מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

משפט מלודי מזוקק

ארא דינקיג'יאן בהופעה; איתמר ארז ואנסמבל "אדמה"

כותרת אלבומו החדש והיפה של ארא דינקיג'יאן, "ארמני באמריקה - הופעה חיה בירושלים", אולי מרמזת על פרויקט רב-תרבותי הממזג קולות וצלילים משלוש יבשות, אבל זהו דווקא אחד האלבומים הממוקדים והאינטימיים יותר של אמן העוד הבינלאומי הזה. דינקיג'יאן, מייסדה של להקת "נייט ארק", ששילבה מוסיקה ארמנית מסורתית בג'ז ובפופ מתקדם מערבי, יצר כאן מין אלבום שורשים מוסיקלי, המתייחס באופן ישיר למשפחתו הארמנית ולמורשת המוסיקלית שהשאירה אחריה כשהיגרה לארצות הברית.

דינקיג'יאן מרבה להופיע בישראל, לרוב כאורח פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, שבו אף יופיע שוב (ב-17 בחודש). "ארמני באמריקה" הוקלט בפסטיבל זה ב-2005, באחד ממפגשיו של דינקיג'יאן עם שני מלוויו הישראלים הקבועים, זוהר פרסקו ועדי רנרט. אחד היתרונות הבולטים בדיסק, לעומת ההופעות, הוא החדות והבהירות שבצליל העוד של האורח. מעצם טבעו, עוד הוא כלי שקשה להגביר באמצעים אלקטרוניים ולהעניק לו את הנפח הראוי באולם גדול, בלי לאבד הרבה מהחום ומגוני הצליל המרובים שלו. ההקלטה בירושלים מצליחה לפצות על כך וללכוד היטב את הצליל ואת דקויות הנגינה של דינקיג'יאן.

בהירות הצליל ועוצמתו חשובים במיוחד באלבום זה, מכיוון שדינקיג'יאן, שלא כדרכו, מעמיד את העוד שלו בחזית, מוותר על תזמור להרכב גדול ומתמקד בנגינה סולנית. "ארמני באמריקה" הוא, בין השאר, מפגן של וירטואוזיות כלית, אבל אין בו כל רהב או יוהרה. יפה לשמוע את דינקיג'יאן מביא את עצמו לאקסטזה בסולו ממושך שמהירותו ועוצמתו גוברות כל העת, אבל הרגעים שבהם הוא מרשה לעצמו להשתחרר כך רק מדגישים את נגינתו המהורהרת והלירית בשאר הזמן. מלוויו, רנרט ופרסקו, אינם מתערבים בה כמעט ועושים בכך עבודה מצוינת. הדרבוקה ותופי המסגרת של פרסקו דומיננטיים יותר בקביעת המצלול של הטריו, בעוד שהקלידן רנרט מסתפק בפריסת המסגרת ההרמונית ומקבל עליו את תפקיד הבס. שניהם קשובים מאוד לדינקיג'יאן ובנגינתם ניכרים הכבוד והאהדה שהם רוחשים לו ולאמנותו.

ההרכב הזה גם מבליט את יפי הלחנים של דינקיג'יאן. למרות הנטייה להאריך באלתור או בהשתהות על מוטיב זה או אחר, הקטעים שלו מתנקזים תמיד לאיזה משפט מלודי מזוקק, המתמצת את רוחה של המוסיקה הארמנית ונחרת בזיכרון. אמנם המוסיקה באלבום מבוססת על סולמות ועל מבנים המאפיינים את מורשת אבותיו המוסיקלית, אבל אין בו כמעט לחנים עממיים או קלאסיים הלקוחים ממנה, וגם לא ניסיון להרחיב את שפתה ולשלב אותה במוסיקה מן המערב. כוחו של "ארמני באמריקה" הוא איפוא ביכולתו להביע נוסטלגיה, געגועים ושאיפה להמשכיות בלי להישמע רגשני או מתרפק מדי. במידה רבה, דינקיג'יאן מבטא באלבום את הסנטימנט שלו ביחס לארמניה, יותר מאשר את המוסיקה שלה, ועל כן זוהי יצירה אישית מאוד. עם זאת, אין לטעות במקורותיה, והשילוב בין שתי תכונותיה אלה הוא שעושה אותה למחווה אמינה במיוחד.

מרחב נשימה

איתמר ארז, ישראלי שחי ויוצר בשנים האחרונות בקנדה, מתייחס למקורותיו הים-תיכוניים בצורה הרבה יותר אינסטרומנטלית. אף שניכר כי הם זורמים במחזור הדם שלו, נדמה שבשבילו הם רק אופציה מוסיקלית אחת מיני רבות. ב"שיר מדבר", אלבום הבכורה שלו עם אנסמבל "אדמה", היא נוכחת באופן דק מאוד ומשתלבת במגוון רחב של השפעות והרמזים מוסיקליים, מג'ז ועד מוסיקה מינימליסטית. נדמה כי בידיים עדינות פחות הסלט הסגנוני הזה היה יכול להתקבל אופנתי וגס למדי.

אלא שעדינות היא תכונתו הבולטת ביותר של אנסמבל "אדמה". האופן שבו חבריו נענים זה למורשת המוסיקלית של זה ומשרתים את לחניו המצוינים של ארז הוא דוגמה טובה ליופי שבחציית קטגוריות מוסיקליות וגבולות גיאוגרפיים. אף שארז חתום על האלבום כולו ועל רוב הלחנים בו, נוכחותו כנגן מוצנעת בו והוא מאפשר לכל אחד מחבריו להביא עמו את השראתו ואת הצבע המיוחד לו. הטאבלה של סטפן צ'יילקה, למשל, אינה משתלטת על "חטיבת הקצב" של האלבום, אלא משמשת בסיס יציב ותומך למבנה המוסיקלי המתגבש מעליה. לעתים היא פורצת אל החזית, אבל גם אז צ'יילקה מרסן את כוחה להרשים, להפנט ולהשתלט על המכלול. מעט מניחוחה של המוסיקה ההודית מספיק בהחלט במקרה זה.

ניחוחות אחרים באים, בין השאר, מטורקיה, מצרים, ארצות הבלקן, אמריקה הלטינית ואמריקה השחורה, אבל אין באלבום תחושה חזקה של אוריינטליות או אקזוטיקה. יותר מכל אלה, הוא נשמע מערבי - תוצר אופייני וטוב של מפגש סטודנטים רב-לאומי בבית ספר אמריקאי לג'ז, למשל.

אלא שכמה דברים מעלים את "שיר מדבר" לדרגה גבוהה יותר. האחד הוא הלחנים היפים של ארז, שניחן לא רק בכישרון לפיתוח מלודיה ולווריאציות, אלא גם בחוש מידה מדויק, שבזכותו הקטעים שלו רק כמעט ארוכים מדי. השני הוא נגינתו של הנשפן טוני ניקלס, שמביא ל"אדמה" חדות אינטלקטואלית של מוסיקה קלאסית עכשווית ומגע יפהפה באבוב, חליל, קרן אנגלית ועוד - תענוג לאוזן. השלישי הוא נגינתו של האנסמבל, העדרה של הדחיסות העשויה לאפיין מפגשים ממין זה, מרחב הנשימה שמשאיר כל אחד מהנגנים לחברו. נעים להצטרף למרחב זה כמאזינים.

• • •
"An Armenian in America" - Ara Dinkjian. לייבלה/ קריקור; הפצה: הליקון

"Desert Song" - Itamar Erez and The Adama Ensemble. מגדה

לביקורות דיסקים נוספות





הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים