תמיד כששואלים אותי מה הייתי אוסף אלמלא אספתי בגדים, אני עונה, מכנסיים. אבל סקיני ג'ינס? בחיים לא. אותם ג'ינסים חונקי לכת שמככבים כעת במלתחה המצווה, כבמין מעשה נקמה על עידן הג'ינסים הנינוחים שקדם להם - איזו אלה אכזרית ונוטרת היא האופנה, הכלבתא המיתולוגית - אותם ג'ינסים צינוריים הם העונה הבידור הטוב בעיר. גם בזכות עצמם, הדרך שבה הם מסמנים את האות-קין "אני שפחת אופנה" על ישבנן של מבחר מנשות ארצנו, אבל יותר בזכות השיחה עליהם, קירוב הלבבות שהיא מביאה. סוף כל סוף חוצה סוגיה אופנתית את גבולות הדיבור הפנימי וחודרת לכל סלון. סוף כל סוף יכולות נשים בכל העולם לפנות לבעליהן הפלגמטים בנושא הקרוב ללבן ולצפות שיבינו במה מדובר. סוף סוף עוד מישהו בבית מדבר על בגדים מלבדי.

הפן המשעשע בדיון סקיני ג'ינס, כן או לא, הוא המופרכות שלו. ישנם 500 נשים ו-50 גברים בארץ שהג'ינס הלופת מחניף להם, קולח מהם כעור שני. כל השאר זקוקים לעצה. בתור התחלה מוטב שישאלו את עצמם אם לא עדיף היה אילו נשכבו על המיטה בשביל להתפשט, ולא בשביל להצליח לרכוס מכנסיים. הפן המשמים הוא שזהו דיון אנכרוניסטי. הדיון המתקדם מקיף, נוקב יותר. מקורו בתזה שמסתובבת בשטח מזה זמן, אפרופו ההתרחבות חסרת התקדים בשוק הג'ינסים בשנים האחרונות. כמו כל תזה טובה היא מאתגרת כשם שהיא בהירה, ומסתכמת בעצם בשתי מלים: הג'ינס מת.

זאת הצהרה כבדת משקל, כמובן. היא שקולה להכרזה על מות הרומן בספרות, או על מות הציור באמנות. אבל כהכרזה ביקורתית, רעיונית, אין לפרשה כפשוטה. אין בכוונתה להורות על קבורת ג'ינסים המונית בסמוך לקברי הגלימה ומצנפת הלילה. כשמכריזים, באמנות או בעיצוב, על מותה של צורת ביטוי כלשהי, במיוחד כזאת שהיתה לתבנית אוניוורסלית, מתכוונים למוות במובן הערכי, לרעיון שמהותו נשחקה עד כדי כך שנעשה סמל ריק. ההכרזה על מות הג'ינס לא באה אלא לומר שהג'ינס תקוע. הוא היה לניג'וס. שורשיו כבגד עבודה, מרידה ומחאה, דימויו כבגד הלא-מלוקק המושבע, הפרטיקולריות שלו כבגד שמתבגר יחד עם בעליו בדרך השמורה לשניהם בלבד - כל זה לא עובד יותר. המהלך שעשה הג'ינס מאז המאה ה-19 ועד לראשית המאה ה-21 - מהלך שאינו בלתי דומה למהלך האמריקאי כולו - הגיע לשלב האל-אותנטי שלו, לנקודת חוסר המשמעות, אותה נקודה שבה מוצו כל דרכי הביטוי עד שאפילו האמיתי נראה מלאכותי, כמו ביחסים שנגמרים.

הידרדרות הג'ינס לנקודת שפל היסטורית נובעת קודם לכל משכיחות יתר. לא שבעשורים האחרונים לא היה הג'ינס פופולרי, חוצה טעמים ומעמדות, אבל החל בסוף העשור שעבר, כשאדריאנו גולדשמיד, ג'רום דהאן ("Seven") ומעצבים אחרים שמו קץ לניסיונות הכושלים של ראלף לורן להעמיד יורש מודרני לג'ינס של ליווייס וזיהו את התיאבון לבגדי וינטג' כדי להמציא את הג'ינס מחדש - במהלך בשנות ה-2000 נהפך הג'ינס לסלב. הוא עושה הרבה רוח. כולם לובשים אותו, כולם מעצבים אותו, כולם חורצים אותו בדרכם הייחודית - בעבודת יד! במחסן נחבא בטוקיו! אין זוג דומה למשנהו! הסלבריטאיות של הג'ינס הגיעה לדרגה כה מגוחכת שיש היום אנשים שלובשים ג'ינס בעיצוב ויקטוריה בקהאם, ועוד מתגאים בזה.

ההשחתה לא היתה רק כמותית אלא גם ערכית. הצלחתן של החברות החדשות, שכבר אינן אמריקאיות ויפאניות בלבד אלא גם שוודיות ("Acne"), אוסטרליות ("Tsubi") ואפילו, ירחם השם, אנגליות ("Nudie"), הצלחתן ביצירת ג'ינס חדש אך עתיק, מחודש בגזרה אבל מיושן בבד, ההצלחה הזאת סיפקה את התאווה למראה עם שורשים, לבגד עם סיפור, אבל בדרך מחקה את כל המטען הסמלי של הג'ינס.

זוהי סמליות שהושגה בדי עמל משך עשרות שנים. מעבר לנוחותו וליופיו האימננטיים, היתרון הגדול של בד הדנים, שממנו עשוי הג'ינס, הוא ביכולת העמידה וכושר הספיגה המופלאים שלו. הסגולות הללו איפשרו לג'ינס לצפצף לא רק על תהפוכות הביגוד אלא אף על החיים עצמם. כל מה שהרס בגדים אחרים רק חיזק את הג'ינס. שפשופים, כתמים, כביסות, טלאים, קרעים, מכל אלה הג'ינס לא נפגע אלא התעצם. במין טרפוד של תנועת הקיום נעשה הג'ינס חיוני ככל שהתבלה. הג'ינס, במלים אחרות, ניצח את הזמן, אם כי לא את השומן.

זה היה הבסיס לצמיחת המיסטיקה, לכינון המיתוס של הג'ינס כצעיר לנצח. אבל אז באו הטכנולוגיות והטעמים של מפנה המאות והפכו את ההיסטוריה של הג'ינס - הדרך שעבר עם לובשו, מסלול השפשוף ומגע השנים - למטבע עובר לסוחר. הג'ינסים החדשים עקפו את הזמן בתכסיסי שפצור ושחיקה, בשטיפות חול ומתקפות אנזימים, ופרטו את הסמליות לתהליך ייצור. המיתוס נעשה במפעל. ליווייס, למשל, בניסיון להשיב לעצמה את הבכורה בשוק הג'ינסים, מוציאה בימינו, תחת הכותרת "קפיטל אי", סדרות המוניות חדשות המבוססות על תהילת מכנסי העבר שלה - רק בלי לשחזר את המכנסיים עצמם. הדוק של הדבר האמיתי - הג'ינס הבראשיתי של ליווייס - שורה על הדבר החדש, אבל זהו מצג שווא. שיווק. אתה בעצם קונה הילה בלי לקבל את מקורה. ברכות. אתה הפראייר המיליון.

ההבדל בין ג'ינס בעל עבר אמיתי לג'ינס עם עבר מלאכותי אינו מבוטל, אבל זה עניין לטהרנים. בראייה רחבה אין הבדל. בראייה רחבה ההבדל בין ג'ינס ישן לחדש הוא כבר לא הבדל של אותנטיות אלא של פוזה. ישנה נקודה שבה האישי נעשה כה כללי שהוא כבר לא אישי יותר, או ליתר דיוק הוא אישי אך ללא אישיות. כשלבך נשבר מאהבה הכאב הוא שלך, אך ורק שלך, אבל מה יש לך לומר שלא נאמר כבר? איפה אתה בתוכו?

הג'ינס איבד את קור רוחו. הוא מפורסם, הוא חשוב, הוא רברבן. כשאתה לובש אותו אתה כבר לא מרגיש קצת בחוץ כי אתה עמוק עמוק בפנים. זה כואב בברכיים. המכנסיים ששינו את העולם כבר לא משנים אותי. באופנה מסתתר תמיד גם אובדן קטן - של אינטימיות, של בלעדיות, של מרי פרטי - וגיחת הג'ינס ללב-לבה של האופנה גזרה עליו את הגורל ההוליוודי של המגה-תהילה: מגה כליה. אבל זה עוד לא אומר שגורלו נחרץ.

הג'ינס חזק מהאופנה. עשרות שנים של קיום מחוצה לה, בלעדיה, מוכיחות זאת. מותו, אם בכלל, הוא זמני בלבד, מוות קל. יעבור לו. הסיבה פשוטה: אין עליו. הג'ינס הוא ההמצאה הגדולה ביותר בביגוד מאז ומעולם. בהיסטוריה של התפתחות האדם הוא עומד בשורה אחת עם הלחם. "הלוואי שהייתי ממציא את הג'ינס בעצמי, זה פריט הלבוש הכי ספקטקולרי, הכי פרקטי, הכי רגוע והכי נון-שלנטי, יש לו כוח ביטוי, צניעות, סקס אפיל ופשטות - כל מה שאני מקווה ליצור בבגדי שלי". את זה לא אמר מעצב אמריקאי נחות כמו טומי הילפיגר, את זה אמר איב סאן לורן, ראש וראשון. כדי להיפטר מהג'ינס יש למצוא לו תחליף שווה ערך בכל הרמות, הפרקטית והספקטקולרית, הסקסית והנון-שלנטית. זה לא קרה בעבר, זה לא יקרה בעתיד, אבל ייתכן שבינתיים יתרוקן הג'ינס מתוכן, ייסחף בגלי הדאווין והקנאה, יילך קצת לאיבוד וייקח אותנו אתו. לא נורא. רבים יותר מתים בלב שבור.