המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

בלון נפוח ברחובות הרצליה

הביאנלה לאמנות עכשווית בהרצליה

  • פורסם לראשונה: 24.09.2007
  • 23:00
  • עודכן ב: 25.09.2007
  • 23:00

חוט של שביעות רצון עצמית משוך על "הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית בהרצליה - העורף". זו תערוכה שחוגגת את הקלילות של עצמה ברצינות תהומית. ברוח שנעה בין "המדינה זה אני" של לואי ה-14 לרוח הביחד של ג'ימבורי בצופים, יש כאן מעין הכרזה "העורף היא אנחנו". והאנחנו הזה צעיר, יפה, מרוצה ושבע.

אין לבלבל את העורף הזה עם מראות ההרס שהיו בצפון משני צדי הגבול בקיץ שעבר או עם הקזת הדם המתמשכת בדרום. בטקסט הנלווה מצוין שמדובר בביאנלה בהרצליה "שנתפשה עד כה כעורף של הרצליה פיתוח: אזור התעשייה מייצג את ההון ואילו צומת רחובות זה מייצג עבודה".

נושא הפערים הכלכליים בהחלט יכול לשמש לדיון מעניין, אך לא כך קורה כאן. זו תערוכה מרופדת היטב שאין בה דבר העלול לנשוך את היד שהיא ניזונה ממנה - העירייה וגוף כלכלי חזק במיוחד, בנק הפועלים.

גם ברשימת 75 האמנים המופיעים כאן אין הפתעות: היא כוללת את מי שנתפשים כעכשוויים, תל-אביבים או כוכבים עולים בינלאומיים הקשורים לארץ כמו מיקה רוטנברג או קרן ציטר. רבים מהמשתתפים עובדים עם הגלריות המובילות והתחושה הכללית היא של קבוצת אמנים הומוגנית.

כוחה של הביאנלה, הרבה יותר מאשר בעבודה זו או אחרת, הוא בכך שהיא מגשימה את הכוונה המוצהרת שלה - "יצירת מרחב ציבורי באמצעות העבודות השונות והיחס שהן מעוררות בצופים". הביאנלה משתרעת על 14 אתרים, מלבד המוזיאון. התערוכה המוצגת בו תימשך עד דצמבר; בולטים בה לטובה מיצבים של איתמר ג'ובני ואלישבע לוי.

האתרים האחרים, הפתוחים לשבוע בלבד, מפוזרים באזור רחוב סוקולוב בהרצליה, ששופץ לאחרונה. השיפוץ, שיצר חזות נקייה ומפוארת, נראה בעיקר מלאכותי בשל הניגוד בינו לבין אופיים המהוה של המבנים סביבו. עם זאת, הטיול בביאנלה מגלה חללים לא מוכרים בתוך המבנים האלה והופך אותם למסקרנים יותר, לאוצרי סוד.

הפסלים ברחוב מעוררים רושם מוצלח, אם משום שהם חביבי הקהל - כמו הכלבים של אור קדר בפינת שדרות ח"ן - ואם מכיוון שהם יוצרים דיון, כמו הגיליוטינה של אריאל קליינר. התחושה של גילוי, של מסע קטן, אלטרנטיווי, אל פני השטח של הרחוב - מקסימה תמיד. חבל שהמסע הזה נוצר סביב אמנות שאפשר להגדירה כנחמדה ותו לא.

התחושה היא שחלק ניכר מהעבודות נעשו בידי אותו אמן. קליל, שטחי, בטוח שחזות של אירוניה מסוימת או מעטה של הומור מספקים. מעניין לחשוב על התערוכה הזאת בהקשר של "Friends of Minds", תערוכה עצמאית מקסימה שהוצגה בסוף הקיץ. התערוכה התקיימה בדירה פרטית ברחוב בצלאל יפה בתל אביב, ללא יומרות מעבר לפתיחות, עצמאות ונכונות להתנסות. חלק מ-13 האמנים שהציגו בה מציגים גם בהרצליה (לרבות אוצר הביאנלה, יהושע סימון). אך מה שפעל היטב בממדים קטנים נהפך לדליל ומאכזב בתערוכה גדולה כמו זו שבהרצליה.

לא ברור מדוע יש להפעיל מנגנון גדול ותקציבים נדיבים בשביל תערוכה שאין בה ולו עבודה אחת שתיחרת בזיכרון, שהיא בעלת משקל אמיתי. אין רגע שבו הצופה נעצר ועובר חוויה שמעוררת יותר מחיוך, או אולי כזאת שיוצרת עננה, ולו קלה.

עבודות בינוניות

אצירתה של הביאנלה מעוררת תמיהות. האוצר יהושע סימון בחר עבודות חלשות של אמנים טובים, שמוטב היה לולא יצאו את הסטודיו. למשל, העבודות של גיא גולדשטיין המוצגות במוזיאון; שקיות הניילון האכולות בשיניהם של גרבילים מעניינות הרבה פחות מפרויקט הגמר בתוכנית ההמשך בבצלאל, שגם בו גולדשטיין עשה שימוש בחיות האלה; הווידיאו והרישום של טליה קינן המוצגים באולם לב העיר רחוקים מן העידון והתחכום של העבודה שהיא מציגה כעת במוזיאון תל אביב.

בין העבודות שמצליחות לבלוט לטובה במסה הדומה כל כך: מיצב הווידיאו של בן הגרי, המקרין קטע קצרצר מ"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין במה שנראה כקולנוע ביתי אך עשוי קרטון; עבודת הווידיאו "בצק" של מיקה רוטנברג, העוסקת בחוסר התוחלת של תהליך ייצור וכוללת הקשרים סימבוליים של נשיות, מזון וסטריאוטיפים. שתי העבודות מוצגות באולם ברחוב סוקולוב.

מחוץ לאולם עומדת העבודה המוצלחת של מעין שטראוס, שציפתה מכונית בחומר דמוי זפת, כאילו היתה לאחד עם הכביש; הערה על סיוט עירוני של התקבעות אבל גם על סיוט ראשוני יותר, שבו המלאכותי נהפך למעין טבעי חדש.

באולם שרוני ובאולם לב העיר - שני הריכוזים הגדולים של ציור, המדיום המיוצג ביותר בתערוכה זו, ופיסול - מוצגות כמה וכמה עבודות שאינן מקוממות אך ודאי שאינן יותר מבינוניות. הכוונה לציור של משה גרשון, לעיבוד הניאון של ברק רביץ "מה הן המלים", לציור של ליז חג'ג', לעבודות של שירה סגול או איוה כפרי. בעבודתה של האחרונה ניכר העניין המחודש בצרפת, שם למדה, בתנועת "מצע/משטח", שקמה בשלהי מרד הסטודנטים ונשענה על תפישות מרקסיסטיות אשר נגעו בין היתר בשאלת הסחירות של החפץ האמנותי. בעיסוק בשאלה הזאת כיום יש בעיקר משהו מתפנק ומתריס, מאחר שכבר הוכח כי אפשר למכור כל אמנות וכי ההפרדות המסורתיות בין ציור כ"מסחרי" ווידיאו למשל כ"לא מסחרי" - אינן תקפות.

בינלאומיות נכספת

עבודה של רועי רוזן
ספירלת הכוסות החד-פעמיות של אילת קסטלר, עבודה שהוצגה בעבר בנמל תל אביב, מוצלחת, וכך גם העבודה של של מאיה לרמן - כוס חד-פעמית ענקית שתוכנה נראה כספק קצף קפה, ספק תצורה גיאוגרפית. מעניין גם המיצב של בת שבע רוס, "עשה לך רב והסתלק מן הספק"; מעל תצלום של אביזרים לאילוף כלבים מרחף ראש גרוטסקי עשוי כריות שסועות.

עוד עבודה מוצלחת, גם מבחינה רעיונית, העומדת ברחוב, היא גיליוטינת הענק שהקים אריאל קליינר. הגיליוטינה, על האלימות והגיחוך שבה, אכן מעוררת שאלות משמעותיות ביחס למרחב הציבורי ובמיוחד בנוגע למקום האלימות בזירה הזאת, הן זו שבחסות המוסדות והמדינה והן זו הפרטית.

נראה שדיון כזה ביקש ליצור גם "המשתמט" של ארי ליבסקר, פסל בטון על אי תנועה מגונן; אך הבעיה היא שמעבר לכותרתו הוא אינו מעניין.

בביאנלה גם שתי מסגרות להקרנה של סרטי תעודה באורך 50 דקות וכן של סדרת טלוויזיה. יש משהו פאתטי בניסיון החוזר לשכנע את הקהל לשבת מול סרט שלם כחלק מסיבוב אמנות, ועוד בביאנלה שפתוחה שבוע בלבד. הסרטים המוקרנים באחת המסגרות האלה, "קתדרה לעולה" - בהם "גם בתוך עמכם אני חי: שיחות עם עזמי בשארה" של אריאלה אזולאי וסרט של טל חכים על טלי פחימה - הם עלה תאנה, הכרזה שהנה, הביאנלה מתייחסת גם לפוליטי, כאילו היתה זו דרישת חובה.

אשר להקרנת הסדרה על אמנות ישראלית, "סיפור מסגרת - 100 שנות אמנות ישראלית", היא מזכירה את התקופה שבה חשבו שמסופי מחשב שיחוברו למאגרי מידע במוזיאונים ימשכו קהל. לא ברור מדוע אף אחד לא שם לב לאבסורד שבהצעה לקהל לצאת מביתו ולראות בדיוק את מה שהוקרן וודאי עוד יוקרן בשידורים חוזרים בטלוויזיה.

שלושת האמנים הוותיקים יותר המשתתפים בתערוכה, יעקב מישורי, יאיר גרבוז ועידו בר-אל, בולטים לטובה בבינוניות השורה כאן. במיוחד בר-אל, שמבחר העבודות שלו מדגיש את הצד המגשש, המחפש בעבודתו; בדיוק מה שחסר בתחושת הפסקנות שעולה מהעבודות של מרבית האמנים. שלושתם קשורים בדור המיוצג כאן, כמורים וכשולטים במוקדי כוח, ויש משהו לא נוח בכך שזה היה, כך נראה, קריטריון להכללתם.

הבחירה במונח "ביאנלה" צפוי בשל היומרנות והאופנתיות שבו. כלל לא ברור אם גוף כלשהו כבר התחייב לספק בכל שנתיים תקציב לאירוע שכזה, אך הדבר כנראה אינו חשוב. העיקר הוא הצליל, המלה שמגלגלת בינלאומיות נכספת על הלשון. יותר מכל היא מגלמת כאן את אימוץ הגישה שלפיה כמות אמורה להיות איכות בפני עצמה.

• • •
"הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית בהרצליה - העורף". מוזיאון הרצליה ואתרים נוספים בעיר. ימים חמישי ושבת 19:00-23:00, ימים ראשון ושני 17:00-23:00. עד 1.10



אריאל קליינר, "גיליוטינה"


"זמנים מודרניים", בן הגרי

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת