אין זוהר ואין הדר בסטודיו לריקוד "מחולה" בתל אביב, שם מזיעים שישה רקדנים בשיעור ג'ז מודרני. רצפת הלינוליאום דהויה, המראות מוכתמות, החלונות מכוסים אבק. אבל יש שם כל כך הרבה תנועה, חן, אנרגיה ומאמץ, ששעה וחצי עוברות (למתבונן מהצד) כהרף עין. ומי שצופה בשיעור כזה כבר לא יוכל לומר שריקוד אינו ספורט.

בשיעור הג'ז שמלמדת מירב אלחדף בתל אביב משתתפים חמש רקדניות ורקדן אחד. אלחדף משתמשת הרבה באנגלית. יש שם contraction ו-roll up ו-one-two-three, ופלייה ורלווה, אבל גם מחיאות כפיים רועמות ושאגות שמטרתן לכוון את הרקדנים לעמידה הנכונה, לתנועה הנכונה, לנשימה הנכונה. אלחדף, בת 31 מתל אביב, היתה רקדנית מקצועית וכיום מלמדת ב"מחולה" ריקוד קלאסי, ג'ז ומחול מודרני. "אני הכי אוהבת ללמד קלאסי כי יש בזה הכי הרבה שלמות. זה הבסיס וזו השפה שבעזרתה אפשר אחר כך לרקוד כל סגנון", היא אומרת. לדעתה, "אפשר בהחלט להתחיל לחנך את הגוף לבלט קלאסי בכל גיל, גם אחרי גיל 30".

אילו אנשים באים לרקוד?

"רק מי שמרגיש שהוא מוכרח לרקוד. כלומר, לא כל מי שרוצה להתחטב קצת ולרזות קצת. רקדנים, גם מתחילים בני 30, הם אנשים שלא עושים את זה רק בשביל הכושר, כמו שעושים אירובי, אלא אנשים שצריכים את זה בשביל שלל המרכיבים הגופניים והנפשיים שלהם. אולי זה קשור לצורך בביטוי עצמי, שלא יוצא בפעילויות אחרות".

בריקוד מוציאים מהגוף את המרב, והאתלטים הגדולים ביותר שיש הם הרקדנים, אומר ארנון צוקר, כוריאוגרף ומורה לג'ז, המלמד בבית הספר למאמנים בווינגייט. בבית הספר שלו עצמו,dance" אלמה וארנון", יש 15 שיעורים שונים לבוגרים, ביניהם בייסיק, מתקדמים, קלאסי, מודרני, ג'ז, היפ-הופ וברייקדאנס, ו"בכולם אפשר לייצר שיעור אינטנסיווי, שאחרי שעה וחצי גם המורה וגם התלמידים יוצאים מותשים", הוא מספר. לדבריו, ברוב השיעורים כרבע מהרקדנים הם גברים. רק בשיעור ברייקדאנס הם הרוב, 80% מהקבוצה.

מוחאים לעצמם כפיים

על רצפת העץ בגימור פי-וי-סי אפור, מול חלונות ענקיים שמשקיפים לרחוב דיזנגוף ומשתקפים במראות שעל הקיר ממול, מנסים 16 בוגרים-מתחילים להשתלט על הקצב והתנועות בשיעור ג'ז-פופ שמעביר צוקר. הם בני 20 ומעלה, שליש מהם בנים. צוקר מזכיר לקבוצה ששיעורים למתחילים הם רק התנסות, ושינסו ליהנות ממנו, ומתחיל בחימום שנמשך כמעט מחצית השיעור ונראה מתיש. צוקר מדבר בזמן שהוא רוקד וגם כשהוא עובר בין התלמידים ומתקן להם תנועות. בהפסקה הקטנה שאחרי החימום כולם שותים מים ובודקים אס-אם-אס, ואז מתחיל החלק שבו לומדים לרקוד. תנועה-תנועה, צעד-צעד, נבנה הרצף שבסופו יוצר ריקוד. "עכשיו נעשה פעם אחרונה, תנו כל מה שיש בכם", צועק צוקר אחרי חצי שעה מפרכת. התלמידים נענים, ובסוף כולם מוחאים לעצמם כפיים.

למה לרקוד שעה וחצי בסטודיו ולא ללכת למכון כושר או לרוץ קצת מסביב לשכונה?

"יש הרבה אנשים שכבר נמאס להם ממכון הכושר. לא רוצים מכשירים ומשקולות ותנועות מונוטוניות. לצדם יש שרוצים ספורט שגם ייתן להם קתרזיס נפשי, והמחול מספק את זה. יש נשים שרקדו כשהיו ילדות והיום רוצות לחזור לפעילות שמתקשרת אצלן עם משהו נעים, יש הרבה צעירים שרוצים לזוז כמו שהם רואים באם-טי-וי, ויש שמחפשים משהו כיפי ופחות סטנדרטי".

איך בוחרים איזה סגנון ריקוד ללמוד?

"סגנון הריקוד צריך להתאים גם ליכולות הפיסיות וגם לאופי - למי שיש משהו לירי באנרגיה שלו, משהו קצת עגול, אנחנו נמליץ על מודרני וקלאסי. לצעירים ואנרגטיים שמתים להתנפל על הפרקט, נמליץ על היפ-הופ או ג'ז-פופ. העיקר לא לבחור לפי התדמית של הריקוד, אלא לפי האופי והיכולות של הרקדן".

וזה ספורט? מתחזקים ומרזים מזה?

"כדי שהריקוד יהיה ספורט, וכדי שהוא יהיה חלק מרכזי מהחיים, צריך להתאמן שלושה-ארבעה שיעורים בשבוע לפחות. כמו בספינינג, כמו בריצה, כמו בטניס. אבל אם רוקדים הרבה, ורצוי בשילוב של שני סגנונות שונים, בהחלט מרגישים ורואים תוצאות". צוקר ממליץ לרקוד בשני סגנונות במקביל - בלט קלאסי לצד סגנון מודרני, אינטנסיווי או נמרץ יותר, כי "הקלאסי הוא הבסיס של כל תנועה, הוא מחזק שרירים רבים התומכים בעבודת הריקוד, והוא קשה פיסית אף שהוא נראה עדין".

יש גם בונוס

מיה קטורזה, בת 34, סטודנטית למוזיאולוגיה מתל אביב, עושה בדיוק את זה. שלוש וחצי שנים היא רוקדת ב"מחולה" - בלט קלאסי ומודרני. "זה עושה לי טוב", היא מסבירה את השגרה שלה הכוללת ארבעה שיעורי ריקוד בני שעה וחצי בשבוע. "זה חלק ממני וההתפתחות שלי כאדם. יש בזה אלמנטים של התמדה, עבודה, משמעת, מחויבות. ואסור לשכוח שזו בעיקר הנאה".

גם מאיה דומן, בת 24 מתל אביב, שחקנית שעובדת על מחזה יחיד, מצהירה על הנאה משגרת הריקוד שלה - שני שיעורים בשבוע של שלוש שעות כל אחד. "אני נורא נהנית מלרקוד, זו עוד דרך לבטא את עצמי. אני מתרגשת כשאני רוקדת, מבחינתי זה כמו לעלות על במה. הבונוס של הריקוד הוא גם השחרור שמרגישים אחרי השיעור, הניקיון והסיפוק".

חלק גדול מהריקוד הוא נפשי, אומרת מיטל פאר, בת 28, שלפני חמש שנים פתחה את "בית הספר לריקוד מיטל פאר" בחיפה. "הבוגרים אצלי מעדיפים היפ-הופ, ג'ז מודרני, ואפרו-ג'ז, שבהם גם שורפים יותר קלוריות והם יותר אירוביים", היא אומרת. "ובאמת, זה פורקן לחץ מדהים, מוציאים את העצבים, את האגרסיות, את הקשיים, וגם זה חשוב".

בשביל איתי ולדהורן, בן 21 מחיפה, שרוקד אצל מיטל גם היפ-הופ וגם ג'ז, "הריקוד הוא עניין של שחרור. אני גם מרגיש הבעה עצמית, וזה הרבה יותר מעניין מחדר כושר. בחדר כושר אף פעם לא התמדתי, זה שיעמם אותי". ולדהורן נהנה מהריקוד, אבל לאו דווקא מהיותו בן כמעט יחיד בכיתה מלאה בנות. "בהתחלה הייתי מודע לזה מאוד, עכשיו כבר לא. חוץ מזה הצטרפו עוד שניים לכיתה, אז יותר נוח".

הבעיה של המבוגרים יותר - גברים ונשים - אומרת פאר, היא להתחיל. "נורא קשה להתחיל לרקוד, ולמבוגרים קשה במיוחד להשתחרר. הם נבוכים מלראות את עצמם מגושמים, או מתבלבלים בתנועות. אבל כשמתגברים על המכשולים מתמכרים. התלמידים שלי באים בגשם, באים חולים, הם לא מפספסים".

ג'ז מודרני בסטודיו "ןונראו המלא dance". ממליצים לרקוד בשני סגנונות במקביל