, כדי להראות את המסע של הפרקליטים הצבאיים לקובה נחשף החלק העליון של הדגל לכל אורכו, והם עוברים מאחורי מסך שקוף, לצלילי מכונות ורוח. ניחא. אבל החלק השני הוא בבית המשפט הצבאי. כאן מוסט חלק הכוכבים שבדגל, ובעוד המשפט מתרחש על הבמה (והקהל הוא כביכול המושבעים), השופט, שמגלם עמי ויינברג, תלוי אי שם למעלה, כאילו הוא השופט ממרומים. זה נראה מגוחך כמו שזה נשמע.

והשאר הוא כבר רק רשלנות בעשייה: חלק גדול מן היחסים בהצגה, בין החיילים לקצינים, מבוסס על משמעת. כשקאפי נכנס לתא האסירים, הם מתמתחים וצועקים "קצין על הסיפון" ומצדיעים. הם גם מתעקשים להתחיל ולגמור כל אמירה שלהם ב"אדוני". אז איך יכול להיות שאחרי שקאפי גומר שיחה עם אחד האסירים, ב"משוחרר", ואז הלה עובר לנוח, בתום השיחה עם השני, האסיר פשוט לוקח את השרפרף שמאחוריו ויוצא מן הבמה, כפועל במה, ללא כל טקסיות. ולמה, כשהתובע ג'ק רוס (דני גבע) משביע את הקולונל ג'סאפ ואומר לו, "תרים את הימנית, תשים את ידך השמאלית על התנ"ך" - על הדוכן שעל הבמה אין ספר תנ"ך? ריאליזם זה בפרטים. אגב, בסרט לא נשבעים כלל על התנ"ך.

בסופה של ההצגה - שהמתח שלה בכל זאת מחזיק את הקהל, כי סורקין הוא מחזאי מקצועי והמחזה עשוי היטב - שני חיילי המרינס מזוכים מרצח, אבל משוחררים מהצבא; בשבילם זהו עלבון ומכה קשה (מבחינתם, הם ביצעו פקודות). אחד מהם בסופו של דבר מצדיע לקאפי. קאפי-גרשון מחזיר לו הצדעה מגוחכת, כדי להוציא עוד צחוק מהקהל, לפני הסיום הרומנטי. זו מחווה המבטאת התעלמות מכך שהמחזה הזה הוא בכל זאת על עולם שבו יש ערך להצדעה, גם בתנאים מוסריים מעוררי מחלוקת.



''בחורים טובים'' בתיאטרון בית לסין. משמאל: מורדי גרשון, הדס קלדרון ושלומי טפיארו

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת