לקראת סוף השבוע השני והאחרון של פסטיבל קאן ה-60, שני סרטים בולטים מבין אלה שמתחרים השנה על פרס "דקל הזהב", שיוענק ביום ראשון בערב: "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", סרטו של הבמאי הרומני כריסטיאן מונגיו, ו"לא ארץ לזקנים", סרטם החדש של האחים איתן וג'ואל כהן. לעומת שני הסרטים האלה, שזכו לאהדה הביקורתית הגורפת ביותר בפסטיבל, התגובות ל"Import Export", סרטו העלילתי הארוך השני של אולריך זיידל, שאף הוא משתתף בתחרות, התחלקו בין הערכה לרתיעה; גם המעריכים, ואני ביניהם, אינם יכולים שלא להכיר בבעייתיות של רבים מהאמצעים שבהם הבמאי האוסטרי משתמש כדי להעביר את המסרים הקשים העולים מסרטו.

עלילת סרטו של זיידל עוקבת אחר שני סיפורים מקבילים, שאינם נפגשים במישור הנרטיווי אך משקפים זה את זה במישור הרעיוני והצורני. גיבורת הסיפור האחד היא אולגה, אם למשפחה חד הורית המתגוררת באוקראינה ועובדת כאחות בבית חולים. מכיוון שהכסף שהיא משתכרת לעולם אינו מספיק, היא משאירה את בנה הקטן אצל אמה ונוסעת לאוסטריה בחיפוש אחר עתיד כלכלי בטוח יותר. לאחר שורה של תלאות ולאחר שהיא מפוטרת מכמה משרות, היא מוצאת את עצמה עובדת כמנקה במוסד גריאטרי. גיבור הסיפור השני הוא פאולי, צעיר אוסטרי חסר עתיד נראה לעין, שבסרטו של זיידל עושה דרך הפוכה לזו של אולגה: אחרי שהוא מפוטר מעבודתו כאיש ביטחון, הוא יוצא עם מיכאל, אביו החורג הגס, למסע עסקים מפוקפקים באוקראינה.

בסרטו של זיידל המערב משקף את המזרח, והמזרח - את המערב. שניהם טריטוריות של ניצול והשפלה, שרק הולכים ומתעצמים ככל שעלילת הסרט מתקדמת. גם אולגה וגם פאולי (אותם מגלמים יקטרינה ראק ופול הופמן, שניהם שחקנים לא מקצועיים) מחפשים שמץ של אנושיות במציאות העגומה שבה הם מנסים לשרוד, ומתקשים למצוא אותה. ועם זאת, זיידל מצליח לחשוף את האנושיות הקיימת בתוכם, גם אם במקרה של פאולי לא ברור אם הוא עצמו מודע לה.

הבעייתיות העיקרית של הסרט נובעת מהסצינות במוסד הגריאטרי שבו אולגה עובדת, ובהן מרבית המשתתפים הם דייריו האמיתיים של המוסד - נשים וגברים במצב של סניליות מתקדמת, שקשה להניח שהיו מודעים לעובדה שהם מופיעים בסרט. כמה מהמבקרים בקאן טענו שזיידל ניצל את הקשישים האלה והשפיל אותם. אך למרות המראות הקשים, בטיפולו בהם מוכיח זיידל מידה של דיסקרטיות ואהדה, והסרט כולו, גם אם הצפייה בו קשה - זהו סרט שהמלה האחרונה שנשמעת בו, על רקע של מסך שחור, היא "מוות" - הוא יצירה בעלת עוצמה רגשית עזה ביותר.

מעקב מרוחק, כמעט מנוכר

הקשר בין מזרח למערב, והקשר הדו סטרי הנוצר ביניהם באירופה היום, הוא נושא מרכזי גם ב"מהצד השני", סרטו החדש של הבמאי פאטי אקין, שנולד בגרמניה להורים ממוצא טורקי. הסרט, שאותו צילם אקין בגרמניה ובטורקיה ארבע שנים לאחר שסרטו העלילתי הקודם, "עם הראש בקיר", זיכה אותו בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין, הצטרף אתמול לרשימת הסרטים המובילים בתחרות הרשמית בקאן. בעזרת מספר רב של נפתולים מלודרמטיים עוסק סרטו האפקטיווי של אקין בטורקים בגרמניה ובגרמנים בטורקיה. הוא טווה עלילה רחבת ידיים, שגם אם לעתים יש בה משהו מעט מאולץ, מצטברת ליצירה מרגשת ביותר. בין השחקנים בסרט בולטת השחקנית הגרמנייה הוותיקה חנה שיגולה, שנוכחותה הטעונה תורמת לעוצמה הרעיונית והרגשית של הסרט.

מצוקתם של בני הנעורים משמשת פעם נוספת נושא מרכזי בסרטו החדש של הבמאי האמריקאי גאס ואן סאנט, שמתחרה אף הוא על פרס "דקל הזהב". ארבע שנים אחרי שסרטו "אלפנט" זכה ב"דקל הזהב", ושנתיים אחרי שסרטו "ימים אחרונים" השתתף בתחרות בפסטיבל, מציג ואן סאנט את "Paranoid Park", סרט באותה רוח ובאותו סגנון שאיפיינו את שני הסרטים הקודמים.

הסרט מבוסס על ספר מאת בלייק נלסון, יליד פורטלנד שבמדינת אורגון (שהיא גם עיר הולדתו של ואן סאנט, ובה הוא חי ועובד). הוא מביא מציג את סיפורו של אלכס, נער בן 16 (גייב נווינס, שחקן ללא ניסיון קודם שוואן סאנט בחר בו בתום חיפוש אחר שחקן ראשי לסרט שהוא ערך באינטרנט), שבשוגג גורם למותו של עובד רכבת ומחליט לא לגלות לאיש את אשר עשה. סיפורו של אלכס נחשף בפני הצופים בהדרגה. עיקר המטרה של ואן סאנט היא לתעד את עולמו הפנימי של אלכס, את המצב הקיומי, הרגשי והמוסרי שבתוכו הוא נתון, וזאת הוא עושה באמצעים שאיפיינו גם את "אלפנט" ו"ימים אחרונים": במעקב מרוחק, כמעט מנוכר, אחר התנהלותו של גיבור הסרט בימים שאחרי המוות שהוא גרם לו. התוצאה קומוניקטיווית מעט יותר משני סרטיו הקודמים של ואן סאנט, אך הצפייה בסרט מעוררת תחושה מסוימת של דז'ה וו. ואף שיש בסרטו החדש של ואן סאנט רגעים יפים, שמניעים את הסרט בין מציאות לכמעט חלום, הוא אינו מצטבר לחוויה רגשית בעלת נפח.

הצופים נהרו החוצה

	חנה שיגולה, המשחקת בסרטו של פאטי אקין. נוכחות טעונה

במקור היה "Death Proof", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, אמור להיות מוקרן יחד עם סרט נוסף, בבימויו של רוברט רודריגז, ושני הסרטים יחד היו אמורים לשמש מעין מחווה לסרטי הפעולה הזולים שהופקו בהוליווד בשנות ה-70. אך מכיוון שהסרט המשותף נכשל בקופות כאשר יצא לאקרנים בארצות הברית לפני שבועות אחדים, הוחלט לפרק את החבילה. טרנטינו ערך את סרטו מחדש, ו-13 שנים אחרי ש"ספרות זולה" זיכה אותו בפרס "דקל הזהב", התוצאה מתחרה פעם נוספת על הפרס היוקרתי.

כמו כל סרטיו של טרנטינו, מדובר ביצירה מורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה ברגע הראשון. טרנטינו מעיד פעם נוספת על יכולתו הווירטואוזית לכתוב דיאלוגים - וכבר מזמן לא ראינו סרט, ועוד סרט פעולה, שמדברים בו כל כך הרבה - והשילוב המתקיים בסרט בין אלימות, זוועה והומור משלהב כתמיד. במרכז הסרט ניצבת דמותו של מייק הפעלולן, רוצח פסיכופת שתוקף בעיקר נשים צעירות במכוניתו, שאמורה להיות עמידה בפני כל סכנה. הופעתו של קורט ראסל בתפקיד הזה היא בעלת תנופה קומית ומצמררת כאחת.

בכל שנה יש לפחות סרט אחד בפסטיבל קאן שהעיתונאים הצופים בו בהקרנה המיוחדת להם מתחילים לנהור החוצה מהאולם זמן קצר אחרי תחילתו, ראשית בגלים קטנים ואחר כך בנחיל גדול. השנה זהו "האיש מלונדון", סרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, שמבוסס על ספר מאת ז'ורז' סימנון.

מכיוון שגם אני הייתי בין אלה שנטשו את הסרט בערך באמצעו (ומדובר בסרט שאורכו כשעתיים ורבע), אומר רק שאחרי שוט פתיחה מבטיח, שהזכיר את שוט הפתיחה הארוך והידוע של "מגע של רשע", סרטו של אורסון ולס מ-1958, התגלגל הסרט לסדרה של סצינות שמבקשות לתעד את שגרת החיים המונוטונית של גיבור הסרט, עובד רכבת - עוד עובד רכבת בצרות - שמוצא מזוודה מלאה בכסף. אך התיעוד הזה נעשה במונוטוניות כה רבה, בעזרת שוטים ארוכים, המצולמים בשחור-לבן מעיק, שהתוצאה כמעט בלתי אפשרית.

סרטו של טאר סובל מאמנותיות יתר - כן, יש דבר כזה - ומכמה סממנים משונים: את אשתו המציקה של גיבור הסרט מגלמת משום מה השחקנית הסקוטית טילדה סוינטון. ניסיתי לקרוא את שפתיה כדי לגלות איזו שפה היא דוברת, ונדמה לי שגיליתי שבעוד כל השחקנים סביבה דוברים הונגרית, היא דוברת אנגלית, אך קולה דובב להונגרית.

קוונטין טרנטינו עם השחקניות המשתתפות בסרטו "Death Proof" (משמאל): זואי בל, טרייסי תומס ורוסריו דוסון


גולדי הון וקורט ראסל אחרי הקרנת סרטו של טרנטינו בקאן