רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אן אורן צופה אל העתיד

איך השפיעו הפייסבוק והאינסטגרם על חיינו? בסרטה הראשון, "In Contact", מטשטשת האמנית אן אורן את הגבול בין הצופה לשחקן

תגובות

עין נשית חומה עם גבה ג'ינג'ית בהירה בוהה במצלמה. היא נעצמת ונפקחת, נעה בעצבנות מצד לצד, מנסה להציץ על משהו או מישהו שנמצאים במקום אחר. הדימוי המטריד הזה, המוקרן בלופ אינסופי על גבי מוניטור קטן, שייך לעבודה "עין תחת עין" של האמנית הישראלית אן אורן. 

"אני מנסה תמיד להשתמש בחומרים שצולמו ויוצרו על ידי אחרים ולשים אותם בקונטקס חדש", אומרת אורן, בת 32, בראיון שנערך בדירתה, לופט מהודר ששימש בעבר כמפעל למשחות נעליים בוויליאמסבורג שבברוקלין, שאותו היא חולקת עם בעלה, מוסיקאי ואמן אמריקאי. 

"מיכאל האנקה הוא אחת ההשפעות המרכזיות על העבודה שלי, וב'עין תחת עין' השתמשתי בצילומי תקריב של עיניה של השחקנית איזבל הופר מסרטו 'המורה לפסנתר', שבו היא מגלמת מציצנית אובססיבית. ברגע שהפרדתי את העין שלה מהעלילה היא נהפכה לדימוי גרפי שמעורר תחושת אי נוחות. יש כאן חילוף תפקידים: ממציצנית היא הופכת לסובייקט שמוצג לראווה, והצופה הוא שבוהה בה". 

אן אורן
דן קינן

אורן, שגדלה בתל אביב ובכפר שמריהו ועברה לניו יורק לפני 12 שנים, היא במאית ואמנית וידיאו-ארט המבקשת למפות את ההיסטוריה של הצופה הקולנועי. עבודותיה, שהוצגו בין השאר בביאנלה לאמנות צעירה במוסקבה, בגלריות בניו יורק ובמדריד ובמוזיאון תל אביב, מטשטשות את הגבול בין שחקנים לצופים ומציעות פרשנות מרעננת למושגים כמו "צפייה" או "פרפורמנס". 

ב"Role Reversal" מ‑2007 היא ביקשה מאנשים שאינם שחקנים מקצועיים לחקות סצינות מפורסמות מסרטים כמו "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו או "הציפורים" של אלפרד היצ'קוק. במקביל ערכה סצינות מאותם סרטים באופן שבו הדמויות הראשיות יושבות ומתבוננות במתרחש כשהן מעשנות, צוחקות לעצמן או פשוט מסתכלות אל המצלמה. 

אורן הציבה, למשל, שני מסכים כדי ליצור חלל שבו אומה ת'ורמן יושבת וכאילו צופה באשה צעירה מחקה את הריקוד המפורסם שלה מ"ספרות זולה". התוצאה המשעשעת הפכה את השחקנים לצופים ולהיפך, באופן המקשה לקבוע אם העבודה מתרחשת על המסך האחד, על המסך השני או בראשיהם של מבקרי הגלריה שיכולים לראות את שני המסכים בו בזמן. 

 "In Contact"

עתה מעלה אורן למסכים את סרטה הארוך הראשון, "In Contact". "כולנו גדלנו עם תרבות טלוויזיה אינטנסיבית ומוגזמת, שגרמה לנו להפנים באופן עמוק מושגים של משחק ופרסונה ציבורית", היא אומרת. "היום, בעולם של רשתות חברתיות, כולנו יכולים להפוך לפרפורמרים ולא רק לתפקד כצופים פסיביים".

האם זו בהכרח תופעה חדשה, או פשוט הקצנה של נטיות אנושיות שהיו קיימות תמיד?

"גם וגם. לפני העידן הדיגיטלי היו לנו 'במות' שאיפשרו לנו לשחק באופן זמני, כמו למשל נסיעה בתחבורה ציבורית, ראיון עבודה או דייטים. אבל היום יש הרבה יותר אפשרויות להציג ולשחק דמויות שונות. לא צריך להיות בהכרח טיפוס מוחצן, כי אנחנו חיים בחברה שמדגדגת באופן תמידי את בלוטת המוחצנות שלנו. אני לא אדם שאוהב לצלם תמונות סטילס בדרך כלל, אבל לאחרונה גיליתי את אינסטגרם ודי התמכרתי. אני נהנית מאוד מההיבט המשחקי של זה, ובעיקר מהמיידיות, שהיא אולי החידוש המהותי ביותר של העידן הנוכחי".

האם את מסכימה שההתנהגות הזאת מייצרת נרקיסיזם ואגואיזם?

"אני לא חושבת שזה מייצר תכונות שליליות, אלא קובע סטנדרט חדש של התנהגות חברתית. היום החשיפה היומיומית היא נורמה. אותי כאמנית מעניין לנסות לאמוד את השינוי הזה. אני לא מזלזלת בכישרון ובמיומנות הייחודית של שחקנים מקצועיים, אבל אני מעוניינת לשאול מה המקום שלהם בתרבות הנוכחית, שבה לכל אחד מאתנו יש הקהל שלו". 

 

גם אם נניח שכולנו יכולים לביים את עצמנו, האם את מאמינה שכולנו רוצים להיות פרפורמרים?

"לא בהכרח, אבל החברה בהחלט דוחפת אותנו לכיוון הזה. טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם מעצימות את הכוח של חוויות יומיומיות. מעבר לכך, יש גם אנשים שדומים יותר לגיבורה של 'המורה לפסנתר' ופשוט נהנים להסתכל על אחרים בלי שיראו אותם. מציצנות היא הצד השני של מוחצנות אינסופית". 

סרט בתשעה ימים

אורן, שעזבה את ישראל מיד לאחר שהשתחררה מצה"ל ("הייתי פקידת מבצעים בחיל האוויר ושנאתי כל רגע. זה היה פשוט עינוי"), התקבלה ללימודי קולנוע בבית הספר היוקרתי לאמנות חזותית בניו יורק (SVA ­ School of Visual Arts), אף על פי שמעולם לא הפעילה מצלמה. 

"בזמן הצבא חבר סיפר לי על מישהי שהתקבלה ללימודי קולנוע בניו יורק, והחלטתי לנסות גם. לא היתה לי שום גישה לתחום מלבד אהבה לסרטים, אז כתבתי תסריט קצר על מישהי שמאוהבת נואשות באלביס ולהפתעתי התקבלתי. בתואר הראשון אהבתי מאוד את ההתעסקות האסתטית: לשחק עם מצלמה, עם צבעים, עם הצללות. ניסיתי להתרחק מהצורך לספר סיפור או לפתח דמויות והעדפתי להתמקד באווירה. 

"הסרט הראשון שעשיתי היה בהשראת קולנוע אילם ומיה דארן. באותה תקופה יו-טיוב התחיל להיות יותר ויותר דומיננטי והתחלתי להרגיש שמערכת היחסים שלי עם הצופה מושתתת על הנחות שאיבדו את הרלוונטיות שלהן, כמו למשל שהבמאי מפעיל מניפולציות על הצופה והוא יושב באולם חשוך ו'בולע' את הסיפור שמגישים לו. הייתי מתוסכלת מכך שרוב הסרטים שראיתי באותה תקופה לא התייחסו לשינויים האדירים בעמדה של הצופה". 

התחושה של אורן שהמדיום הקולנועי נקלע למשבר גרמה לה לעבור מתואר ראשון בלימודי קולנוע לתואר שני באמנות. "הבנתי שהעבודה שלי היא קונספטואלית ולא נרטיבית, ושהנושא שאני רוצה לעסוק בו הוא מעמדו המשתנה של הצופה מול יצירת האמנות. ואז גם התחלתי ליצור עבודות קצרות כמו 'עין תחת עין' ו'חילוף תפקידים', שהוצגו בגלריה ps122באיסט וילג'". 

העיסוק האובססיבי בחוויית הצפייה הניע את אורן ליצור דווקא עבודות שעוסקות בחוויה של השחקן. בווידיאו ארט שנקרא "הכרוניקות של ל'" היא ערכה מחדש שמונה הופעות אורח טלוויזיוניות קצרצרות של השחקן הצרפתי-הקנדי לותר בלותו (Luthaire Bluteau) באופן שיצר סרט שבו הוא מגלם את הדמות הראשית.

"יצרתי אתו קשר והוא התעניין מאוד בפרויקט הזה", היא מספרת בחיוך, "הוא טען שבגלל המבטא הזר שלו וחזותו הלא אמריקאית מלהקים אותו תמיד לתפקיד הנבל, והעבודה שלי ביקשה לחשוף את האופן שבו שחקנים כמותו נהפכים לטייפ-קאסט. הם בעצם לא מצליחים להשתחרר מהכלא היצירתי הזה". 

למרות האמביוולנטיות כלפי המדיום הקולנועי, בשנה שעברה החליטה אורן לביים לראשונה פיצ'ר באורך מלא. התוצאה ­ "In Contact", שאורכו 84 דקות ­ הוקרנה לאחרונה בניו יורק ותוקרן בספטמבר הקרוב בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטים למדיה חברתית בלאס וגאס (The Social Media Film Festival)

בתקציב מזערי ובתשעה ימי צילום בלבד הצליחה אורן ליצור פיצ'ר שצולם כולו באמצעות מחשבים ניידים, פלאפונים ומצלמות אבטחה. הבחירה הזאת אינה גימיק: היא קושרת באופן מתוחכם בין צורה לתוכן, שכן הסרט מגולל את סיפוריהן של דמויות שמתקשרות זו עם זו ועם העולם החיצוני ­ בעיקר דרך רשתות חברתיות. 

כדי להפוך את האינטראקציה בין הדמויות למעניינת יותר המציאה אורן ובנתה לצורך הצילומים רשת חברתית חדשה ושמה In Contact, שהיא למעשה הכלאה בין פייסבוק לתוכניות ריאליטי: במקום סטטוסים, כל משתמש נחשף לשידורים חיים אינסופיים המועברים דרך מצלמות המחשב של שאר המשתמשים (בדומה לשיחת וידיאו בסקייפ). לכל משתמש יש אפשרות להתנתק ולהיות "אוף-ליין", אבל בפועל הדמויות בסרט ממעטות להשתמש בה ומאפשרות הצצה לרגעים אינטימיים בחייהן, כולל סצינות סקס ואפילו מוות דרמטי במיוחד. 

אחרי כל הביקורת שלך על קולנוע נרטיבי, לפיצ'ר הראשון שלך יש עלילה קוהרנטית מאוד ואפילו קלישאתית ­ משולש אהבה בין גבר ושתי נשים. למה בכל זאת "נכנעת" ובחרת לספר סיפור? 

"אני באמת מאמינה שכבר אי אפשר להמציא סיפורים חדשים, יש רק דרכים חדשות לספר סיפורים קיימים, ולכן כל העיסוק בנרטיב הוא עקרוני פחות מבחינתי".

רק רוצה חיבוק

כדי לשרטט דיוקן של הצעירים האורבניים מכורי האינטרנט ב"In Contact", בראה אורן ארבע דמויות ­ ג'ן (סיליה נימואן), זמרת יפהפייה ומוחצנת; כריסטינה (אנה גוטו), שמתגוררת בשכנות לג'ן ועובדת בחנות גבינות בברוקלין, ז'ורז' (נואל אלאן), אקדמאי מיזנטרופ שחוקר את מרסל פרוסט ונקרע בין ג'ן לכריסטינה, ורייצ'ל (בירגיט הופש), אמה של ג'ן המתוודעת לפלאי הטכנולוגיה דרך בתה ומייצגת את פער הדורות מול השינויים המהותיים ביחס לזוגיות, חברות וקשרים. כל הדמויות בסרט אומללות וחסרות מנוחה.

אורן ארבע דמויות ­ ג'ן (סיליה נימואן), זמרת יפהפייה ומוחצנת; כריסטינה (אנה גוטו), שמתגוררת בשכנות לג'ן ועובדת בחנות גבינות בברוקלין, ז'ורז' (נואל אלאן), אקדמאי מיזנטרופ שחוקר את מרסל פרוסט ונקרע בין ג'ן לכריסטינה, ורייצ'ל (בירגיט הופש), אמה של ג'ן המתוודעת לפלאי הטכנולוגיה דרך בתה ומייצגת את פער הדורות מול השינויים המהותיים ביחס לזוגיות, חברות וקשרים. כל הדמויות בסרט אומללות וחסרות מנוחה.

התחושה היא שאת די פסימית לגבי ההשלכות של המהפכה הדיגיטלית על קשרים אנושיים. "לתחושתי, יש אובדן של אינטימיות. יש לנו הרבה חברים, אבל לא ברור מהי האיכות של הקשרים האלו. דווקא בגלל ה'עודף' בקשרים המחסור במגע אנושי בולט יותר. כמעט כל מי שאני מכירה בניו יורק עובד לבד. יש גם הרבה פחות מקום לרומנטיקה. במקום מישהו שדופק לך עם זר פרחים על הדלת יש אס-אם-אס שאומר, 'רדי. אני בחוץ'. 

"יש באינסטגרם או בפייסבוק תמונות של אנשים ש'מבלים'. אבל אם כל כך כיף להם, למה הדחיפות הזאת לעצור ולתעד ולחלוק עם כל העולם? מצד שני, יכול להיות שזה לא אקט מאולץ, אלא משהו שכבר טבוע בנו".

ובכל זאת, ההשפעה של הרשתות החברתיות היא לא רק שלילית. הן עשויות להוביל שינויים חברתיים או להניע מחאות פוליטיות. 

"יכול להיות, אבל אני פחות מתעניינת בהיבט הפוליטי. אני חושבת על השינוי במונחים בין-אישיים. הפסטיבל בלאס וגאס, שהסרט יוקרן בו, יעסוק באופנים השונים שבהם רשתות חברתיות יכולות להביא לשינוי. יהיו שם סרטים על אקטיביזם לצד סרטים שדומים יותר לגישה שלי, כמו למשל סרט על אמנית שהיתה תקועה בבית אחרי תאונה וניצלה את הזמן הזה כדי לשאול את אלפי החברים שלה בפייסבוק מי יכול להגיע אליה ולתת לה חיבוק. הסרט מתעד בעצם את הניסיון הזה לעבור ממצב של סטטוסים למפגש פנים אל פנים וחום אנושי".  

יכול להיות שהעיסוק שלך בתחושות של בדידות וניכור קשור גם לחוויית ההגירה והמעבר

לארצות הברית?

"כן, בהחלט. כשעזבתי את ישראל לפני 12 שנים הייתי צעירה ולא חשבתי במונחים של הגירה או של טווח רחוק, וגם היום אני חושבת שהחיים הם דבר דינמי ומנסה להתחמק מהגדרות של הזהות שלי. מצד שני, כשניסיתי לשלוח את 'In Contact' לפסטיבלים בארץ אמרו לי שזה לא נחשב סרט ישראלי כי הוא לא בעברית. קשה לי עם ההגדרה הזאת כי עשיתי הכל בעצמי ­ מהמימון ועד ההפצה ­ אז אני מגדירה את זה כקו-פרודוקציה ישראלית-אמריקאית". 

ולמה היה חשוב לך לשלב בסרט ציטוטים מסרטים אחרים, כמו למשל "בוני וקלייד" או

סצינת סקס שלקוחה מ"Le Mepris" של גודאר? 

"אני חושבת שזה חוזר לדברים שהטרידו אותי בתואר הראשון: הצורך לטשטש בין צופה לשחקן והרצון של כולנו לשחק. זה נקשר גם לנושא שהתחלתי לעסוק בו לאחרונה ­ ייצוגים של נשיות בקולנוע. ביססתי את שתי הדמויות הנשיות על שחקניות מפורסמות כמו בריז'יט בארדו משום שהן עצמן מנסות ליצור את הפנטזיה הזאת באמצעות סצינות שהן מביימות מול המצלמה של המחשב. 

"בפרויקט הבא שלי, 'פנלופה', אני ממשיכה את הקו הזה ומנסה לחשוף את האידיאל השקרי שנבנה בקולנוע של המאה ה‑20, ולפיו הנשים הללו היו כמו כוכבי שביט ­ משהו מסתורי ובלתי מושג. הכוכבות הגדולות לא בהכרח נראו כפי שהוצגו על המסך. הפנים שלהן, שנחרטו לנו בזיכרון כאידיאל של יופי נשי, הן תוצאה של בימוי, תאורה, איפור ואפקטים שיוצרים פנטזיה מאוד מסוימת, ורציתי לבדוק איך זה משפיע על תפישת הנשיות שלנו. יש אידיאל של אשה שנברא בקולנוע. יש תלבושות, צורת דיבור, שפת גוף מסוימת. גם אם היום אפשר להתכחש לזה, מדובר בסטנדרט שתקוע לכולנו בראש".  

ובכל זאת, היום נערות בנות 14 לא בהכרח חולמות להיות מרילין מונרו או בריז'יט בארדו, אלא ג'ניפר לורנס שמשחקת את קטניס ב"משחקי הרעב". 

"נכון, הפנטזיות שלנו משתנות עם הזמן. בעבודות שלי אני מגיבה לפנטזיה של המאה ה‑20 ובמקביל מנסה להראות שהיום אנחנו נהפכים לפנטזיות זה של זה. זה משחרר אבל גם משתק". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות