היער נהפך למעין משתלה עם עציצים קטנים, ובכל פעם שמתרחש רצח נדלק אור ופעמון מצלצל; ובמקום שלוש מכשפות מאיימות מופיעה זמרת (קרני פוסטל) שאוחזת במעין מראה ענקית עגולה, כמו כדור בדולח, שדרכה משתקף העתיד והיא משמשת גם כאביזר המגדיר את הבמה. במופע הזה המתרחש במה שהיה האנגר החניה של תיאטרון תמונע בתל אביב מתהלכים גבר מצודד ביותר, מקבת בגילומו של סאלח בכרי, ובת זוגו היפהפייה, ליידי מקבת בגילומה של הרקדנית איריס ארז.

בהפקה רבת ההשראה והדמיון ל"מקבת" של היוצרת הצעירה לילך דקל אבנרי נופו דמויות רבות - מ-25 הדמויות במקור, ובנוסף משרתים, חיילים, קצינים, רוחות רפאים, נותרו חמש בלבד. לצד מקבת וליידי מקבת מופיע בנקו (שרון פרידמן), סגנו של מקבת וחברו; השוער (אברום הורוביץ), שבדמותו התאחדו דמויות רבות במחזה, והוא משמש כעין אב בית שמייצג את קולו של האדם הפשוט, קולו של העם. הוא, חסר האמביציות והמבוגר, עומד מול הצעירים והיפים ובעלי החלומות, והוא גם זה שהורג את מקבת (במחזה מקדף עושה זאת). דמות נוספת היא של המספר (שרה כהן סיבוני/ לני שחף בנאי) שמקדם ומבהיר את העלילה, שמחבר בין המציאות לבין הבמה, והוא הקול של הבמאית בעצמה.

שייקספיר אינו זר לבכרי. כסטודנט לתיאטרון הופיע כבר בתפקיד הראשי ב"המלט" וכן ב"אילוף הסוררת". אבל זו לו ההפקה השייקספירית הראשונה כשחקן מקצועי. מקבת שלו הוא מקסים, מפתה, מיני, נחשק, ושאפתן שאינו בוחל בשום דרך כדי להשיג את המטרה - גם לא ברצח. במידה רבה הוא יכול להזכיר צעיר מוכשר בן זמננו שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים.

דווקא החולשות שלו הן אלה שעניינו את בכרי וסחפו אותו אל תוך הדמות: "אלה הן חולשות אנושיות", הוא אומר, "וככל שהמחזה מתקדם הן מחסלות אותו. ההתנגשות בינן לבין הצורך שלו בכוח ושליטה סוחבת אותו למעגל דמים בלתי נגמר".

כיצד התמודד עם הטקסט השייקספירי? "השפה זו ברכה בשבילי - לא קושי, רק הנאה. שייקספיר מלמד אותי לאהוב משחק ולחיות על הבמה מרגע לרגע. השפה השירית השייקספירית אינה רחוקה ממני, כי אני אוהב שירה וקורא הרבה שירה. עבדתי על תפקיד מקבת כמו על כל תפקיד: התבוננתי בעצמי ובסביבתי, הקשבתי, ולאט לאט בניתי את התפקיד".

מאז שסיים את לימודיו בבית צבי לפני שבע שנים הופיע בהצגת יחיד בתיאטרונטו, בפסטיבל עכו, בתיאטרון אל מידאן ובתפקיד זכור במיוחד בסרט "ביקור התזמורת". עם זאת, בתיאטרון הרפרטוארי הופיע מעט מאוד ("פרגודים" בהבימה), אולי מעט מדי. "יש שחקנים ששולחים קורות חיים ומתאמצים כדי לעבוד. אני לא מתאמץ, לא מחפש עבודה. אני מתגורר בחיפה. אם רוצים אותי - אני כאן. לא מעניין אותי אם אני מופיע בשוליים או במרכז, העיקר לעשות דברים שמעניינים אותי. תפקיד כמו מקבת בהחלט מעניין אותי".

הפתעת ההפקה היא איריס ארז בדמותה של ליידי מקבת. בתפקידה הראשון בתיאטרון היא מפתה, נועזת, אמביציוזית ותאבת כוח, חושנית. אפילו הטקסט השייקספירי יושב היטב בפיה. ארז היא רקדנית במקצועה שרקדה בלהקתה של יסמין גודר ולפני כן בלהקותיהן של רונית זיו וענבל פינטו. הגמישות שלה מוסיפה לנוכחותה הבימתית, אם כי היא לא מנוצלת מספיק. גם היא מכנה את המעבר שעשתה מהמחול לתיאטרון "צעד יומרני", אבל היא החליטה לקחת את הסיכון. "חיפשתי איזו התחדשות וזו היתה אופציה לגעת במשהו שלא מוכר לי ומאתגר", היא אומרת.

אם בכרי נהנה, כדבריו, מהתהליך של בניית התפקיד, לארז זה היה קשה ומייגע. "זה לא היה רק להיכנס לעולם של המחזה, אלא גם לעולם של השפה", הוא אומרת. "בהתחלה היתה לי התנגדות לגישה הקונקרטית שהתיאטרון מציע - היתה חסרה לי ההפשטה שיש במחול, עד שהבנתי שלמעשה תפקיד בתיאטרון הוא מאוד פתוח, במיוחד אצל שייקספיר. הבנתי עד כמה נדרש מהשחקן ליצוק את הדמות פנימה, ויש כל כך הרבה אופציות לעשות את זה. הקושי הגדול היה חציית הקו האדום בידי ליידי מקבת - העובדה שהיא גורמת למישהו לרצוח. להתחבר לשאפתנות של הדמות ברמה כזאת זה דבר שהיה לי קשה מאוד".

ליידי מקבת שלה אינה אכזרית, איומה ונוראה - בעיני ארז זו גישה סטריאוטיפית. "היא אשה שיש בה חוויה קשה של ריקנות", היא אומרת, "בעבודה על הדמות ניסיתי להבין אותה, ומצאתי שיש בה צדדים אנושיים: היא שאפתנית, תאבת כוח ושליטה, אבל כל זה נובע מריקנות וחסך, והיא מאחלת לעצמה ולבעלה משהו טוב יותר. הקשר החולני ביניהם הוא גם קשר של אהבה. היא פרגמטית וחושבת רק לטווח קצר, אבל אחר כך, כשרגשות האשם מתפרצים - זה מפרק אותה, והיא משתגעת ומתאבדת. אין לה אפשרות להכיל את כל זה".

האם ארז תחזור לחיקו המוכר של עולם המחול או שתישאר בתיאטרון? "זו נקודת פתיחה שאני לא יודעת אם יהיה לה המשך", היא משיבה, "אני עוד רוצה לעשות דברים במחול".

בעיני דקל אבנרי, "מקבת" הוא המחזה הטוב ביותר של שייקספיר, "כי הוא הכי קצר והכי דחוס ומאוד פיוטי". השניים האחרים האהובים עליה הם "ריצ'רד השלישי" ו"המלך ליר". בגרסה שלה הטקסט השייקספירי קוצר והודק, אבל לא נוסף לו כמעט דבר (רק המלים "די, מספיק" ו"אמא, בואי" שאומרת דמותו של המספר).

המחזה עוסק במה שמעסיק של דקל-אבנרי ביום-יום: אלימות והיחסים בין המינים. "אלימות, כי זו מדינה מדממת וכאדם אתה חי בה ושואל איך מפסיקים את מעגל הדמים הזה", היא מסבירה. "במערכת היחסים המורכבת שבין מקבת וליידי מקבת עולות שאלות כמו ההמשכיות, חוסר ההגשמה של האשה מול גבר שלכאורה משיג כל מה שהוא רוצה, וגם איזה מחיר מוכנים לשלם כדי להשיג מה שרוצים".

דקל אבנרי, בעלת תואר מוסמך בתחום התיאטרון מטעם אוניברסיטת תל אביב, ביימה בזירה הבינתחומית את "עובדיה בעל מום" ובתיאטרון תמונע את "דג בבטן" ו"פדרה מאוהבת". את הפקת "מקבת" כינתה "רקוויאם לחלום". למה, בעצם? "כי הפנטסיה של הגיבורים נהפכה לסיוט אצלם. במקום להיות גדולים מהחיים כפי שחלמו, הם מובלים לגיהנום".

האם היא חולמת לעבוד גם בתיאטרון הרפרטוארי? "אני מאוד אשמח אם ייתנו לי. יש להם שני נתונים מאוד חשובים: תקציב וקהל. אבל ההצגה הזאת היא הדרך שלי לעשות תיאטרון כיום. דווקא צעירים שמאסו בתיאטרון יכולים למצוא בהצגה משהו עכשווי. זו דרך להתחבר אל שייקספיר ולהכיר את הנצחיות שלו. אבל אני מניחה שזה לא יהיה קל".

"מקבת" מועלה בתיאטרון תמונע בתרגום מאיר ויזלטיר. את החלל עיצבה איריס מועלם, למוסיקה אחראים קרני פוסטל ואסף אמדורסקי, וידאו: איתן בוגנים. ההצגה הראשונה תועלה ביום ראשון.

סאלח בכרי ואיריס ארז. לדברי בכרי, "שייקספיר מלמד אותי לאהוב משחק ולחיות על הבמה מרגע לרגע"


לילך דקל אבנרי. קולו של המספר