רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופרה | הפייסבוק של דון ג'ובאני

איך היצירה הנצחית של מוצרט, בלבוש מתוחכם של המאה ה-21, עמדה בתחרות עם בימוי פשוט ל"אריאדנה מנקסוס" הגאונית של שטראוס? רשמים מסדנת האופרה הבינלאומית שננעלה שלשום בתל אביב

חמש הפקות אופרה במתכונת קאמרית חתמו את המפעל השנתי הנפלא ששמו "הסדנה הבינלאומית לאופרה תל אביב-יפו", שהשנה מציין חצי יובל לקיומו. שתי האחרונות היו "ארידאנה מנקסוס" של ריכרד שטראוס ו"דון ג'ובאני" של מוצרט. שתיהן מעניינות מאוד מבחינה מוסיקלית ודרמטית.

מוצרט תחילה: באריית הקטלוג המפורסמת באופרה "דון ג'ובאני" מזמר לפורלו, משרתו של הדון ואיש סודו, על שרשרת כיבושיו של אדונו בארצות אירופה: מאות נשים שהדון "עשה" אותן, כמו שאומרים אצלנו. בבימוי חדש ועכשווי מזומן כאן גימיק שמתחנן לניצול: למה שלג'ובאני לא יהיה פייסבוק ובו צילומי נשים שנכנעו לקסמיו? בהפקת "דון ג'ובאני" שהועלתה בשבוע שעבר בסדנת האופרה הבינלאומית ביפו, הרעיון המתבקש מומש. כדי להגדיל שחוק ולהאדירו נמנו עם המצולמות בפייסבוק של הדון דמויות ידועות בסדנה, בהן ג'ואן דורנמן, שהיא מנהלת הפרויקט, וגם פייגי צימרמן, מן התורמות המרכזיות שמסייעות למפעל, וכמובן - הזמרת ששיחקה ושרה את דונה אלווירה, שהרי אריית הקטלוג מושרת בעלילה בשבילה. משעשע? בהחלט.

אבל אריה מפורסמת זו אינה פותחת את האופרה - היא מגיעה לאחר שכבר הכרנו את רוב הדמויות החשובות: את לפורלו ואת דונה אלווירה כאמור, את דון ג'ובאני עצמו, את דונה אנה ואת אביה הזקן של דונה אנה, שנהרג בדו-קרב קצר עם ג'ובאני כאשר נחלץ לגאול את כבודה של בתו, לאחר שהדון זמם לאנוס אותה. "אביה הזקן"? לא בליהוק הזה. כאן הוצב בדמות האב זמר צעיר לבוש חולצת-טי שנראה בערך כמו בנה של דונה אנה. משעשע? בהחלט לא. כל זה מתרחש על רקע תפאורת וידיאו, שהיא אמצעי טכני יעיל מאוד בהפקת אופרה במתכונת קאמרית. התפאורה מציגה נוף אורבני ניו יורקי. יש גם בית קפה, ודון ג'ובאני אינו אציל באחוזה אלא בעל בית מלון.

העברת עלילת אופרה לזמן אחר אינה פסולה מראש, אף כי אהין לקבוע שסטטיסטית, מדובר ברצפט שכיח ושחוק שמסייע (כביכול) לבמאים בעלי כשרון מוגבל (וגם משלב את המלה החביבה "רלוונטי", כהצהרה על חיבור עלילה ישישה לבעיות זמננו). הקונצפט שחוק, אך מבחנו הוא התוצאה - מותר לתת לו הזדמנות אפילו בפעם המאה. אגב, עלילת האופרה "דון ג'ובאני" מעניינת, זו טראגי-קומדיה שעשויה להעלות הרהורים פילוסופיים-מוסרניים על דמותו של הגיבור ( למשל, האם הוא רשע מוחלט או סתם קל דעת). מבחינה זו, הזמר שהיה "דון ג'ובאני" בהפקה שמדובר בה - קנדי צעיר ושמו פיליפ קלמנוביץ' - בנה דמות מאובחנת, שיחק ושר בנינוחות ובביטחון.

אבל באופרה, מבחן התוצאה הוא מידת ההצלחה של הבימוי להבליט את תפארתה של המוסיקה. באתי אל הפקת "דון ג'ובאני" בסדנה מתוך חשש פן יחולל הקודש, שהרי ביצירה הזאת של מוצרט משולבים ברקי השראה נשגבים. לצערי החשש התאמת: המוסיקה לא יצאה נשכרת. ראשית, בשל זמרתו של ה"דון" עצמו. לפני שנים שמעתי את ג'ואן דורנמן צולפת במבקרי מוסיקה שפוסלים זמר לא על איכות זמרתו אלא משום שסוג הקול המסוים שניחן בו אינו חביב עליהם. צליפתה מוצדקת, אך אודה כי איני יכול להימנע מליפול למלכודת: הבריטון פיליפ קלמנוביץ' הקרין "חיית במה" מובהקת, כאמור, אך קולו החזק, הבהיר, החד, לא התאים למשימה; דון ג'ובאני לא אמור רק לפתות, הוא אמור להקסים מבחינה ווקאלית.

אשר להובלה המוסיקלית בכללה: דרכו של המנצח ריצ'רד בארט נשמעה לי כמין זרימה שטוחה, אדישה לרגעים הגדולים. התרשמתי שלא הקפיד במיוחד עם הזמרים. "דונה אנה", למשל, נשמעה לפחות בתחילה מתאמצת עד צועקת, כאילו חשוב לה להראות נוכחות. להצדקתה של הזמרת (אלינור זון, בעלת קול טוב מאוד) יוזכר כי הופיעה בכיסא גלגלים, לאחר שימים אחדים קודם לכן שברה רגל. להצדקתו של המנצח ייאמר שבליהוק שהועמד לרשותו היו נקודות תורפה קריטיות: הזמר ששר את לפורלו הוא בחירה חלשה, ה"קומנדטורה" (אביה של דונה אנה) - עוד יותר. מיודעינו אלה וסיליבצקי וגבריאל לובנהיים (צרלינה ומאזטו) בלטו לטובה, וגם הטנור האורח ג'ון בליילוק ("דון אוטביו"). הליווי בפסנתר (במקום תזמורת) היה תקין בלבד.

"דון ג'ובאני" המומלץ

איזו גרסה מוקלטת של "דון ג'ובאני" כדאי לבחור? הנה שתי מצטיינות שכבר סוקרו כאן בעבר: האחת היא הפקה מ-2002 בבימוי פיטר ברוק הוותיק ובניצוח דניאל הרדינג (פסטיבל אקס אן-פרובאנס, אלבום מתוצרת "בל אייר" בהפצת "הרמוניה מונדי"); השנייה היא הפקה שצולמה ב-2009 בבית האופרה של באדן באדן ובה מנצח רנה יאקובס והבמאי הוא צעיר ושמו וינסנט בוסאר ("הרמוניה מונדי").

שתי הגרסאות מבוימות על במה ריקה כמעט, הזמרים עשויים לספק את מלוא החוויה - בשירה ובמשחק - ואכן עומדים בכך. מבחינה מוסיקלית יש לטעמי יתרון לאלבום של יאקובס, בזכות תזמורת הבארוק מפרייבורג ובזכות שילוב פורטפיאנו שמלווה את הרצ'יטטיווים (אבל תוספת זו שנויה במחלוקת). בהיבט הבימוי היתרון הברור הוא לפיטר ברוק. מסקנה: לקנות את שתי הגרסאות, בלי היסוס. אופרה כמו "דון ג'ובאני" יש רק אחת.

כשם שמראשו של מוצרט ב"דון ג'ובאני" בקע זרם המצאות (שכיום עלול להיתפש כעובדה כמעט בנאלית), כך גם אצל ריכרד שטראוס ב"אריאדנה מנקסוס". מבוע של רעיונות מופלאים שכמו מתחרים זה בזה.

בדי-וי-די ישן של האופרה הזאת בניצוח ג'יימס ליווין (הפקה במטרופוליטן אופרה הניו-יורקית, 1989, "דויטשה גרמופון") יש קטע שבו נראה המנצח משוחח עם הזמרות הסולניות תוך שהוא מלווה אותן בפסנתר, בשעת חזרה. "איזה תווים!", קורא ליוויין בנימה כנה ספונטנית, וההתפעלות שלו משכנעת. גרסה עתיקה זו ל"אריאדנה" - שמבחינה ויזואלית ובימויית אינה מרהיבה כלל - מספקת בכל זאת בסיס להשוואה, מפני שהזמרות בתפקידים הראשיים משחררות קולות זוהרים וביצוע משובח. ג'סי נורמן היא "אריאדנה", קתלין באטל מופיע בדמות "צרבינטה", טטיאנה טרויאנוס בדמות הקומפוזיטור (העלילה היא סיפור בתוך סיפור).

חדשנות אינה תנאי

גם על בסיס גרסה ידועה זו לאופרה, עם השמות הגדולים, הנוסח הקאמרי שהועלה בשבוע שעבר בסדנה ביפו (שוב, פסנתר במקום תזמורת) היה יוצא מן הכלל. בימוי פשוט ושקוף, לא מתחכם אלא כפוף כביכול רק לשיקול אחד: שהמוסיקה תתקבל במיטבה. התברר, לא לראשונה, שבמה עירומה ונטולת כל פאר יכולה להספיק כאשר הזמרים מצטיינים ומנוהלים נכון. במקרה של "דון ג'ובאני" ושל "אריאדנה בנקסוס" ויתור על תזמורת הוא מחיר גבוה, אך במקרה של שטראוס הנוסח עם פסנתר אפילו "עוזר": בגרסה רזה כזאת המאזין אינו מותקף, בנוסף לכל ההמצאות, גם בעושר גוני צליל להשתאות עליהם.

הזמרים שהופיעו ב"אריאדנה מנקסוס" כחלק מהסדנה הבינלאומית ביפו גרמו לאוזניים להיפער עוד ועוד מהתפעלות. יסמין לוי-אלנטק בתפקיד הראשי הפגינה סופרן עשיר וחזק ורב-גוני; הסופרן שארלין ג'ונס, באריה האקרובטית של צרבינטה, היתה פשוט מהממת (ונעזרה בבימוי נועז מבחינת הרמיזות הסקסואליות, אך מבריק ועשוי בטעם); הבריטון הנס פיטר הרמן בתפקיד המורה למוסיקה הוא פנומן ווקאלי, וכמוהו הטנור צ'ייס טיילור כ"בכחוס"; הסופרן לימור אילן כ"קומפוזיטור" הפגינה קול יפהפה (בעיקר כשלא התאמצה להפיק עוצמה מיותרת). כמה חבל שכל ההצלחה הזאת התממשה רק פעם אחת, הגיע להפקה הזאת שיחזה בה קהל גדול פי שלושה, לפחות.

איך אפשר לאפיין בקיצור את האופרה "אריאדנה מנקסוס"? קודם כל זאת יצירה שנולדה במאה העשרים (1912), אך ממאנת ללכת בתלם מודרני חדשני. ב"אריאדנה" הפיק ריכרד שטראוס מעצמו זרם של מוסיקה מהנה משכרת, עתירת המצאות והפתעות, משלבת ליריות זכה עם הומור ושובבות. מתבטא בה קומפוזיטור שלא חסר לו חומר: שטראוס עצמו אמר פעם בראיון שמנגינות צצות אצלו מאליהן, בשעת טיול ברגל ובשעת נהיגה, בנסיעה ברכבת, בסעודה, בישיבה בגינה. אחת הנעימות החשובות של האופרה "רוזנקוואליר", גילה, הופיעה כאשר עסק בתחביבו הקבוע - משחק קלפים.

שוללי המוסיקה של שטראוס בכלל (ושל "ארידאנה מנקסוס" בפרט) יכולים - ובזמנם אף עשו כך - לתלות בה חטאים כדלקמן: ריאקציונית, בולמת התקדמות אמנותית, מתרפקת על עבר שכבר אינו "רלוונטי", הולכת על בטוח, לא מאתגרת מבחינת השפה המוסיקלית.

בקשר לכך לא אתאפק מלהזכיר התייחסויות של גלן גולד למוסיקה של שטראוס שכבר הוזכרו כאן פעם: גולד ביקר בחריפות את התוקפים את שטראוס, ובתוך כך דן ברותחין את התפישה לפיה חדשנות היא תנאי לערך אמנותי. נכון, כתב גולד, שריכרד שטראוס לא הכתיב במובן דטרמיניסטי את טכניקת החיבור שבאה אחריו ולכן כביכול לא השפיע. אבל האם השפעה מתקיימת רק כאשר חוליה בשרשרת מעצבת את פניה של החוליה הבאה בתור? אולי מכלול תפוקתו של גאון יכול להשפיע במובן של מתן השראה לאחרים, בכוח הדוגמה המפליאה של הישג אינדיווידואלי?

ריכרד שטראוס, הוסיף גולד, מושמץ (באמצע המאה ה-20) בפי מבקריו כיוצר רומנטיקן "שהיתה לו החוצפה לחיות גם במאה ה-20", כלומר מחוץ לזמנו, וכמוסיקאי שבחר "לא להשתתף בהרפתקה הגדולה של האבולוציה המוסיקלית". איך אפשר לשכנע מבקרים אלה, צולף גולד, כי אמנות אינה טכנולוגיה, שהמעבר מהישג אמנותי מסוים להישג אמנותי מאוחר יותר אינו אנלוגי להתקדמות ממכונת חישוב ידנית למחשב אלקטרוני. שטראוס, קובע גולד, היה אמן שהעשיר את זמנו דווקא בכך שלא היה חלק ממנו.



מתוך ''אריאדנה מנקסוס'' למעלה ו''דון ג'ובאני''. בין התפעלות לאדישות



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות