כנגד סוף העולם

"ומה לעשות עם ציור במאה ה-21?" היא כותרת תערוכה במוזיאון חיפה. מדוע צריך "לעשות" משהו עם אמנות, זו רק אחת השאלות שמעוררת תערוכה מעניינת זו

במוזיאון חיפה מוצגות שתי תערוכות תחת הכותרת המשותפת "באופן פורמלי". לצד "קו שנוצר על ידי הליכה", המוצגת בשתי הקומות הראשונות של המוזיאון ובחזיתו (שביקורת על אודותיה תתפרסם בשבוע הבא), מוצגת "ומה לעשות עם ציור במאה ה-21?" מעוררת המחשבה.

קודם לכל ניצבת השאלה שגם מגולמת בכותרת "ומה לעשות". אמנם בטקסט מוסבר שזוהי פראפראזה על שיר של לאה גולדברג (כשנשאלה פעם "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?" ענתה: "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים/ ובאיילות? ובאבנים הגדולות / שבהרי ירושלים?"); אך אין זה מוציא מכלל דיון את השאלה למה "לעשות". מדוע צריך "לעשות" משהו עם אמנות ומדוע אמנות צריכה "לעשות"? ומדוע חייב להיות הבדל בין ציור במאה ה-20 או לפניה ובין ציור במאה ה-21?

תפישת העולם שעולה מהדברים נשענת על שני צירים: האחד הוא ציר העשייה, כמטרה אנושית, כדרך להשאיר חותם בעולם, שמקופלת בו גם האמונה בחושים כדרך להבין את העולם; והאחר, הציר המודרניסטי של קדמה והתפתחות לינארית. וגם כאן מקופלת הנחה אמונית בדבר שונות אינהרנטית בין זמנים, בין עבר להווה ולעתיד.

העניין התיאורטי בתערוכה הוא באופן שבו היא מתווכחת עם עצמה. במעלה המדרגות אל האולם שבו היא מוצגת תלוי שיר קצר של ויסלבה שימבורסקה: "כל זמן שאשה זו מהריקסמוזיאום/ יוצקת יום יום/ ברוגע ובריכוז מצוירים/ חלב מהכד אל הקערה,/ אין העולם ראוי לסוף העולם" (תרגום דוד וינפלד).

השיר, המתייחס ליצירה האהובה של ורמיר "מוזגת החלב" מ-1657 לערך, עוסק במצב של הוויה שבו המצויר והאמיתי, הנתפש בחושים, מתהלכים יחד באותו המישור; מצב שבו הדימוי, הלא-אמיתי, שולח אצבעות של עשייה ועוצר, באופן הרואי ממש, את "סוף העולם".

אמביוולנטיות מאפיינת את מבחר העבודות המוצגות. אחדות מהן יפות מאוד, אך ניכר מעין חשש מציור מסורתי ישיר. אין בתערוכה הזאת הד כלשהו לפריחת הציור הזה בעשורים האחרונים בארץ, חוץ מהקבץ יפה אחד, "מיניאטורות נוף" של עידו מרקוס, הנראה כמעט מתנצל. עבודותיו של מרקוס הן אלה שעליהן נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה זו "וישנן גם כאלה המבקשות, אף על פי כן ולמרות הכל, להיות ציור".

האולם המרכזי של התערוכה מפגיש ציורים, עבודות וידיאו ואובייקטים ברב-שיח צורני. במרכזו המיצב "עוגות" של מיכאל ספרר, העתקי עוגות העשויים פוליסטירן, ג'סמוניט וסיליקון, המחקים מה שאמור לגרות, להבטיח אושר ומתיקות, להביע חגיגיות, להיות מחוז חפץ. מול המיצב הזה תלוי, כמעין מראה דוברת "אמת", ציור של בעז נוי, שבו הדשנות היתרה, ההרגשה הברורה של שיבוש, עוברות תהליך כפול: של התמתנות אך גם של הפיכה לסיוט.

הגישה של התערוכה היא היתלות ב"עשייה" כסוג של מפלט, יצירת מקום בטוח, מקום לוגי המציב שאלות. ו"התשובות", נכתב בטקסט התערוכה, "אינן טמונות בהכרח אך ורק בציור... (אלא) גם בעבודות צילום, וידיאו ואובייקטים, המתייחסים באופנים שונים להיסטוריה... לבעייתיות של הציור ולאופן שבו הוא מחלחל לכל עיסוק בדימוי".

"קרניז" של רועי מרדכי, הצבה ציורית, מתייחסת למודרניזם ישראלי. היא מוצבת בגומחה מעוגלת היוצרת קונוטציה לאפסיס בכנסייה, המקום שלפניו ניצב המזבח ובו תלוי בדרך כלל הדימוי החשוב ביותר מהבחינה האיקונוגרפית, לרוב דימוי של ישו לבדו או יחד עם מריה, קדושים אחרים או האב-האלוהים.

הדימוי של מרדכי אירוני. זוהי דמות גזורה מנייר המחולק לסרטים דקים, הנעה הלוך ושוב במכניות לאורך מסילה; ספק המלאך השומר בכניסה מגן עדן אחר הגירוש, ספק צעצוע שהשתבש. על הקירות והרצפה נזילות צבע המרמזות שמה שנראה הוא אחרי התרחשות, אחרי דבר מה שחלף.

אלי פטל מתבלט כבר כעשור כאמן מצוין שהעיסוק שלו בציור וביחסי דימוי-מציאות מעניין תיאורטית, וארוגות בו מה שאפשר לתאר כתובנות חושיות. הפעם, ביצירה "מצפן", הוא מתייחס ל"ארבע הרוחות", אחד הנושאים המיתיים של ציור דקורטיבי מאז העת העתיקה ועד למאה ה-19.

פטל שואב דימויים מהשפע בלתי נדלה של מאגרים חזותיים באינטרנט, או כאלו העשויים באמצעים עכשוויים כמו מצלמת טלפון סלולרי. הוא מצייר צילומים ואז סורק ומדפיס אותם, כמו מציע לדימויים גלגולי חיים שונים והיסטוריה מיידית.

את הדרום הוא מייצג-מסמן בדימוי של מדרגות שטופות מים שצולמו בדרום תל אביב; המזרח הוא מערה מאזור קפדוקיה שבטורקיה; המערב - כיפת הפנתיאון ברומא, הצפון מיוצג בקרחון. ההצבה היא כמעגל הסוגר על הצופה ומציע לו מנעד, או אולי סחרחרה, של רגשות ותחושות.

אופן העבודה של פטל, יצירה שהיא תוצאה של תהליך שינוי וזיקוק, מתקשרים לעבודת הווידיאו הקצרה, ללא כותרת, של ג'ורדן וולפסון מ-2007. זהו דימוי של מסך מחשב ישן ומגושם הניצב בסבך בשולי כביש וברקע פסקול שבו מצוטט מבקר האמנות פיליפ ליידר, המדבר על הרגע ההרואי של הציור האמריקאי באמצע המאה ה-20, התקופה שבה נדמה היה שהאבסטרקט האקספרסיוניסטי הגיע להבעה צרופה של רוח אנושית משוחררת; מעין הד לאופן שבו רצתה ארצות הברית, שתפשה עצמה כמנהיגת העולם החופשי, לראות את עצמה. "אנחנו יוצרים בפעם הראשונה אמנות לאומית בקנה מידה ממשי", אמר שם ליידר. "ואם לבסוף יש צורך לציין מה הפך את האמנות האמריקאית לגדולה, הרי היו אלה הציירים האמריקאים שהשתלטו על האמנות המופשטת תוך לקיחת חירויות באופן שאף נושא אחר לא איפשר והפכו אותה לאמנות גבוהה".

הווידיאו של וולפסון מהותי לדיון בציור בתערוכה זו מפני שהוא מזכיר את היות הציור מדיום, שבניגוד לתפישה שלו כמעודן יש בו עוצמה אדירה כמעצב תודעה (כבכל יצירת אמנות). נדמה שהסיכון שבציור, האופן שבו הוא בונה אלטרנטיבה למציאות החושית שיכולה להיות בלתי מוגבלת ולכן גם פראית - נאלם ונעלם בתערוכה המעניינת הזאת. *

"ומה לעשות עם ציור במאה ה-21?" אוצרת: רותי דירקטור. מוזיאון חיפה לאמנות (רח' שבתאי לוי 26), שעות הפתיחה: ימים ראשוון עד רביעי 10:00-16:00, חמישי 16:00-19:00, שישי 10:00-13:00, שבת 10:00-15:00



רועי מרדכי, ''קרניז'', 2011


בעז נוי, ''מינימליזם באמנות'', 2011

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5
    רועי מרדכי - מורה לצבעי מים בסדנא
  2. 4
    העם : בקרוב, ולא ברשת שוקן. תתכונן
  3. 3
    ומה בעצם כתבת כאן?

    ומה בעצם אמרת עכשיו?

  4. 2
    העם דורש עוד מבקרי אמנות

    ושיהיו חכמים ולא משעממים לשם שינוי!

  5. 1
    "מעניינת" רחוקה מלהחמיא, ואכן הנושא

    המתחכם אינו מאפשר יותר מכך.