טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה יגיע, אני לא דואג

מיכאיל גרובמן, ממייסדי האוונגרד הרוסי השני, עלה לישראל כדי ליצור אמנות יהודית עכשווית. אף שהוא כאן כבר 40 שנה, ברוסיה הוא עדיין ידוע יותר. "במוזיאון תל אביב יש עבודות שלי, אבל אני מתייחס לזה כאל מקום קבורה", הוא אומר ערב פתיחת תערוכה שלו בעיר

תגובות

התערוכה "שמים אחרונים" של מיכאיל גרובמן, שתיפתח היום בחלל התצוגה המסחרי של מאיר לושי בתל אביב, מפגישה בין שני מכרים ותיקים. גרובמן, ממייסדי האוונגרד הרוסי השני, עלה בתחילת שנות ה-70 לישראל במטרה ליצור אמנות יהודית עכשווית. לושי, אז חייל צעיר שהתפרנס מצילום, הגיע לביתו במטרה לתעד את אוסף האמנות החשוב שלו, שכולל את אמני האוונגרד הרוסי לדורותיו. בהמשך גם תיעד את הפעילויות והמיצגים של קבוצת "לווייתן" שייסד גרובמן בשנות ה-70 - אחת הקבוצות האמנותיות היחידות בארץ שקמו על בסיס אידיאולוגי.

גרובמן זכה בישראל להכרה מסוימת, אך לא הפך לדמות מרכזית באמנות המקומית, ובכל זאת לושי מאמין בו. זו כנראה הסיבה שבנוסף להשקעה שלו בתערוכה (שאצר מארק שפס) ובקטלוג המלווה אותה, הוא גם רכש ממנו במשך הזמן 120 יצירות.

התערוכה הנוכחית בתל אביב (שד' רוטשילד 19) כוללת 36 עבודות, חלקן מוקדמות ואחרות שנעשו בשנים האחרונות. יש בה הצבעוניות העזה, הקולאז'ים הספק ציניים ספק משעשעים, הטקסטים הביקורתיים ברוסית, הרישומים הפרימיטיוויים כביכול, האותיות מהקבלה והסימבוליקה היהודית - כל הדברים שמזוהים עם כתב ידו של גרובמן. "אני מקווה שהוא יסכים למכור את הציורים מהתקופות היותר חשובות שלו שמוצגים בתערוכה", אמר השבוע לושי. "אני יכול למכור אותם ב-40 אלף דולר, אני יודע שעל אחד מהם אני גם יכול לקבל 100 אלף דולר".

אפשר בלי מוזיאון ישראל

הסכום יכול אולי להישמע מופרך למי שמכיר את גרובמן, אך לא לגמרי מופרך למי שמכיר את חברי קבוצת האוונגרד השני שפעלה ברוסיה משנות ה-60 עד שנות ה-80 של המאה ה-20. יצירות של חבריו לקבוצה נקנות היום בסכומים גבוהים. "עבודה של איליה קבקוב נמכרה לא מזמן ב-4 מיליון דולר", אומרת אשתו של גרובמן, אירינה ורובל גולובקינה, עורכת כתב העת הרוסי "זרקאלו". "עבודה של אריק בולטוב נמכרה ב-2 מיליון דולר. כרגע המחירים של מיכאיל הרבה פחות גבוהים".

"זה יגיע כמובן, אותי זה לא מדאיג", אומר גרובמן. "יש לי את כל מה שאני צריך בחיים, אין לי בעיות פרנסה, אני בקושי יכול למצוא משהו שאין לי. אגב, אני לא בטוח שזה טוב. אדם שמועסק בפרנסה שלו הוא יותר פעיל, יותר נמרץ וגם קצת מפוחד לגבי העתיד".

"עד היום, במשך 40 שנה, התפרנסנו ממכירת עבודות", מוסיפה גולובקינה. "בזמן האחרון מגיעים לפה גם אספנים גדולים מרוסיה. הם לא כמו האספנים פה. אלה אנשים צעירים שיש להם הרבה כסף. הם קונים אמנות ופותחים מוזיאונים. חשוב להם ליצור תמונה מקיפה של האמנות הרוסית ומיכאיל הוא חלק חשוב מזה. אז הם באים לפה, קונים ומציגים את זה שם".

כך שבניגוד למה שהשתמע מהשיחה עם לושי, לגרובמן אין בעיה עקרונית למכור. "אני לא עושה עבודות בשביל עצמי", הוא אומר. "אבל יש תקופות שמהן נותרו מעט עבודות ויש להן חשיבות מסוימת. אני לא רוצה שהן יהיו סתם תלויות על קיר באיזה בית. זה צריך להיות במוזיאון. הבעיה היא שיש כאן רק שני מוזיאונים. במוזיאון תל אביב יש עבודות שלי, אבל אני מתייחס לזה כאל מקום קבורה. אני זוכר פעם אחת בלבד שתלו עבודה שלי. במוזיאון לודוויג בקלן, לעומת זאת, העבודות שלי מוצגות כל פעם בהרכב אחר.

"לפני 15 שנה המוזיאון השני רצה לקנות ממני עבודות. ברגע שהם ביקשו ממני חשבונית חשבתי לעצמי בשביל מה אני צריך אותם? 12 שנה גרתי בירושלים, הקמתי שם את קבוצת 'לווייתן', עשיתי שם הרבה דברים חשובים בשביל האמנות הישראלית ובכלל, ואף פעם לא הזמינו עבודות שלי לשום תערוכה. החלטתי שאני לא צריך עוד מקום קבורה במוזיאון נידח שאף אחד לא יודע עליו כלום. העבודות כבר היו שם ולקחתי אותן בחזרה. אני גם חושב שזו תהיה דוגמה טובה מאוד לדורות הבאים".

לסרב?

"לא, שיום אחד תעלה השאלה למה בכל מקום טוב יש עבודות של גרובמן ובירושלים אין. זו שאלה טובה שתשמש דוגמה להרבה מאוד אמנים צעירים ישראלים, שיידעו שאפשר להתקיים בלי מוזיאון ישראלי, בלי ביסוס ישראלי. להצליח זה לא אומר להצליח בבועה כאן. להצליח זה משהו גדול ואף אחד לא יכול לעצור אותך אם יש לך מה להגיד".

כאן לא למדו לצייר

גרובמן, שזכה להערכה גם כמשורר, נחשב לאחד האמנים העולים שהשתלבו היטב בתרבות המקומית. בדירת הקרקע שבה גרים הוא ואשתו, באחת הפינות השקטות בתל אביב, יש ערימות של ספרים ברוסית והרבה מאוד ציורים על הקירות, בעיקר שלו. בשנים האחרונות ציוריו הצבעוניים קיבלו נופך פוליטי יותר, עד שלעתים הטקסט המופיע בהם נראה קצת כמו סיסמאות. אחת מהן תלויה בתערוכה: על רקע ציור לבן ובו כדורים מופיע כיתוב ברוסית: "'איסלאם זאת דת של מפגרים' אמר מישל וולבק".

גרובמן חולם להקים קבוצה של אמנים שתעסוק בפוליטיקה דרך אמנות. "יש לנו בעיה עם משטרה שנהפכה מזמן לארגון עוין לאזרח", הוא אומר. "יש לנו בעיה עם השופטים שלנו ובתי המשפט. מי שיכול להרוויח שם זה רק אנשים בעלי מעמד או עם הרבה כסף".

ומי יהיה חבר בקבוצה?

"בעיקר עולים חדשים. אכפת להם ממה שקורה פה והם גם יודעים את המקצוע. הרבה מהאמנים בארץ לא יודעים לעבוד עם חומר. הם לא למדו לצייר, אין להם קורלציה בין העין ליד. מה שהעין רוצה היד לא יכולה לבצע, וזה גורם לאמנים צעירים להיות קונסרווטיוויים. הם מוגבלים בהבנה שלהם ולכן הם מתחילים להגן על מה שעבר זמנו".

דרכו של גרובמן בארץ היתה קלה יחסית, לפחות בהתחלה. כמה חודשים אחרי שעלה לארץ כבר הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. "כשהגעתי אל חיים גמזו, שניהל אז את המוזיאון, הוא בדיוק קיבל כתב עת מצרפת וממש במקרה היתה בו כתבה עלי", הוא אומר. "אמרתי לו, 'הנה, כאן אני נמצא' וישר סוכם על תערוכה. יש בארץ את המחלה הזאת, שקיימת עד היום - מעריכים פה יוצרים רק אחרי שהם זכו לגושפנקה בינלאומית".

אבל אחר כך נשאר קצת נטע זר בסצינה המתהווה. ההצעה שלו לשלב אמנות עכשווית עם יהדות, סימבוליזם ומטאפיסיקה, לא התאימה למי שפעלו פה, שעסקו ביצירת שפה מקומית עכשווית, נטולת קשר לגולה ולמקורות. מצד אחד היו בוגרי 'אופקים חדשים', שעסקו במופשט "והסתכלו עלי כעל חיה מוזרה", ומצד שני היו הצעירים ובראשם רפי לביא שפיתחו שפה של אמנות מקומית מושגית.

ב-1975 הוא ייסד את "לווייתן" עם שמואל אקרמן, עולה נוסף, ואברהם אופק. הם כתבו מניפסט ועשו כמה פעילויות עם אמנים נוספים שיצרו תהודה. אך בסופו של דבר בהיסטוריה המקומית הם נותרו כהערת שוליים וכמעט ללא השפעה.

גם האנטישמים מתעניינים ביהדות

גרובמן האמין ועדיין מאמין שההצעה שלו היתה יכולה לפרוץ את הדרך לאמנות הישראלית. "היום יש אמנים ישראלים שמצליחים בחו"ל", הוא אומר. "אך האמנות הישראלית לא נהפכה למושג כמו 'אמנות בריטית' ו'אמנות גרמנית'. ההזדנבות אחרי אמנות אמריקאית או אירופית לא הביאה אותנו רחוק. יש כמה ספרים אמריקאיים שמראים כיצד אמנות האבסטרקט האמריקאית השפיעה על העולם, כולל ארצות נידחות יחסית כמו ישראל. בסוף הספר הם מביאים כדוגמה את זריצקי. ברגע שאתה עושה משהו שכבר נעשה, אתה משמש דוגמה לגדולה של מישהו אחר".

אתה מאמין שהדרך שלך יכלה להפוך את האמנות הישראלית למרכזית?

"לא היה לי שום ספק שהפוטנציאל הישראלי-יהודי מספיק גדול בשביל זה. התרבות היהודית עשירה במיוחד ואנחנו השארנו אותה זה לכל מיני חוזרים בתשובה. אמרתי שאנחנו צריכים לקחת את המסורת שלנו ולהשתמש בה שתהפוך למקובלת בכל העולם, כמו מוסיקה יוונית. אנחנו נחשבים לאניגמה גדולה בכל מקום. כולם מתעניינים ביהדות וביהודים, גם האנטישמים וגם אלה שאוהבים אותנו. אמרתי שכדאי לנצל את זה. להפוך את הכתב והסמלים הלא מובנים שלנו למוחשיים".

לאני מאמין הזה של גרובמן יש היום נוכחות בעשייה המקומית, בין אם בהשפעתו ובין אם לא. אחד האמנים הבולטים בשימוש במוטיווים מהיהדות היה מיכאל סגן כהן, שתערוכה גדולה שלו הוצגה במוזיאון ישראל. גם ביצירתם העכשווית של נחמה גולן ובלו סימיון פיינרו היהדות היא מרכיב מרכזי. לכך אפשר להוסיף גם את תרומתה של קרן עדי, שקמה בשנת 2001 ועודדה את המיזוג בין האמנות לבין ערכי היהדות (תערוכת הגמר של זוכי הקרן מוצגת באופן קבוע במוזיאון ישראל). ובכל זאת, מדובר בעשייה שולית יחסית.

האם הוא מצטער שעלה לארץ? גרובמן אומר שלא. אך מהשיחה אתו נדמה שגם היום, קרוב ל-40 שנה אחרי, הוא לא ממש עזב את רוסיה. הוא מרבה להציג שם ונוטל חלק פעיל בחיי התרבות ברוסיה כאמן, כמשורר וככותב מאמרים. "לא עזבתי את רוסיה, אני שייך לה, אני כל הזמן מתפתח ונהנה משני העולמות", הוא אומר. "כשבמוזיאון הממלכתי סנט פטרבורג, שמיועד להישגים ולאמנים מובילים באמנות הרוסית, מציגים תערוכה שלי, הם רואים בי אמן רוסי. לא אכפת להם איפה אני נמצא ולא אכפת להם שאני מגדיר את עצמי גם שם כאמן יהודי".



מיכאיל גרובמן בגלריה לושי בתל אביב: "להצליח זה לא אומר להצליח בבועה כאן. להצליח זה משהו גדול ואף אחד לא יכול לעצור אותך אם יש לך מה להגיד"


עבודות של מיכאל גרובמן. למעלה: "דג מעל עיר"; למטה: "המולך הסובייטי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות