פטרה ישראלי נורמלי כבר היה הופך שולחן, צועק, מנופף אגרופים. אבל רוכבי אופניים הם לא ישראלים נורמלים. רוכבי אופניים הם מנומסים, לעולם לא משליכים זבל בטבע ורגילים לסבול בשקט (בעיקר בעליות קשות). אבל ביום השני של הטיול העזה אחת הרוכבות לפתוח פה קטן ולמלמל: "זה ביזיון. אני אדרוש את הכסף בחזרה. הייתי מביאה חטיפי אנרגיה מהבית אבל אמרו לי, בדף ההוראות לקראת הטיול, שהירדנים אוסרים על הכנסת כל מזון". המלמול החצי מתנצל הזה נשמע ביום שישי האחרון על פסגת הר בגובה של כ-1,400 מ', לא רחוק מפטרה שבירדן. השעה היתה 14:30.

הרוכבים בוואדי רם, צפונית-מזרחית לעקבה. ביום הראשון של הטיול הם לא זכו לטעום מאומה, אפילו לא פיתה עם ריבה, עד הערב תצלום: תמי בן עזרי/ החברה הגיאוגרפית

הסיבה לכעס היתה רעב. הרוכבת היתה רעבה. ממש רעבה. והיא לא היתה היחידה. רוב הרוכבים שהשתתפו בטיול, כ-130 גברים ונשים, היו רעבים. אבל על השולחן שערכו מארגני הטיול היו רק שלוש צנצנות ריבה, קופסה של חלווה וקופסה של שוקולד למריחה. כולן ריקות לגמרי, נקיות, מצוחצחות. 20 הרוכבים הראשונים שהגיעו לפסגה חיסלו את האוכל והשאר נאלצו להסתפק בפיתות יבשות. מיד שיגרו מארגני הטיול, אנשי החברה הגיאוגרפית, את הטנדר המלווה אל הכפר הסמוך. הטנדר חזר אל ההר כעבור כ-20 דקות עם כל תכולת המכולת: ארבע צנצנות של ריבה סינתטית.

מעצבן? לא במיוחד. זה היה דווקא שיפור משמעותי. יום קודם לכן, ביום הראשון של הטיול, לא זכו הרוכבים לטעום מאומה, אפילו לא פיתה עם ריבה, מ-10:00 עד 21:00.

אבל למה להיות קטנוניים. טיול האופניים לירדן - טיול האופניים המאורגן הראשון לירדן - היה חוויה גדולה. למרות הכשלים הלוגיסטיים ובזכות הרכיבה, המסלולים, האווירה והנוף.

דמיינו שלשלת הרים גבוהים, מכוסים אבני חול אדמדמות ופריכות. הרוח, המים והזמן פיסלו באבני החול יצירות פסיכדליות. פעם זה נראה כמו נוף של גולגלות ענק, שמנוקבות לא רק באזור העיניים והפה, ופעם נוף חמוקיים חושני. עכשיו דמיינו שאתם לא רק מסתכלים על הנוף הזה, אלא ממש רוכבים עליו עם האופניים. החוויה הזאת מסלקת מיד כל תחושת רעב, שלא לדבר על כאבים בשרירי הרגליים.

ארץ קרובה, עלויות נמוכות

זה היה לא רק טיול האופניים המאורגן הראשון לירדן, אלא גם טיול האופניים הראשון של החברה הגיאוגרפית - מה שמסביר אולי את הגמגום באספקת האוכל לרוכבים. החברה, שכבר 30 שנה מוציאה טיולים מאורגנים לחו"ל, בדרך כלל ליעדים אקזוטיים, מבקשת להכריז על כניסה לתחום טיולי האופניים. סמנכ"ל החברה, דמיאן יפה, רוכב אופניים מושבע ויזם הטיול, מדבר על הזדמנות גדולה: "שוק האופניים בישראל צומח בקצב מטורף (אומדן של 80-100 אלף רוכבים, י"ק). מדובר באוכלוסייה אמידה, עשירונים עליונים, אנשים שמוציאים אלפים רבים של שקלים על אופניים, ציוד וביגוד ולפי ההערכה שלנו ישמחו להשתתף בטיולי אופניים מאורגנים בחו"ל. אמנם יש כבר כמה חברות שמוציאות טיולי אופניים לחו"ל (מדרפט, בוץ, קלאב ג'ירף, י"ק), אבל לדעתנו הנישה הזאת רחוקה מלהיות מנוצלת והפוטנציאל גדול".

החברה הגיאוגרפית מתכוונת להוציא טיולים רכובים לרומניה, מרוקו וגיאורגיה, אבל היעד הראשון והחשוב מבחינתם הוא ירדן - ארץ קרובה, עלויות נמוכות. טיול סוף שבוע, מיום חמישי עד שבת, כולל שני לילות בבית מלון, עולה 370 דולר. הקבוצה הבאה מטעם החברה תצא לירדן ב-24 בחודש. הכוונה היא להוציא טיולים לירדן לפחות פעמיים-שלוש בחודש. נשמע מבטיח. ובכל זאת יש בעיה: משרד החוץ מזהיר את הישראלים שלא לבקר בירדן, מטעמים ביטחוניים כמובן.

פיקי דיין, מדריך התוכן של הטיול, לא מתרגש מהאזהרה: "דרום ירדן בטוחה לחלוטין. אין באזור הזה פלשתינאים ואין מהגרים עיראקים. כולם כאן בדואים, שחיים בשבטים מלוכדים ושומרים בקנאות על האינטרס שלהם, שימשיכו להגיע תיירים, שיתנו להם פרנסה". ואכן התיירים ממשיכים להגיע, אם כי מספרם נמוך משמעותית בהשוואה לעבר. "הנפילה הראשונה במספר התיירים", אומר דיין, "היתה ב-1996, אחרי שבנימין נתניהו עלה לשלטון והירדנים היו משוכנעים שפנינו למלחמה. הפעם השנייה היתה בשנת 2000, כשמשרד החוץ התחיל לפרסם את האזהרות שלו".

רוב התיירים שנכנסים מישראל לירדן באים מאילת - סיורים חד יומיים באוטובוסים, כולל ביקור חובה בפטרה. המחיר: 100-150 דולר למשתתף. טיולים ארוכים יותר לא מקובלים, ודאי שלא באופניים. ביוני 1970 ניסה מתנקש על אופנוע לרצוח את המלך חוסיין ומאז אסור להכניס לממלכה אופנועים מכל סוג ומין. ואופניים, מתברר, הם מבחינת הירדנים סוג של אופנוע. "במשך חודשיים שלמים עבדנו לקבל אישור", מספר יפה, "ולמעשה עד הרגע האחרון לא ידענו אם יסכימו להכניס את הקבוצה או לא". בסוף זה הצליח, אבל הרוכבים נאלצו להמתין בגבול במשך חמש שעות - שעתיים יותר מהצפוי.

היום הראשון לטיול התחיל לכן באיחור. המארגנים קיצרו את הרכיבה מ-25 ק"מ ל-20. אבל גם כך הגיעו אחרוני הרוכבים אל האוטובוסים בחושך. ושוב, חוויית הרכיבה האפילה על הכל. התוואי היה בתוך ואדי רם, צפונית-מזרחית לעקבה, כ-40 דקות נסיעה מהגבול: ערוץ רחב, עצום, שממנו מזדקרים הרים מחודדים של אבני חול אדומות ולבנות. חלק מהדרך רוכבים בנחת על קרקע מוצקה, חלק מהדרך נלחמים בחולות וחלק, אין ברירה, הולכים ברגל.

40 ק"מ של רכיבה

למחרת יום קשה יותר: מזנקים מהמלון בפטרה לסדרה של עליות קטלניות בכביש ובדרכי עפר, מטפסים לעבר יער אלונים דליל, שמזכיר קצת את יער אודם ברמת הגולן ומשם גולשים דרומה בירידות מכוסות דרדרת. היום נמשך לאורך 40 ק"מ של רכיבה, שבה מטפסים הרוכבים גובה מצטבר של 1,100 מ'. שיא החוויה הוא אותו שביל סינגל על אבני החול האדמדמות. הסימונים בשטח שביצע איקי רהט ממועדון "בכל אופן גולן" היו ברורים ולא היה חשש לתעות או לרכוב לאיבוד. הטור הארוך של הרוכבים הצבעוניים התקדם לאט מאוד בסינגל. בגלל מספר האנשים, בגלל המכשולים ובעיקר בגלל הנוף. אי אפשר שלא לעצור ולהביט על הנוף ולהצטלם ולהצטלם ועוד פעם.

ביום השלישי והאחרון של הטיול לירדן התפצלה הקבוצה: חלק יצאו לסיור קצר בפטרה ולאחריו לרכיבת שטח קצרה, כ-10 ק"מ, באזור, וחלק לסיור ארוך בפטרה, שמצליחה להפתיע ולהפעים גם את מי שמבקר בה בפעם השנייה והשלישית.

135 רוכבים, כולל שבע רוכבות. גיל ממוצע 40 פלוס. למעט אחד שנשרט בפנים ואחד שפרק כתף, כולם חזרו הביתה שלמים לגמרי, קצת יותר שזופים, קצת יותר רזים ובדרך כלל מחייכים.

פטרה. מעבר להרים ולמדבר


אבני חול ברכס מעל פטרה. שיא החוויה