המתאגרף שמיץ והמלצר איזנרינג, שני מובטלים, פולשים לביתו של בעל עסק, בידרמן שמו. אחד מעובדיו התאבד לאחר שבידרמן פיטר אותו.

איזנרינג הוא המוח ובעל האידיאולוגיה, שמיץ הוא כלי שרת שלו, והשניים מנסים להשתלב בתופעה שמתפשטת במדינה - הצתת שריפות. למה מציתים שריפות ולמה דווקא הם? אין לכך תשובות. הם מתכננים להצית את ביתו של בידרמן שחש בסכנה המתקרבת ולכן מבקש למצוא חן בעיניהם, אך לשווא. המובטלים דבקים במטרתם ומציתים את הבית שעולה בלהבות. את הסיפור מלווה מקהלת כבאים, המנסה לפרש את ההתרחשות.

את העלילה האבסורדית הזאת רקח המחזאי השווייצי מקס פריש (1911-1991), ויש האומרים שכתב זאת כמשל על הנאציזם. פריש היה בהכשרתו אדריכל, אך לאחר שהכיר את המחזאים ברטולט ברכט ופרידריך דירנמאט הקדיש את חייו לכתיבה. המחזה "בידרמן והמציתים" נכתב ב-1958, ובאותה שנה הועלה בהבימה בבימויו של שרגא פרידמן, בתרגום של נתן זך, ובהשתתפות מאיר מרגלית, יוסי בנאי ושמואל רודנסקי בתפקידים הראשיים.

כעת עולה המחזה בתיאטרון החאן בתרגום חדש של דורון תבורי ובבימויו של אודי בן משה. "זהו מחזה על הכחשה", אומר בן משה, "ואנחנו חברה בהכחשה. השמאל אומר שאם רק ניתן שטחים לפלשתינאים יהיה בסדר, והימין חושב שאנחנו יכולים לנצח בלי שום בעיה. לא רציתי לביים הצגה פוליטית, אלא להדגיש את ההכחשה, שהיא הנשק היעיל ביותר נגד הפחד. המחזה חושף את מנגנון ההכחשה ומותח אותו עד אבסורד. השיא מתרחש כשבידרמן נותן למציתים את הגפרור שיצית אחר כך את ביתו, והוא עושה זאת כי הוא מאמין שהם ישרפו את השכן ולא אותו".

"בידרמן והמציתים" מאת מקס פריש; תרגום: דורון תבורי; בימוי: אודי בן משה; עיצוב תפאורה: לילי בן נחשון; עיצוב תלבושות: סווטלנה ברגר; מוסיקה: דניאל רן; תאורה: אורי רובינשטיין. משתתפים: יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, נילי רוגל, לירון ברנס, ארז שפריר, ניר רון, כרמית מסילתי-קפלן, אודי רוטשילד, אבינועם מור חיים. הצגה ראשונה ביום חמישי בתיאטרון החאן