"התרגשות עצורה פשטה אתמול באוטובוס של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בדרכה למחסום ארז, לקונצרט ההיסטורי שלה בעזה. אחרי קונצרט הפיוס של אחותה הפילהרמונית הניו-יורקית בצפון קוריאה בשבוע שעבר, נדמתה ההחלטה של המנהל המוסיקלי זובין מהטה ושל המנכ"ל אבי שושני לנקוט פעולת פיוס דומה רק טבעית, כמעט מובנת מאליה. כל הנגנים נתנו את הסכמתם מיד, בלי חשש; ובהמתנה הארוכה במחסום אף התבדחו חובשי הספסלים האחוריים, כהרגלם: ?אני מקווה שההפצצות שלנו לא יפחידו אותם', קרץ נגן הטימפני לטרומבוניסט, ושניהם פרצו בצחוק ידעני.

"זובין מהטה, במושב הקדמי, נראה כדרכו שווה נפש והתבונן באדישות בנוף החרוך של בית חאנון החולף על פניו בואכה העיר עזה, ובג'יפים של כוחות הביטחון הפלשתיניים שליוו את האוטובוס מכל עבריו בסירנות מייללות: ?רק דבר אחד מדאיג אותי', הוא אמר לי, ?אם האקוסטיקה באולם תהיה מספיק טובה'. צלילי הסימפוניה השנייה של ברהמס ו'תרועה לישראל' של פאול בן חיים, שהידהדו ביופי רב ומילאו את האודיטוריום העזתי הצנוע במרכז התרבות אל-קטאן שעתיים אחר כך, הפיגו את חששותיו".

מי שצפה בערוץ ארטה ביום שלישי שעבר, בשידור הכמעט ישיר - בשעתיים איחור - של קונצרט הפילהרמונית של ניו יורק בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה, הבחין בבדל החיוך שסדק את פניהם הקפואים של מנהיגי הממשל המקומי לשמע "אמריקאי בפאריס" של גרשווין; ומי שקרא את מבול הכתבות אחר כך, יכול היה להסיק שכתבה כמו זאת המדומיינת שלעיל, על קונצרט של הפילהרמונית הישראלית בעזה, תוכל בוודאי להיכתב גם היא ביום מן הימים.

ולמה ללכת כל כך רחוק? הלוא זה כבר קרה. עשרות נגנים ישראלים, חברי תזמורת "דיוואן מזרח-מערב" בניצוח דניאל בארנבוים, כבר עשו את הדרך הזאת: לרמאללה, לפני שנתיים וחצי, בקונצרט ששודר ישירות גם הוא לכל העולם. התזמורת אכן נכנסה לעיר תחת אבטחה פלשתינית חמושה ותוך דהירה בסירנות מייללות; ובדרך חזרה, באחד הג'יפים, אפילו הרשה הנהג לנגנים לפטפט במערכת הכריזה, ותושבי העיר המאחרים לישון שמעו צעיר ישראלי זועק ברמקול ברחובותיהם בקול גדול "אמא, אני ברמאללה!"

דיפלומטיה מוסיקלית, בעיקר של גופים אמריקאיים ייצוגיים, היתה לעניין נפוץ - בזכות התדמית של המוסיקה כאמנות מופשטת ולכן אוניוורסלית וחוצה גבולות. סין היתה כר פורה לניסויים המתוקשרים בתחום זה, וזכור ביקורו של הכנר אייזק שטרן במדינה המסוגרת ב-1979 והסרט זוכה האוסקר "ממאו עד מוצרט" שהופק בעקבותיו.

אלא שמבט מעמיק יותר על התוכנית של לורין מאזל בפיונגיאנג מראה כמה פוליטית היא המוסיקה: היצירה המרכזית בקונצרט היתה הסימפוניה "מהעולם החדש" של דבוז'ק - התרפקות על מוטיווים אמריקאיים אותנטיים-כביכול, שנועדה לרמוז לצפון-קוריאנים שיש חיים ותרבות ארוכת יומין מעבר ל"ציר הרשע" הנפסד שלהם; ואחריה, "אמריקאי בפאריס" של גרשווין כבר אמרה זאת בפה מלא. "אנחנו אמריקאים ואנחנו כאן!" הכריזה התזמורת באוזני צופיה באמצעות שתי היצירות, ללא שמץ ענווה, במחווה פטרונית שהרבה ישראלים יכולים להזדהות אתה.

אבל יש הבדל בין דיפלומטיה מוסיקלית לבין אקטיוויזם מוסיקלי; ועל כך העיד גורלו של זמר הבס האמריקאי הגדול פול רובסון, שהעז לחצות את "מסך הברזל" לברית המועצות בשיא המלחמה הקרה. הוא לא בא בשליחות חנופה של הממשל ובתיאום עמו, אלא למרות התנגדותו ומתוך התרסה ומחאה חריפה נגדו, על האפליה של אחיו האפרו-אמריקאים. החרם שממנו סבל רובסון אחרי שובו, החקירות האפלות באף-בי-איי, שלילת דרכונו, הגינוי האלים נגדו מכל עבר - אלה מזכירים יותר את התגובות בישראל לפעילותו של בארנבוים מאשר את הטפיחה על השכם למאזל.

יש גם הבדל בין טיסה מניו יורק לצפון קוריאה לבין נסיעה של שעה וחצי באוטובוס מהיכל התרבות בתל אביב למרכז התרבות אל-קטאן: אמריקה הלוא אינה קוטעת אספקת דלק וחשמל לפיונגיאנג הכבושה על ידה ואינה מקיפה אותה בחומות הרמטיות. לכן הפילהרמונית תיאלץ בינתיים להשאיר את השטח לאקטיוויסטים חתרנים, שאינם משתמשים במוסיקה להזדמנות צילום חייכנית משותפת אלא לעימות עם שאלות יסוד פוליטיות וחברתיות.

לא שומעים אתכם

היום, 3 במארס, מציינת אגודת "פרימיוז" העולמית, הנלחמת בצנזורה על מוסיקה, את "יום החופש המוסיקלי" הבינלאומי (www.freemuse.org/sw24335.asp). האגודה מציעה באתר שלה ראיונות עם מוסיקאים מכל העולם שנרדפו וסבלו מהשתקה, ששדרי רדיו מוזמנים להשתמש בהם, וכן מאמרים וכתבות. זאת, כתזכורת על הדיכוי שממנו סובלים מוסיקאים ברחבי העולם; בוודאי במשטרים טוטליטריים, אבל גם במדינות המערב.

"פרימיוז" מצביעה על שיטות שונות לצנזורה, מעבר לביטויה הקלאסי ב"רשימות שחורות" והחרמת הקלטות וקונצרטים. קיימת צנזורה פנימית, למשל, של עורכים בתחנות רדיו ושל מפיקים בחברות תקליטים; יש צנזורה במסווה של אי-פגיעה ברגשות לאומיים, כמו איסור על שידור שירים ויצירות בעתות מלחמה - אם אלה שירי ראפ או האופרה "מות קלינגהופר" של ג'ון אדמס, שהפקתה בוטלה אחרי ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק ב-2001; וגם פגיעה בחינוך מוסיקלי היא ביטוי של צנזורה. מי שרוצה יכול להוריד את הבאנרים והסמלונים מהאתר ולהשתמש בהם באופן חופשי לצרכיו.

הפילהרמונית של ניו יורק בהופעה בפיונגיאנג. האם הפילהרמונית הישראלית תופיע בעזה?