אחד הסרטים הטובים ביותר המוקרנים השנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים הופק לפני 34 שנים, הופץ לראשונה באופן מוגבל ביותר ב-1977, וכמעט לא הוקרן מאז. רק בשנה האחרונה שוחזר עותק של הסרט, יצא מחדש לאקרנים והוגדר בצדק כאחד הסרטים האמריקאיים הטובים והחשובים ביותר שהופקו בתקופתו. הסרט הוא "טובח הכבשים" ("Killer of Sheep"), וביים אותו הבמאי האמריקאי השחור צ'רלס בארנט, יליד 1944, שמתארח בפסטיבל השנה.

בשיחה עמו טוען בארנט שהוא כמובן שמח שסרטו זוכה סוף סוף להכרה, כ-30 שנה אחרי שהוקרן לראשונה, אבל "טובח הכבשים" מעולם לא יועד להפצה מסחרית בבתי קולנוע. לסרט, שמתאר את שגרת החיים בוואטס, שכונת עוני בלוס אנג'לס, המאוכלסת בשחורים בלבד, לא היה בזמנו סיכוי להיות מופץ על ידי החברות ההוליוודיות הגדולות, אומר בארנט.

בתחילת שנות ה-70, מסביר בארנט, היו החברות ההוליוודיות מוכנות להפיץ שני סוגים של סרטים שבהם מופיעים שחורים; כאלה שתאמו את דפוס הסרטים שבהם כיכב סידני פואטייה, וכוונו בעיקר לקהל לבן; ואותם סרטי פעולה שכונו "בלקספלויטיישן פילמס", שבהם שחורים גילמו גיבורי-על - או פושעים וסרסורים. "טובח הכבשים" לא תאם את הדפוס הראשון, ולא את השני, וכך גם מרבית סרטיו הבאים של בארנט, שרובם לא זכו להפצה סדירה, ומשום כך נוהגים לכנות אותו "הבמאי האמריקאי הטוב ביותר שמעטים שמעו עליו".

כאשר אני שואל את בארנט היכן הוא ניצב היום מול הממסד ההוליוודי, אחרי ההערכה הביקורתית, הפרסים והמענקים שקיבל, הרטרוספקטיבות של סרטיו שמתקיימות בפסטיבלים, מיני-סדרה שביים לרשת אי-בי-סי בהפקת אופרה וינפרי, והעובדה שספריית הקונגרס בחרה לכלול את "טובח הכבשים" באוסף הקולנועי שלה - הוא מחייך ואומר: "אני ניצב הרבה מעבר לשוליים".

בארנט מספר שאת "טובח הכבשים" החל לביים כסרט גמר במסגרת לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. "אני ועוד קבוצה של במאים שחורים צעירים רצינו לשנות את הדימוי של מעמד הפועלים השחור כפי שהוצג בקולנוע", הוא מספר. "רבים מהסטודנטים שעמם למדתי רצו לעשות סרטים על מעמד הפועלים, אבל מרביתם היו לבנים אמידים, ולא היה להם מושג לגבי החיים של בני מעמד הפועלים.

"רצינו לשנות כל זאת, והכוונה הראשונית היתה ש'טובח הכבשים' לא יופץ בבתי קולנוע, אלא יוקרן במועדונים בקהילות שחורות, ויחשוף את הקהל השחור, אולי לראשונה, לדימויים קולנועיים של עצמו. התוכנית הזאת לא ממש יצאה לפועל, וההסתבכות גברה כשבפסקול השתמשתי בשירים של פול רובסון ודיינה ואשינגטון, ולא רכשתי עליהם זכויות, כי כאמור לא התכוונתי להפיץ את הסרט בצורה מסחרית סדירה. בעקבות זאת הסרט נגנז לשנים רבות".

המוסיקה שבארנט עושה בה שימוש ב"טובח הכבשים" - כמו בסרטיו הנוספים - היא ממעלותיו הגדולות של הסרט. שיריהם של ואשינגטון ורובסון מחדירים לסרט מידה עצומה של רגש המהול באירוניה, והתוצאה מבליטה עד כמה "טובח הכבשים", שצולם בשחור-לבן מחוספס, הוא אמנם סרט שנמנע מלציית לנוסחאות המקובלות של סרטים אמריקאיים שעוסקים בסוגיות חברתיות; הוא פרוץ לאנושיות הפועמת בו ושופע הבנה ואהבה לכל דמויותיו, אפילו העלובות והאכזריות ביותר. גם הסצינות המתרחשות בבית המטבחיים, שבו עובד גיבור הסרט, נעות בין זעזוע לרכות מפתיעה ביותר.

ברבים מהמאמרים שנכתבו על "טובח הכבשים" נעשית השוואה בין סרטך לקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי. האם אתה מזדהה עם השוואה שכזאת?

"כן", עונה בארנט. "גם אם הקולנוע הניאו-ריאליסטי של ויטוריו דה סיקה או רוברטו רוסליני צמח באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה, היה דמיון מסוים בנסיבות שבהן עמיתי ואני רצינו לעשות את הסרטים שלנו, וגם ביעדים שהצבנו לעצמנו. כמו אותם במאים, רצינו ליצור על בד הקולנוע אשליה של מציאות, שתשמש אלטרנטיווה לתמונת המציאות שהוליווד הציגה, ואף תחשוף את השקר שלה, בעיקר בכל הנוגע לאופן שבו הקולנוע ההוליוודי הציג על הבד שחורים ובני מיעוטים אתניים אחרים.

"אני זוכר כמה הופתעתי כאשר אחד המורים שלי באוניברסיטה הקרין לפנינו את 'איש הדרום' מ-1945, סרט שהבמאי הצרפתי ז'אן רנואר ביים כששהה באמריקה במלחמת העולם השנייה, וטען שהסרט הוא דוגמה לכך שהאירופים אינם מבינים את היחסים בין שחורים ללבנים בארצות הברית. בעיני, זה היה אחד הסרטים המעטים שהופקו באמריקה באותן שנים והציגו את היחסים בין גיבור שחור לגיבור לבן בצורה אמינה, מכובדת ויפה; מדבריו של אותו מורה הבנתי עד כמה אמריקה לא מבינה בעצם מה משמעותם של חיים שחורים בארצות הברית, ועד כמה נחוץ קולנוע אחר שיציג את החיים האלה בצורה מהימנה.

"למזלי, היו לי גם מורים טובים באוניברסיטה, ובהם הדוקומנטריסט הבריטי בייזיל רייט, יוצרו של 'שירת ציילון' וסרטים חשובים נוספים, שלימד אותי בין השאר כיצד לשלב בין ריאליזם לפיוט, איכות שאני חותר אליה בכל סרטי".

אף מלה על ספייק לי

בארנט נולד במיסיסיפי ועבר, כילד, עם משפחתו ללוס אנג'לס, ובה הוא מתגורר עד היום. בעקבות "טובח הכבשים" הוא קיבל ב-1983 מימון מהטלוויזיה הבריטית והגרמנית לביים סרט ששמו "החתונה של אחי", שהפקתו הסתבכה אף היא (בין השאר משום שהשחקן הראשי, שכמו השחקנים ב"טובח הכבשים" היה חסר ניסיון, נטש את ההפקה פעמיים: בפעם הראשונה בגלל דרישות כלכליות ובפעם השנייה כדי להיהפך למטיף). מפיקיו של הסרט דרשו שבארנט יגמור את הסרט בכל דרך אפשרית. לבסוף הוא שלח להם עותק לא גמור, וזה העותק שהוקרן במספר מועט של מקומות. כעת טורח בארנט על עריכה מחודשת של הסרט הזה, והוא מקווה שייצא לאקרנים בעותק משוחזר, בדומה ל"טובח הכבשים".

בהמשך ביים בארנט שני סרטים בעלי אופי מסורתי יותר, "To Sleep with Anger" ב-1990 ו"מגן הזכוכית" ב-1994, שהפקתו התאפשרה בזכות הופעתו של השחקן דני גלובר ("נשק קטלני"). שני הסרטים הופצו באופן מוגבל.

מה יחסך למושג מיינסטרים?

"אני אמביוולנטי כלפיו. בסרטי ניסיתי לחתור בכל דרך אפשרית נגד התפישה השלטת בקולנוע האמריקאי, ולכן אף אחד מהם לא זכה להצלחה. מבחינת הנרטיב, הסרטים שלי אינם מציגים קונפליקט אחד מרכזי בין טוב לרע, שניתן לפתרון נוח; מבחינת עיצוב הדמויות, אני לא מציג דמויות באופן החלקלק שהוליווד רגילה לו. מפיקים רבים טענו שהדמויות שלי אינן 'שחורות' מספיק; כלומר, הן לא תואמות את האופן שבו אותם מפיקים, כולם לבנים כמובן, סברו ששחורים מתנהגים או מדברים; אני חותר נגד התפישה ההוליוודית גם באופן שבו אני משלב בין העלילתי לתיעודי, שהם אמנם שני ז'אנרים שונים, אך לשניהם חובה משותפת, לספר סיפור בדרך האינטליגנטית, הנכונה וההגונה ביותר".

האם זה לא מטריד אותך שאין ראיון עמך שבו לא תישאל על הקולנוע השחור ועל מקומך בו?

"לפעמים זה מטריד מאוד", עונה בארנט. "יש מראיינים שמיד שואלים מה דעתי על ספייק לי, ואני שואל את עצמי מה הם רוצים ממני. אבל אני מודע למחויבות שיש בכך שאני במאי שחור. אני חלק מהחברה הזאת, ואם אני לא אדבר עליה, לא אציג את הבעיות שלה, לא אחתור נגד הסטריאוטיפים שהקולנוע והתרבות בכללותה מציגים, לא אציג את תמונת המציאות שלה גם לעצמה וגם בפני אמריקה הלבנה - אז מי כן?"

צ'רלס בארנט: "אמביוולנטי כלפי המושג מיינסטרים"


מתוך "טובח הכבשים". גם הסצינות המתרחשות בבית המטבחיים נעות בין זעזוע לרכות