צילומי הסרט "בופור". "לקחנו את השחקנים לשבוע במוצב צבאי", אומרת רס"ן שלומית שביט מדובר צה"ל תצלום: ירון קמינסקי

הסיוע הרב שקיבל הסרט "בופור" מצה"ל, לעומת המכשולים שנערמו בפני הסרט "הבודדים", מתמצתים את סיפור מעורבותה של מערכת הביטחון בקולנוע הישראלי: סרטים שבהם צה"ל מוצג בצורה ראויה מבחינתו, או שהוא לפחות יכול להשפיע על תוכנם, זוכים לתמיכה ועזרה; סרטים שבהם הוא נבחן בעין ביקורתית - נדחים.

"בופור" של יוסף סידר יוצא לאקרנים מחר, צילומיו של "הבודדים" שמביים רנן שור הסתיימו עתה. שניהם מגוללים סיפורים המבוססים על מקרים אמיתיים ובמרכזם צה"ל. סרטו של סידר עוסק בחיילים שהוצבו במבצר הלבנוני שהיה למיתוס, ואילו הסרט של שור - בחיילים כלואים בכלא 6 שאירגנו מרד שיצא משליטה.

הצהרותיהם של מפיקי שני הסרטים על העבודה עם דובר צה"ל מבהירות את התמונה: "צה"ל היה מדהים בעזרה שהגיש לנו בהפקת הסרט", אומר דוד מנדיל, מפיק "בופור". לעומתו קובע רנן שור: "צה"ל ומשרד הביטחון מחזיקים במונופול לא סביר ולא תקני על החוויה הקולקטיווית הצה"לית, ששייכת לכולנו. הצבא עוזר רק למי שפועל מתוך צנזורה. צריך לחשוף את המנגנון המיושן, הצבוע והאנטי-ליברלי של דובר צה"ל בתחום ההפקות".

סעיפים דרקוניים

כל הפקת קולנוע או טלוויזיה הנזקקת לעזרתה של מערכת הביטחון - אם בהשאלת כלי מלחמה ואם בייעוץ לוגיסטי - מפנה את בקשתה אל דובר צה"ל. זו מטופלת במחלקת ההפקות בדוברות, המורכבת מקצין בכיר - עד לפני כשבועיים היתה זו רב-סרן שלומית שביט - ולצדו קצין זוטר ושבעה חיילים נוספים. היוצר מוסר להם תסריט, ואם הסרט עומד בקני המידה ה"ערכיים" שקבעה הדוברות, הם מעניקים לו אישור ומעבירים אותו לערכאות גבוהות, עד לאישור הרמטכ"ל; מאז תחילת כהונתה של מירי רגב כדוברת צה"ל לא שינה הרמטכ"ל את הכרעתה. תוך כדי מתן האישורים נמסר ליוצר חוזה סטנדרטי, שסעיפים דרקוניים הכלולים בו מעידים על כוח ההשפעה של צה"ל על היצירה הישראלית.

בסעיף ב' של החוזה, תחת הכותרת "כללי", נאמר, למשל: "דו"ץ יוכלו לבטל מתן רשות צילום... ללא צורך להודיע מראש... אף במהלך הצילומים עצמם"; בסעיף ב' תחת הכותרת "הגשת חומרי צילום" נכתב: "דו"ץ ומשרד הביטחון יהיו רשאים לפסול קטעים מחומרי הגלם ו/או התסריט ו/או מהתוצר הסופי".

אם היוצר מקבל עליו את תנאי החוזה, הוא זוכה לליווי צמוד של חיילי המחלקה במשך כל ימי הצילומים. אלה פוקחים עין, נוכחים בכל צילום ובכל ראיון ובודקים כי היוצר עומד בכללים שנקבעו מראש. בעבור השאלת טנק מרכבה תשלם ההפקה 869 שקלים ליום, בעבור נגמ"ש - 108 שקלים, האמר ממוגן - 284 שקלים, ונגמ"חון - 785 שקלים ליום.

הובילו אותי בכחש

מנדיל, שהשתתף בהפקות קולנוע וטלוויזיה שעסקו בצה"ל, כמו הסדרה "טירונות" והסרט "תיאום כוונות", מספר כי בסרט "ההסדר", למשל, גם הוא בבימויו של סידר, סירב צה"ל לשתף פעולה. "מדובר צה"ל נאמר לנו שהם לא יכולים לתמוך בסרט שבו חייל מתכנן לפוצץ את הר הבית", הוא אומר. לעומת זאת, ב"בופור" לדובר צה"ל לא היו הערות: "לא היה להם אפילו סייג על התסריט", אומר מנדיל, ומפריך את השמועה שעל פיה באחת הטיוטות לסרט אמור היה חייל לסרב לפקודה, ובהוראת דובר צה"ל הוצאה הסצינה מהתסריט. "מי שראה את הסרט מבין שדובר צה"ל לא אמור לתמוך בקלות ב'בופור', ששוחט פרות קדושות באתוס הישראלי", אומר מנדיל.

יוצרי "הבודדים", לעומת זאת, חוו כלשונם "חוויה טראומטית" בעבודה עם דובר צה"ל. "לא רק שלא שיתפו אתי פעולה", אומר שור, "אלא הובילו אותי בתרמית ובכחש". היחס הזה הזכיר לשור את התקופה שבה דובר צה"ל סירב לשתף פעולה עמו בסרטו הקודם, "בלוז לחופש הגדול" מ-1987; אז אמרו לו, כדבריו, כי התסריט שלו - שניכר בו יחס אוהד לסרבן גיוס ולדמות נוספת של צעיר שמנסה להוריד פרופיל כדי להתקבל ללהקה צבאית - הוא "תסריט אש"פיסטי".

בתחילת העבודה על "הבודדים" ביקש שור, וקיבל, אישור לסייר בכלא 6. הוא אף נפגש עם מפקד הכלא וצילם שם תצלומי סטילס למטרות תחקיר. כחצי שנה לאחר מכן, לאחר ששור ביקש אישור לצלם במבנה טייגרט - מבנה משטרה שבנו הבריטים בתקופת המנדט ושייך כיום לצה"ל - באזור אבו גוש, הוא התבקש להעביר את התסריט לעיון דובר צה"ל.

"מהרגע שהעברנו את התסריט - שהוא בבסיסו הרבה יותר קל ממה שקרה במציאות בכלא 6 לפני כעשור - הכל התהפך", הוא מספר. "הם התעלמו מאתנו. הוליכו אותנו שולל. פתאום קיבלנו סירוב לצילום בבסיס בנס ציונה, בסיס שמעולם לא ראינו ולא ביקשנו רשות לצלם בו. הכל כדי למשוך אותנו. גם כשניסינו להפעיל לחץ של פוליטיקאים מהדרג הרם ביותר, לא הצלחנו. לבסוף הבנתי שחייבים לנתק אתם מגע וצילמנו במוסד לעבריינים בהרצליה, ששייך למשרד הרווחה".

רב-סרן שביט, שנפגשה עם שור פעמים רבות, מופתעת מתגובתו: "העובדה שלא עזרנו בשלב הצילומים לא נוגעת לתסריט", היא אומרת, "אלא לעובדה שהוא התעקש לצלם באתר שעל פי ייעוץ משפטי לא יכולנו לתת לו. רנן יודע בדיוק כמה מאמצים עשינו בשבילו וכמה רבנו ונלחמנו נגד כל המערכת כדי לעזור לו לצלם".

מטרה חינוכית, ציונית

שביט שימשה ארבע שנים בתפקיד ראש דסק הפקות בדובר צה"ל. לדבריה, במשך השנתיים וחצי האחרונות גדל בכ-200% מספרן של הפקות הקולנוע והטלוויזיה שנעזרות בצבא. "דוברת צה"ל החליטה להוביל מדיניות של שיתוף, סיוע ומעורבות בסרטים שעושים על הצבא ועם הצבא", אומרת שביט. "אנחנו אחראים על תדמית צה"ל. כשאתה לא מעורב אין לך השפעה, ואז דברים יכולים לצאת לא מדויקים, או מעוותים. כשאתה רואה שלסרט יש מטרה חינוכית, ציונית, חברתית, שלא פוגעת בתדמית צה"ל או מדינת ישראל, אנחנו עוזרים לו".

בדבריה אלה טמון האני מאמין של דובר צה"ל. "יש תנאים לסיוע להפקה", אומרת שביט. "צריך שערכי צה"ל והמדינה לא ייפגעו. ואם אנחנו רואים שיש פגיעה כזו, אנחנו מסבים את תשומת לבם של היוצרים ואומרים שאם ירצו, יתקנו, כך שנוכל לשתף פעולה ולסייע. אנחנו בעד ביקורת ודילמות, אבל לא נסייע לסרט שמעודד משהו שנוגד את הערכים שלנו".

מי שבקשתו לעזרה בהפקה נדחתה, בגלל "ערכי צה"ל", הוא גל אוחובסקי, מפיק "יוסי וג'אגר" מ-2002, שסיפר את סיפור אהבתם הסודית של שני קצינים במוצב צה"לי. לדברי שביט, הסירוב נבע דווקא מסיפור אהבה אחר, מינורי יותר, המופיע בסרט. "יש שם יחסים בין מפקד לפקידה שלו", היא אומרת, "וזה נוגד את ערכי צה"ל". שביט אף מדגישה שבהפקות שבהן הוא מסייע, "צה"ל חתום על הסרט". והיא מוסיפה: "צה"ל לא יכול לחתום על סרט כזה. אני לא יכולה להעביר מסר כזה לחיילות".

את אוחובסקי הסיבה שמציגה שביט לפסילת הסיוע ל"יוסי וג'אגר" מצחיקה, והוא מציין את פרקי "טירונות" ו"מילואים" של האחים ברבש, שכדבריו יש בהם הכל, "ממין בהסכמה ועד מין בכפייה", מה שמוכיח ש"כשדובר צה"ל רוצה, הכל מסתדר".

לעומת זאת, "הבועה", הסרט שיצרו הצמד איתן פוקס ואוחובסקי בשנה שעברה, כן זכה לתמיכת דובר צה"ל. "אף על פי שזה סרט לא פשוט, שמציג חיילים במחסומים, כן סייענו לו", אומרת שביט. "לקחנו את אנשי ההפקה למחסום, שם הם נפגשו עם אנשים, כדי שיראו איך הדברים נראים באמת. אותו דבר ב'בופור'. לקחנו את השחקנים לשבת שבוע במוצב צבאי".

אוחובסקי מספר כי את אישור דובר צה"ל ל"הבועה" השיג בשיחה אישית עם הדוברת, רגב. "החלטתי להתקשר אליה", הוא אומר, "כי ידעתי שאם אלך בדרך הרגילה זה ייתקל בסירוב. קלטנו שהם ייבהלו מזה שיש בסרט מחסום, כאילו אין מחסומים בעולם האמיתי. והצלחתי לשכנע אותה בכך שהסברתי לה שכשאני אסע לפסטיבל ברלין, כולם ישאלו אותי אם צה"ל עזר בהפקה, ולמה שאני לא אגיד להם שכן?"

כמו שור, גם אוחובסקי מאמין שאין סיבה מוצדקת לכך שדובר צה"ל מחליט מי יקבל סיוע. "צה"ל הוא לא גוף פרטי אלא מייצג את כלל אזרחי ישראל", אומר אוחובסקי, "והדבר הנכון הוא לתת לכולם את השירות".

הצתה במקום רצח

גם בני ברבש, שיחד עם אחיו אורי יצר את "אחד משלנו", "טירונות" ולא מכבר את "מלח הארץ" - כולם עוסקים בהווי צבאי, אומר כי היה שמח להיות משוחרר מהתחייבויות, אבל הוא גם מבין ש"ברגע שרוצים לעשות סדרה שעוסקת בהוויה צבאית, אין אפשרות אלא להיעזר בצבא". הוא מבין את דובר צה"ל: "התופעה של יורים ובוכים, הורגים ומתייסרים, היא אותנטית", הוא אומר. "עד כמה שהיא מעוררת לפעמים לעג וביקורתיות, היא אמיתית".

הוא מספר שכאשר יצרו את "אחד משלנו", שתחילה היה מחזה בתיאטרון בית לסין, נאלצו לשנות את סוף הסרט על פי דרישות צה"ל. "יכולנו לדחות אותם, אבל המשמעות היתה גניזת הפרויקט", אומר ברבש. כך, במקור רוצחים גיבורי המחזה את חוקר מצ"ח, ובסרט הם רק שורפים את הדו"ח שהוא כתב. עם זאת, אומר ברבש, בעבודה בסדרות הטלוויזיה - שם יש לדבריו דברים קשים לתדמית צה"ל, כמו מארב של חוליית חיסול ישראלית שמחזיקה ילד בן שש כבן ערובה, או טיוח חקירות צבאיות - דובר צה"ל המשיך לשתף פעולה.

אף על פי כן, בעת שניגשו צמד האחים ליצירת "מלח הארץ" - קומדיית פשע על חיילי מילואים שמשתמשים בשהותם בצבא ככיסוי לביצוע שוד - הם מראש לא פנו לצבא בבקשת עזרה. "שלושה חברים טובים שמניחים לחברם הפצוע לדמם למוות, זה לא היה עובר את המסננת הצה"לית", אומר ברבש.

ואולי גם את ברבש יפתיעו דבריה של הדוברת רגב, כי "מאז שאני בתפקיד אני לא זוכרת שסירבתי לעזור לסרט. אני לא בעד לומר לא. אם אני אומר לא, זה רק כי הסרט מעוות את המציאות ועושה אותה שקרית". רגב אף מספרת ש"הייתי מתה" להפיק היום סרט דומה ל"שתי אצבעות מצידון", שהופק ב-1986 בכספי צה"ל, משום ש"סרטים הם מעצבי תרבות, והגיע הזמן להחזיר את צה"ל להיות חלק מגיבורי התרבות שלנו". רגב אכן פועלת במרץ למטרה זו: בשבועות הקרובים היא אמורה לחתום על חוזים עם חברות הכבלים והלוויין להפקת ערוץ שיהיה כולו צה"לי. שם מן הסתם לא יהיו ערכים שיטרידו את דוברת צה"ל.