ישראלים מעטים, אם בכלל, יבקרו בביאנלה הבינלאומית השביעית לארכיטקטורה שנפתחה בשבת שעברה בסאו פאולו הרחוקה, ובתערוכה "ארכיטקטורה של תלות" של האדריכל סנאן עבדאלקאדר, המייצגת את ישראל בביאנלה בברזיל. הוא עצמו מסתייג ממשימת הייצוג הממלכתית ומדגיש כי "אני מייצג את התרבות הפלשתינית בארץ ולא את ישראל כמדינה".

קטלוג התערוכה הוא מסמך נוקב ופוקח עיניים, שכתבו חוקרים והוגי דעות יהודים ופלשתינאים. יש לקוות שייחשף לקהל גדול יותר, ושקריאתו של עבדאלקאדר "להתייחס לסוגיות שהארכיטקטורה נוטה לזנוח - כגון יחסי כובש-נכבש, ארכיטקטורה ותכנון בלתי פורמליים ושיתוף תרבויות אחרות שאינן מערביות במלאכת העיצוב, וזאת מתוך גישה שאינה אוריינטליסטית" - לא תישאר באוויר.

כאדריכלים וכלא-אדריכלים גם יחד, כותב עוד עבדאלקאדר, "אנו מחויבים לחשוב מחדש על האפיסטמולוגיה שבבסיס הארכיטקטורה המודרנית, לפרקה ליסודותיה הראשונים ולהחזיר את האדם לציר המרכזי וללב הארכיטקטורה. על מנת לנתח באופן ביקורתי את המציאות הישראלית, מן הראוי כי נסמוך את ידינו על המרחב השלישי, ונעסוק בניתוחו ופירוקו". המרחב השלישי, כהגדרתו, "הוא מרחב היברידי שבו מוצגים יחסי התלות בין כובש-נכבש כמקור של כוח לשני הצדדים, המספק פתרונות לדילמות תכנוניות ואדריכליות רבות. ואני מדבר במישור התרבותי ולא הפוליטי שהוא חלק מהפרנויה שלנו, שאותה אני רוצה לטלטל".

עבדאלקאדר, בן 44, נולד בטייבה, מתגורר ועובד בבית צפאפה וקנה לו מוניטין מקצועיים ואישיים. הצעתו לתערוכה נבחרה על ידי ועדה מקצועית מטעם משרד התרבות, האחראי לייצוג הישראלי בתערוכות בחו"ל, יחד עם משרד החוץ. הבחירה ראויה לציון במדינה שבה התת-ייצוג לערבים אזרחי ישראל הוא נורמה שלטת. וזאת גם אם נדמה שנציגי המשרדים לא בדיוק היו ערים לתוכן התערוכה והקטלוג, ולכן סמכו עליהם את ידיהם. כך או כך, אם הכוונה היתה לשלוח לסאו פאולו "ערבי מחמד" שייצג "בכבוד" את מדינת ישראל, הרי עבדאלקאדר בחר בדרכי ייצוג משלו.

הוא מודע לדילמה שבהשתתפותו בתערוכה, ובמודע בחר באסטרטגיה של ללכת עם ולהרגיש חופשי. "לא רציתי לייצג את הממסד הרשמי הממלכתי, אבל זאת היתה הדרך שלי להציג בעולם את הנרטיב הפלשתיני ולהראות שלא הכל כאן הוא חלב ודבש". על רקע רצונו ש"יפרשו את ההשתתפות שלי בתערוכה כמייצגת את התרבות הפלשתינית בישראל ולא את המדינה", ניהל מאבק להסרת שלט ענק בתערוכה שסימן להבנתו תלות מלאה של התערוכה במדינה. "לא יכולתי להסכים לכך כי זה סותר את כל מה שרציתי להראות", הוא אומר. השלט הוסר.

אף שסוגיות רבות על המרחב הישראלי-פלשתיני נדונו כבר בפורומים אחרים במבט ביקורתי, הרי "כשפלשתינאים כותבים זה נשמע אחרת מאשר יהודים שאומרים כמה שהם מבינים אותי", אומר עבדאלדאקר. עם הפרויקטים בקטלוג נמנית גם הצעתו למוזיאון לאמנות באום אל-פחם. בהקמת מוזיאון ביישוב ערבי הוא רואה "אפשרות לחלץ אותנו ממצב של כפריות תת-עירונית למצב של אורבניות מודרנית". ההצעה שהגיש לתכנון המוזיאון לא תמומש בסופו של דבר בגלל אי הבנות בינו לבין יוזמי הפרויקט (שהכריזו בימים אלה על תחרות חדשה לתכנונו), אולם הרעיון שמאחוריו הוא מרכזי בתפישתו את תפקידה של האדריכלות.

המצב של תת-עירוניות והעדר מרחב ציבורי בחברה הפלשתינית בישראל הוא נושא מרכזי בקטלוג. במאמרו "בהעדר עיר" כותב ח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד) כי "הפלשתינאים שנשארו במולדתם לאחר הנכבה היו רובם ככולם כפריים, ונותרו בלי עיר ובלי אליטות". החברה הערבית בארץ חיה במצב של שוליות כפולה, בעולם הערבי ובחברה הישראלית. לדבריו, "אל לנו להשלים עם שוליות זו, ואל לנו להתפתות להיכנס לגומחה תרבותית במסגרת מקסם השווא המכונה רב-תרבותיות. החברה הערבית בשלה לפריצת מחסומי השוליות וחומת ההסגר התרבותי והפוליטי. לשם כך דרוש מקום לעמוד בו. דרושה עיר, ואין עיר".

ללא מרכז עירוני, מתעצמים "הכיעור והזיהום הארכיטקטוני הקיימים ביישובים הערביים בארץ", כותב חוקר התרבות נביה בשיר במאמר "כלום יכול המוכפף לעצב את סביבתו". בחלקם הם נובעים משאיפותיהם של משכילים ערבים החוזרים ליישוביהם בעל כורחם בהעדר אפשרויות מגורים חלופיות, ובאופן סמלי מנסים להתנער מיישוביהם על ידי יצירת "דפוסים אדריכליים שאין להם כל קשר לסביבה האנושית והטבעית, להיסטוריה ולזהות התרבותית של המקום". בשיר קורא לכינונה של אדריכלות ביקורתית שתמגר את הזיהום ותסייע "לחדש את הקשר שלנו עם ארצנו באופן אסתטי יותר, לאחר שקשרים אלה עוותו ואף נותקו במקרים רבים".

בביאנלה בסאו פאולו, הפחות פופולרית ויוקרתית מזו שבוונציה, מיוצגות עשרות מדינות, ובהן צרפת, גרמניה, איטליה, דנמרק ודרום אפריקה. הביאנלה מוצגת בביתן שתיכנן האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר, שיום הולדתו ה-100 יחול ביום נעילת התערוכה, ב-15 בדצמבר.

זכויות לבניינים, לא לאדריכלים במאבקו בחוק זכויות יוצרים (לא זה של האמנים שעבר השבוע) שהתקבל בקריאה ראשונה בכנסת ו"שולל מהאדריכל את כל זכויותיו", מזהיר השבוע ארגון האדריכלים העצמאיים כי "אם לא יישמרו זכויות היוצר של האדריכל, תחול הידרדרות במעמדם של מבנים בעלי אופי היסטורי וארכיטקטוני, ואתרים שנשמרו שנים רבות יהיו טרף ליזמי נדל"ן על חשבון רווחתו של הכלל". אין זאת אלא שהגיעו ימות המשיח: לאדריכלים, שקולם בדרך לא נשמע בסוגיות כגון אלה, פתאום אכפת מההידרדרות במעמדם של בניינים בעלי אופי היסטורי וארכיטקטוני. ואם לא די בכך, הם מזהירים את הציבור מציפורני הטרף של יזמי הנדל"ן, שאותם הם בעצם משרתים בהגדרת מקצועם. ייתכן שמבחינה משפטית או כלכלית אכן יש צידוק למאבקם של האדריכלים על זכויותיהם. אבל אין להציגו כאינטרס של כלל הציבור. אולי ההיפך הוא הנכון. הקשר בין מעמדם של מבנים בעלי אופי לבין זכויות היוצרים של האדריכלים הוא קלוש ביותר, אם בכלל, ולעתים קרובות הוא פועל בכיוון ההפוך. לא אחת האדריכלים עצמם הם אלה שמשחיתים ופוגעים במבנים שתיכננו, תוך ניצול חוק זכויות היוצרים הקיים והנוהג להיוועץ בהם או להעסיקם. הם עושים זאת גם במקרים שיצירתם הוכרזה לשימור על ידי נציגים של אותו "כלל" שלרווחתו הם חרדים. מי שקובע לאילו מבנים יש אופי ומי מהם ראוי להגנה הם לא האדריכלים שתיכננו אותם אלא החברה, באמצעות נציגיה ונבחריה (שאמנם לא תמיד עושים מלאכתם נאמנה). זכויות יוצרים מגיעות, אם כן, לא לאדריכלים, אלא למבנים שנמצאו ראויים לכך.

התערוכה של עבדאלקאדר בביאנלה בסאו פאולו. ניהל מאבק להסרת שלט שסימן תלות מלאה במדינה


סנאן עבדאלקאדר: "להראות שלא הכל חלב ודבש"