"בקטע רחוב הדסון שבו אני גרה מתרחשת בכל יום ויום סצינה של בלט מדרכות מורכב. אני נכנסת אליה מעט אחרי שמונה בבוקר, כאשר אני מוציאה את הפח. עיסוק פרוזאי לכל הדעות, אבל אני נהנית מהתפקיד הקטן שאני משחקת, מהקרקוש הקטן שאני משמיעה. באותה עת גדודי תלמידים מחטיבות הביניים חולפים על פני מרכז הבמה ומשליכים עטיפות של סוכריות (איך הם יכולים לאכול כל כך הרבה סוכריות כל כך מוקדם בבוקר). בעודי אוספת את עטיפות הסוכריות, אני מביטה בשאר טקסי הבוקר: מר הלפרט פותח את עגלת המכבסה... אשתו של איש התחזוקה בבניין ממקמת את הזאטוט בן השלוש שלה ובידו צעצוע מנדולינה על מדרגות הכניסה, נקודת תצפית שממנה הוא לומד את השפה האנגלית, שפה שאמו אינה שולטת בה".

ההתרחשויות היום-יומיות הללו שבהן צפתה ג'יין ג'ייקובס (1916-2006), עיתונאית ואקטיוויסטית אורבנית, מדירתה ברחוב הדסון 555 מעל חנות ממתקים בשכונת גריניץ' וילג' בניו יורק, הם החומרים שמהם בנויה השקפת העולם שלה על העיר ועל העירוניות. עליהן מושתת ספרה הראשון והחשוב, "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", שיצא לאור בימים אלה בתרגום לעברית של מרים טליתמן בסדרה "ארכיטקטורות" של הוצאת בבל. בסדרה נדפסים ספרים ותרגומים לעברית של ספרי חובה במדף הספרות האדריכלית והיא כבר מילאה לא מעט חורים שחורים.

ספרה של ג'ייקובס נכתב ב-1961 ונחשב עד היום לחיבור המשפיע ביותר בתכנון הערים במחצית השנייה של המאה ה-20. זאת, אף שלמחברת לא היתה השכלה רשמית בתחום. הספר הוא שיר הלל לעיר הישנה והטובה וכתב אישום נוקב נגד תכנון הערים המודרני. היא לא היססה לצאת נגד ענקי ההוגים והמתכננים המודרניים, ובהם לה קורבוזייה, וכתבה כי "כל המרקחת הזאת לא רלוונטית לתפקודן של הערים. הערים הפכו איפוא לקורבנות תמימים". קולה של ג'ייקובס, קול אישי ונשי בעולם התכנון הגברי הבלעדי אז, והמקום הבלתי מקצועי במפגיע שממנו דיברה, הם במידה רבה סוד השפעתה.

"מתחת לאי-סדר לכאורה של העיר הישנה, בכל מקום שהעיר הישנה מתפקדת בהצלחה, מצוי סדר נפלא השומר על ביטחון הרחובות ועל החופש של העיר. הסדר הוא מורכב, ובמהותו הוא סבך של שימושי מדרכה המביא עמו רצף בלתי פוסק של עיניים", גילתה ג'ייקובס למומחים לתכנון ערים. בספרה היא מתמקדת בנפלאות הרחוב וב"בלט של המדרכה", בחנות מעבר לפינה, בהטרוגניות העירונית ובקנה המידה האנושי, וגם קוראת למומחים להניח לתיאוריות המלומדות ולהתחיל להבין את העירוניות דרך החושים.

עם פרסום המהדורה העברית, כמעט 50 שנה אחרי שנכתב, עולה מאליה השאלה אם הספר רלוונטי. הרלוונטיות שלו נעוצה קודם כל בכך שהוא מאפשר מפגש בלתי אמצעי עם טקסט קאנוני ועם תובנות פוקחות עיניים למציאות העירונית גם בישראל - מדינה שתוכננה ונבנתה, והיא מתוכננת ונבנית גם כיום, לפי העקרונות שג'ייקובס יצאה נגדם כל עוד נפשה בה: פירוור ופיזור אוכלוסייה, צפיפות נמוכה, תלות ברכב פרטי, איזור (שימושים נפרדים בקרקע) או "התחדשות עירונית" - מונח מכובס לפינוי בינוי - שהוא כיום פרויקט המחמד של הממסד התכנוני בישראל.

ג'ייקובס התנגדה בכל מאודה למגמות של "שיקום" והתחדשות עירונית וראתה בהן איום על כל מה שהגדירה כעירוניות. את עיקר הביקורת שלה ואת מאבקיה כאקטיוויסטית הפנתה נגד פרויקט השיקום שהוביל רוברט מוזס מטעם עיריית ניו יורק בשנות ה-50 וה-60, שאיים בהרס חלקים משכונות גריניץ' וילג' והסוהו לטובת שיכונים, מערכות כבישים ופארקים גדולים. בסוף שנות ה-60 היא הצליחה לגרום לביטולה של תוכנית להקמת כביש מהיר בלב הסוהו. ההישג נחשב לציון דרך במאבקים אזרחיים בתכנון וככזה הוא רלוונטי גם כאן, בעברית.

הספר רלוונטי לא פחות כלקח וכנקודת מוצא להמשך הדיון בעירוניות בעולם אחר מזה שבו נכתב, ומתוך נקודות התורפה שהתגלו במשנתה של ג'ייקובס. ממרחק הזמן נדמה שהמבט הרומנטי במידה רבה שניחנה בו הוא גם מבט מוגבל למדי על הבעיות האורבניות בעולם מעויר, גלובלי וממונע כפי שהוא כיום. בנוסטלגיה לשכונה הישנה והקטנה כבר לא די בשביל להתמודד עם המורכבות של העיר בת זמננו ושל הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והדמוגרפיים שפועלים בה. היא גם לא השכילה להבחין בחיוניות של ערים גדולות וחדשות, שקסמן בעיני דור חדש של מתכננים ואדריכלים הוא דווקא בכך שהן פחות "יפות" ו"נכונות".

למרבה האירוניה, קסמי העיר של השכונות הניו-יורקיות הקטנות שהיא היללה - כמו אלה של קרובות משפחתן בתל אביב, נוה צדק או לב העיר - נסחטו עד תום למרבה במחיר בידי יזמים ומשקיעים והן נהפכו לדיסנילנד אדריכלי מצועצע של תיירות-קניות-מגורי יוקרה לאוכלוסייה "חזקה", הרחוקה מלייצג מגוון אנושי. "ג'ייקובס וחבריה הצילו את הווילג' מהבולדוזרים של מוזס", כתב מבקר האדריכלות של "ניו יורק טיימס" ניקולאי אורוסוף, "אך לא הצילו אותו מלהיות בעצם קניון". משנתה, שנהפכה לכתב הקודש של התנועות לעירוניות חדשה, לא פתרה את בעיית העירוניות או הדיור, אלא הניבה בסופו של דבר שכונות צעצוע ומתחמי בידור וצריכה.

המהדורה העברית של הספר היא הזדמנות לדור הבא של מתכננים ואדריכלים בישראל, שבה מסורת שיקולי התכנון היא בעיקרה פוליטית, להכליא בין עיניה הפקוחות של ג'ייקובס והשקפת עולמה הניאו-ליברלית לבין החזון האורבני החברתי הסוחף של מוזס; כך עשויה להיווצר אפשרות, שנראית אולי רחוקה ובלתי מושגת בארץ, לקיומן של "ערים תוססות, רב-גוניות ואינטנסיוויות המכילות בתוכן את הזרעים לתחייתן ואת המרץ הדרוש כדי להתגבר על בעיות וצרכים מחוץ להן", כלשונה של ג'ייקובס.

מלמעלה: נוה צדק, תל אביב ורחוב הדסון, ניו יורק. "הערים הפכו לקורבנות תמימים", כותבת ג'יין ג'ייקובס