התכונה הבולטת ביותר של צמד האמנים גילברט וג'ורג' היא עצמאותם. בעבר טענו השניים שהם "מאמינים באמנות, ביופי ובאמן האקסצנטרי שיש לו משהו להגיד". ב-40 השנים שעברו מאז פגישתם הראשונה, בחוג לפיסול בקולג' סנטרל סיינט מרטינס לאמנות ולעיצוב, טיפחו גילברט וג'ורג' אקסצנטריות הניכרת בכל יצירתם, וגם בפרסונה שהם מציגים לעולם. נדמה שהשניים הם ישות אחת, ותמיד יש להם מה להגיד.

ייתכן שגילברט וג'ורג' מביטים על העולם בחשדנות, אבל הם מישירים אליו - ואלינו - את מבטם. אילולא היו גילברט וג'ורג', ייתכן שהייתי מתפתה לתארם כמצפון מוסרי. גרהארד ריכטר, שצייר את דיוקנם, אמר שיותר מכל הותירה עליו רושם ההתייחסות שלהם לעצמאותם כאל דבר מובן מאליו. הם מיקמו את עצמם כאאוטסיידרים: החליפות, השמרנות המוצהרת, התענגותם על הפרוורטי ודעותיהם המקוממות לעתים.

אולם לתלונותיהם על התעלמות וזלזול מצד הממסד האמנותי בבריטניה אין עוד בסיס. גילברט וג'ורג' הם האמנים היחידים, מלבד אנדי וורהול, שזכו לקומה שלמה במוזיאון טייט מודרן. החודש נפתחה תערוכה רטרוספקטיווית המוקדשת לצמד ומשתרעת על פני כל הקומה, כולל הרחבה החיצונית ובית הקפה (עד 7 במאי).

זה פוצע ושורט

בראשית דרכם היה נדמה שגילברט וג'ורג' ביקשו לנתק עצמם מהקונצפטואליזם ומקבוצת "פלוקסוס", מהאתסטיקה של הפיסול בפלדה מולחמת שרווח בסיינט מרטינס, מהנאיוויות החובבנית של אמנות המיצג, מהפואטיקה היום-יומית של ה"ארטה פוברה" (אמנות דלה) ומהשיעמום האינסופי של הקולנוע הסטרוקטורליסטי. אבל גם בבחירה להתנער מהזרמים האלה טמונה משמעות. בשעה שהטיפו לדמוקרטיה של ה"אמנות לכל" היו גילברט וג'ורג' שרויים בתקופה של עיסוק מעמיק בפנימי, צילמו את עצמם פוסעים ומתבוננים בטבע, ויצרו רישומי פחם של הדימויים האלה.

אחר כך צילמו את עצמם באפלולית המאובקת של ביתם ברחוב פורנייה במזרח לונדון: רצפה חורקת, חלונות מלוכלכים, חורים בתקרה. האווירה בתצלום הזה היא של זמן מבוזבז, של ריקנות והססנות מתמשכת. מחוץ לתמונה אפשר לשמוע ג'ין נמזג לכוס. האמנים מגיחים בהתזות פתאומיות של זרע חלבי וזרמים של צבע אדום כדם.

כמו חיי הנפש שלהם, גם העיר המקיפה אותם נהפכה לנושא ביצירתם. הם מצאו יופי בגבר צעיר ועירום על רקע נהר של שתן צהוב, וגילו אצילות במבטו של משוגע. דימויים, נושאים וגופים מתנגשים זה בזה בכל יצירתם. לעתים קרובות עבודותיהם הן רכבת הרים של אכזריות, עדינות ואיום. הן בדרך כלל גם בגדר תועבה, בכל מובן של המלה.

גילברט וג'ורג' ציירו סרטים מצוירים של אוננות, צילמו גלוחי ראש, נערים אסיאתים, פיות, טבורים, ישבנים, עלים, דמעות, מלים וביטויים. במובנים מסוימים יצירתם חזתה את הפאנק, ניבאה את עליית הפונדמנטליזם וצפתה את זעזועי האיידס. מצב הרוח בעבודותיהם משתנה שוב ושוב, מחגיגה לאימה, מפרחים לחרא. ביצירה "Shitty Naked Human World" הורידו השניים את התחתונים - שני גברים עירומים בגיל העמידה, גופם מגושם, ג'ורג' עדיין עם משקפיו, וגללי הצואה שלהם ניצבים כמו זקיפים מאחוריהם.

הרטרוספקטיווה שלהם לא מתפשרת, מגוונת ובעלת אפקט מצטבר - כל מה שאפשר לדרוש מתערוכה רטרוספקטיווית. המבקר יוצא ממנה חסר נשימה, בתחושה שראה יותר מדי. כמו העיר עצמה, התערוכה לא אחידה, משתנה מהקודר לססגוני, מהסקסי למפלצתי. היצירות הטובות ביותר והגרועות ביותר שלהם מוצגות כאן, ושוב ושוב עולה השאלה: איזו יצירה משתייכת לאיזו קטגוריה? באחד החדרים תלויה היצירה "Nineteen Ninety Nine", שארבעת חלקיה מציגים מונטאז' של מסרים משורבטים, מקלחת של שתן, טיפות דם, חומות לבנים, מפת הרחובות של לונדון והאמנים בבגדים ובלעדיהם. האווירה פוצעת ושורטת. ממול תלוי הציור הענק "Named", המורכב מכרטיסי ביקור של 90 זונות ממין זכר, במעין תבנית גריד עירונית של תשוקה. גילברט וג'ורג', בחליפות, צורמים לעין באמצע הציור. לדבריהם, "Named" הוא כמו אנדרטת מלחמה.

צעקות בשחור-לבן

גילברט וג'ורג' אולי החלו את דרכם כזוג בדרנים, אבל התערוכה מסתיימת בבלבול ובהיסטריה של לונדון אחרי הפיגועים של יולי 2005. שיאה הוא סדרת ציורים שהשניים יצרו במיוחד למענה. אוצר הדימויים שלהם מורכב בעיקר משלטים עם כיתוב בטוש שמלווים כל מהדורה של העיתון "לונדון איוונינג סטנדרד", וניצבים מחוץ לחנויות ולדוכני עיתונים ועל טנדרים. אלה צעקות בשחור-לבן, מטחים של פצצות, פיגועים, מחבלים, קנוניות טרור, חוקי טרור, פליטות פה, גיבורים, מעצרים ופצצות נוספות. על רקע הגרפיקה הבוטה מגיחים האמנים באופן מאיים.

וזה הדבר שבו גילברט וג'ורג' מצטיינים: הם מופיעים מתוך ג'ונגל של סימנים, אורבים, חושפים את ישבנם, מעווים את פניהם, מתפללים, מייבבים קרועי עיניים ומבועתים.

אי אפשר לעבור בחדרים האלה מבלי להבין עד כמה יצירתם הקדימה את זמנה. האמנים עצמם יוצאים משכונת מגוריהם רק לעתים רחוקות. ממש כפי שקפקא אמר לסופרים שאין כל צורך לקום משולחן העבודה כי העולם יבוא אליהם, כך גילברט וג'ורג' גילו שהעולם אכן עובר לאורך רחוב פורנייה. ביצירתם הם היו עדים לעליית הפונדמנטליזם, לשנות שלטונו הקודרות של ג'יימס קלהאן, לעידן תאצ'ר השנוי במחלוקת, לקפיטליזם החלול של הניו לייבור, לניכור של הנוער ממעמד הפועלים, לטשטוש הזהות.

הם תיעדו את כל אלה מבלי להחניף לדעות המקובלות ומבלי להפוך לסטריאוטיפים תקשורתיים חביבים. העיסוק הבלתי פוסק בלהיות גילברט וג'ורג', והתהליך היצירתי עצמו, נכרכו אצלם לפני קרוב ל-40 שנה. הם אמנים פוריים להפליא: הם מה שהם עושים. טרומן קפוטה אמר בזמנו שאנדי וורהול היה ספינקס ללא סוד. הסוד של גילברט וג'ורג' הוא שאין שום סוד.

עבודות של גילברט וג'ורג' בטייט מודרן: למעלה "Piss", למטה "Life". בתצלום התחתון: שני האמנים (גילברט משמאל) ליד העבודה "Zig-Zag Kismet"