טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני והחברה

* מי שחשים כי בעיות שנובעות מהמוצא, המיגדר או הלאום שלהם משפיעות על חייהם לא פחות מהיחסים עם ההורים יכולים עכשיו לדבר על זה עם הפסיכולוג: קבוצה של מטפלים פוליטיים יוצאת נגד הפסיכולוגיה המסורתית ומעזה להתמודד עם סוגיות שבדרך כלל אין להן מקום על הספה

תגובות

"הייתי בדיכאון והלכתי לפסיכיאטרית", מספר מתי שמואלוף, משורר, דוקטורנט לספרות באוניברסיטה העברית והעורך לשעבר של כתב העת "הכיוון מזרח". "באתי עם קונפליקט ספציפי שקרה לאחר שנהפכתי לאקטיוויסט מזרחי. אם הייתי טוען לפני משפחה וחברים שאני מדוכא בישראל כמזרחי, הדבר היה מתקבל אצלם בשתיקות גדולות. חשתי חרדה בגלל הפער בין מה שאני מרגיש ויודע לבין מה שהם יודעים. לא ידעתי מה מותר לומר להם ומה אסור. בטיפול, הפסיכיאטרית הפכה את זה לשאלה אם אלה רגשי נחיתות ואם זה קשור להתקדמות המקצועית שלי. היא לא ראתה בעיה רחבה יותר. היא דיברה אתי במונחים אדיפליים".

שמואלוף אומר כי לאחר ארבעה חודשים עזב את הטיפול וחיפש מטפל חדש. "הרגשתי שיש שם משטור ושתיקה סביב הנושא והתאמתי את עצמי לדיבור שלה על חלומות ופנטסיות - לא פלא שרוב הטיפול היה מלווה באלימות מוסתרת", הוא אומר, ומן הלהט שבדבריו ניכר כי הדברים עדיין חיים בזיכרונו. "היא אשכנזייה משכונה טובה בחיפה שפתאום הבינה שהיא חלק מחברה שמייצרת דיכוי, והמטופל שלה, אני, מביט בה ואומר לה את זה. היא לא ידעה מה לעשות עם זה".

לעומת שמואלוף, נ' לא התחבטה בענייני זהות אתנית, אלא במחשבות על זוגיות ויחסי כוחות בין גברים לנשים. "אחת המטרות שבשבילן באתי לטיפול היתה לגעת בנושא הזוגי", היא אומרת. "תיארתי דילמות פמיניסטיות - כמו איך אני יכולה להביא את עצמי לקשר כשבן-הזוג הוא הצד המדכא, או איך אני מתמרנת בין נורמות חברתיות שמצמצמות את ההגשמה העצמית שלי. מהתגובות של הפסיכולוגית שלי הבנתי שהיא מכירה את הגישות האלה ומתחברת אליהן, אבל שאין טעם לדון בכך כי העיקר הוא שכפרט אני אמצא את הדרך לזוגיות. הנושא הזה הוסט הצדה".

לדברי נ', אף שהטיפול היה מוצלח בעיניה, "היה כאן פספוס. היא כאילו אמרה, 'זה לא חשוב, מה שחשוב הוא האושר האישי שלך'. ההרגשה היתה שהשיח החברתי לא רלוונטי לחיים שלי".

הפסיכולוג נסים אבישר אינו מופתע לשמע הדברים. בחדרו הקטן חשוף הכתלים בתל השומר, במחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא מתמחה, הוא מסביר כי פרש לחמש שנים מהתחום הטיפולי בגלל התחושה המטרידה כי אין בהכשרתו מענה למצוקות חברתיות שהמטופלים מביאים אתם. את המוטיווציה שלו לעסוק בנושא הפוליטי, "המודחק של הפסיכולוגים", הוא קושר לתפישת הדיכוי שלו כמזרחי, אף שהוא מעיד על עצמו: "אני חביב האצולה. אני לא הסיפור הקלאסי על המזרחי עם בית שונה וסביבה דלת אמצעים. זה לא היה אישיו עם חברים אשכנזים, אבל כן ביני לבין עצמי".

אבישר חזר לפסיכולוגיה לאחר שנסע לניו יורק ונוכח לדעת כי החיבור בין הפוליטי לטיפולי אפשרי, ומאז הוא חוקר אותו. בהשקפותיו הוא מייצג מיעוט לא קטן של מטפלים, צעירים בעיקר, שיוצאים נגד שיטת ההכשרה של הפסיכולוגים בישראל, המתעלמת מן השיח החברתי ומקדשת את הנייטרליות של המטפל. את המונח "טיפול פוליטי" הם מעדיפים לשים בינתיים במרכאות.

כמעט אישפזו אותו

מהו טיפול פוליטי? לדברי אבישר, מדובר קודם כל בהגדרת הבעיה של המטופל. "כשלאנשים יש קשיים הם שואלים את עצמם עד כמה הם פגומים", הוא אומר, "ההתייחסות הפוליטית למצב החברתי משחררת אותם מאשמה ובושה. אם מבינים שמקור הבעיה חיצוני, יש בכך כדי לעודד נקיטת עמדה והשתתפות פעילה במרחב הציבורי שאותו צריך לשנות".

לדברי אבישר, לטיפולים פוליטיים יש ערך רב יותר מלטיפול רגיל אצל אנשים הסובלים ממצוקות הקשורות לעבודה, לכסף, לזהות מיגדרית, לאומית או אתנית. יתרה מכך, הוא אומר, טיפול אחר למי שסובל ממצוקות כאלה עשוי להזיק: "הפירוש הממוקד באדם עלול להיהפך למאשים".

גם תפקיד המטפל משתנה, מציין אבישר, והוא מוכן לייצג את המטופל בפעולות קונקרטיות: "זו יכולה להיות עזרה עם מערכות ביורוקרטיות או עם קשיים שקשורים במערכות של כוח, ובהן המטפל יכול להשתמש בעמדה המועדפת שלו. כל אלה הן פעולות טיפוליות". אבישר מעיד כי לא היסס לקשר מטופלים עם מקומות עבודה פוטנציאליים, "אם הערכתי שהבעיה המרכזית שלהם היא עניין הפרנסה".

הפסיכולוגית הקלינית מיה מוכמל מבהירה כי "החיבור לפוליטיקה ונושאים חברתיים לא סותר את התיאוריות הפסיכולוגיות, אלא משנה את השימוש שעושים בהן". גם לדבריה, "יש משהו מאוד משחרר בהבנה של המטופל שהבעיה לא נוצרה מעצמה; שלא מדובר במשהו פרטי שהשתבש".

מוכמל מציגה דוגמה לאופן שבו תפישה פוליטית יכולה להשפיע על ההכרעה אם לאשפז מטופל: "אני זוכרת מטופל מזרחי, ממשפחה ענייה ועם היסטוריה אישית קשה.

באותה תקופה היו הרבה פיגועים בירושלים והוא היה נוסע שלוש שעות כדי להגיע לטיפול. באחת הנסיעות ביקשו ממנו תעודת זהות בתחנה המרכזית בירושלים ועשו עליו חיפוש. הוא עמד בתור שהתארך והחל לאבד את עשתונותיו, להשתולל, לצעוק ולבכות.

"כשהגיע למרפאה שבה עבדתי הוא היה במצב קשה; הוא דיבר על צבע העור שלו שהפליל אותו, על הכהות שלו. זה היה כאב שקשה לתאר אותו. כמעט אישפזו אותו, כי הדיבור שלו נחווה כשיגעון. אבל במקרה כזה, כשמגיעים מעמדה חברתית-פוליטית, צריך להילחם שלא יאשפזו, שיחכו עוד כמה שעות. באותה נקודה היה חשוב להתחבר להשפלה הזאת. בתור חצי מזרחית שיתפתי אותו בחוויה דומה".

לדבריה, קל מאוד במקרה כזה להתעלם מההקשר הפוליטי. "יש 8,000 טכניקות להעלים את עניין הזהות המזרחית", היא אומרת. "למשל, לשאול מה בעצם לקחו ממנו כשנלקחה תעודת הזהות ומה זה בעצם אומר שלוקחים לך; או מה קרה לך מול הגבר שהוא שוטר ודמות אב. אפשר לשאול אותו את השאלות האלה - והנה, קל לומר שעלו לו על השריטה".

אין טיפול נטול ערכים

הטיפול הפוליטי המבוסס ביותר בישראל הוא כנראה הטיפול הפמיניסטי. את מרכז ייעוץ לאשה (ברמת גן וירושלים), הגובה תשלום על טיפול לפי גובה המשכורת של הפונה, הקימה לפני 20 שנה קבוצה של נשים פמיניסטיות אנגלו-סקסיות. הפסיכולוגית הקלינית ג'נט באומגולד-לנד, ממייסדות המרכז, אומרת כי "נקודת המוצא היא שאין טיפול נטול ערכים - ועדיף להיות ברור בקשר לערכים שלך". לדבריה, ההבחנה בין טיפול פמיניסטי לאחר הוא ש"הטיפול המסורתי מחפש את הפסיכופתולוגיה, אבל אנחנו חושבות שיש ניגוד בין העצמי לתרבות, ומנסות לחפש את הקול של האשה מעבר להפנמות התרבותיות".

טיפולים בנשים שאינם מזווית פמיניסטית עלולים לחזק תחושת אשמה, אומרת באומגולד-לנד. "אני לא מבקרת טיפולים אחרים, אלא השפעות על נשים", היא מבהירה. "טיפולים מסורתיים מחזקים הרבה פעמים את תחושת הלא-בסדר של נשים. לכן בטיפול פמיניסטי, גם אם המטופלת לא תביא אספקט תרבותי, אנחנו נביא אותו. נאתגר את הנחות היסוד שלה; אין שאלה שלא ניתן לשאול בקשר למיגדר".

לעומת כל אלה, אורי שוחט, הפסיכולוג הראשי במרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים-כפר שאול, מייצג את גישת הזרם המרכזי. "בשלב ההיכרות אני אומר לפונה שיש גישות שונות שיכולות לעזור, למשל הוא יכול ללכת ולקבל העצמה חברתית", מסביר שוחט. "אני מציע לו גישה (דינמית) שבה נבין את עולמו הפנימי". לדבריו, "מישהו יכול לחוש חוסר ביטחון עצמי ויסביר זאת בכך שנולד בעיראק. הוא יתלה זאת בכך שהמציאות החברתית כופה עליו להיות שווה פחות. לפי הגישה הדינמית, אין התעלמות מההשפעה של המציאות החברתית, אך יש הזמנה לפציינט לשים זרקור על המרכיבים באישיותו שמשפיעים על התמודדותו עם המציאות".

שום אשה לא דיברה

אבישר, שריאיין 115 פסיכולוגים לעבודת הדוקטור שלו על יחסם של הפסיכולוגים לפוליטי, גילה כי הנושאים הפוליטיים השכיחים ביותר שעולים בטיפול הם עדתיות (במקום הראשון) ומיגדר. אך הוא גם גילה כי יותר ממחצית הפסיכולוגים נמנעים באופן מוחלט מנגיעה בתכנים פוליטיים במשך הטיפול. לטענתו, אפשר להסביר זאת בכך שיותר מ-70% מהפסיכולוגים לא דנו כלל בנושאים פוליטיים-חברתיים במסלולי הלימוד וההכשרה שעברו (רק 7% אמרו בוודאות שדנו בנושאים אלה).

חיזוק לדברים אפשר למצוא בהרכב הסגל במסלול הקליני באוניברסיטת תל אביב: הוא בנוי על טהרת המין הגברי. מוכמל, שלמדה לתואר שני בתל אביב, מביעה זעם כשהיא נזכרת בשתיקתם של הסטודנטים והמרצים בעניין חוסר השוויון הגלוי במוקדי הכוח. "רוב הסטודנטים היו סטודנטיות", היא אומרת, "אבל האם אמרנו על המצב הזה משהו? לא". והיא מוסיפה: "דווקא בתל אביב יש לכאורה הרבה עיסוק בהשפעות חברתיות, ויכול להיות אפילו שהמרצים היו פמיניסטיים, אבל מה כל זה שווה אם אף אשה לא דיברה?"

על הרקע הזה לא מפתיע לכן שבכנס "הקשר בין הטיפולי לפוליטי", שקיימה בשנה שעברה קבוצת "פסיכואקטיב" (אנשי בריאות נפש ערבים ויהודים, שאחת מיוזמותיהם האחרונות היא להעניק טיפול בחינם לאקטיוויסטים) - הביעו המשתתפים תחושות בידוד וחשש. טובה בוקסבאום, פסיכולוגית קלינית שסיכמה את הכנס באתר "פסיכולוגיה עברית", כתבה: "רבים מן המשתתפים שיתפו בתחושת הבדידות המקצועית והאישית בקרב קהילת אנשי הטיפול... עלו פחדים וחרדות (פרנואידיות? מציאותיות?) שמא העיסוק הפוליטי עלול להזיק להם בעבודה ובמעמדם המקצועי".

ואכן, פסיכולוג קליני בכיר אומר: "הנושא אינו מעניין. אני לא נתקלתי בדברים כאלה. רוב הפציינטים, להבדיל ממה שחושבים, לא מתעסקים בחלקים התרבותיים-פוליטיים של הזהות שלהם". פסיכולוג אחר, העוסק גם בפסיכואנליזה, וביקש להישאר בעילום שם בין היתר מכיוון שלדבריו הנושא "רגיש וסבוך", אומר: "בין הפציינטים שלי אין אף אדם שאני עסוק אתו בשאלה התרבותית. אני עובד עם יחסי העברה וזה מה שמעניין ומשכנע אותי". לדבריו, "מזרחי זה כבר לא מושג מהותי בעיני ואני לא זוכר מתי אמרתי בפעם האחרונה ספרדי. היתה אצלי מטופלת ערבייה ולא ראיתי בלאומיות מוקד לקונפליקט".

שמואלוף, שהגיע לבסוף "למטפל אשכנזי המכיר את הנושא ומודע לשאלות חברתיות ולמיקומו בהן", בוודאי לא יסכים להשקפות הללו. על ההבדל בין טיפול פוליטי לשאינו כזה הוא אומר: "זה סוג אחר של טיפול. אנחנו מגיעים לשיקוף של יחסי הכוחות בינינו בלי שארגיש שאמרתי משהו שאסור לומר או שאקלוט ממנו מבט שאומר שאין לזה מקום בטיפול. במציאות השאלה המזרחית מוכחשת ונהפכת לשאלה אישית, וכך אני שואל את עצמי אם אני לא מדמיין או פרנואיד. המטפל הנוכחי אומר, 'זה באמת נכון, זו לא בעיה שלך, יש כאן שכבה של אנשים עם הון סימבולי עודף'. באופן כזה אני מקבל אישור לכך שמה שאני חושב נובע מקונפליקט חברתי שאני מרגיש אותו בנפש שלי".



מתי שמואלוף: "באתי עם קונפליקט ספציפי שקרה לאחר שנהפכתי לאקטיוויסט מזרחי. הפסיכיאטרית הפכה את זה לשאלה אם אלה רגשי נחיתות"


הפסיכולוג נסים אבישר: "כשלאנשים יש קשיים הם שואלים עצמם עד כמה הם פגומים. ההתייחסות הפוליטית למצב החברתי משחררת אותם מאשמה ובושה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות