השנה היא 1987. בתיכון דתי בעיר נ' שליד הים עומד סגן המנהל בפתח הבניין וממשש את גוום של התלמידים כדי לבדוק מי מהם אינו לובש ציצית. כל מי שעובר על חוקיו ומוסכמותיו של בית הספר נענש ב"סמינר התחזקות" בבית אל - שישי-שבת של הרצאות ודיונים עם הרב זנזורי. שלושה תלמידים במצב רוח רע עולים על האוטובוס לבית אל: עמוס פוקס, שקרא בהיחבא ספר של גנסין - רק שזה היה בשירותים של בית הספר והכרך האפור נפל לתוך האסלה, העלה את הביוב על גדותיו והציף את מסדרונות בית הספר; יוסי ארליך, שלא לבש ציצית ונתפס על ידי סגן המנהל; ואבנר ברנר, שקיבל ציון אפס בחיבור שאמור היה להשיב על השאלה: "העגלה הריקה - במה נמלאנה?"

אלה ואחרים הם גיבורי הרומן של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר", שיצא לפני שנה בהוצאת בבל (בסדרת "דרום" בעריכת חיים פסח). ספרו של בורשטיין נכנס באופן מפתיע לרשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר (הטקס יתקיים בשבוע הבא), והוא מעורר עניין רב. הספר, וזה מתחיל כבר בשמו, נכתב מתוך מודעות עמוקה למסורת של הספרות העברית, ומתוך רצון לגעת בנושאים הבוערים והרגישים של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. בספר עושה בורשטיין שימוש ישיר ועקיף, אירוני ורציני, ביצירות ספרות של י"ח ברנר, אורי ניסן גנסין, מנדלי מוכר ספרים, יעקב שבתאי ואחרים. גיבוריו קוראים את "עת הזמיר" של חיים באר שיצא לאור באותה שנה, ומעלעלים ב"הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן.

אבל סמינר ההתחזקות אינו הכל. שלושת החברים נוסעים אליו ימים ספורים לאחר רצח שאירע בבית הספר. גופתה של תהילה שפירא, בתו של סגן המנהל, נמצאת תלויה באולם הספורט, לאחר שעברה אונס והתעללות. שמועות על כך שיצאה עם בחור ערבי מסתובבות במסדרונות. ומי כלוא בבית הספר ביום הרצח, משום שהמשטרה אסרה על כולם לצאת משטח בית הספר עד תום החקירה? הפרופ' ישעיהו ליבוביץ, שבא להרצות שם באותו יום, אך הרצאתו בוטלה בשל הרצח. וכך מסתובב לו ליבוביץ, שייך ולא שייך, במסדרונות בית הספר הדתי (אחת המורות מניחה מטבע בכף ידו במחשבה שהוא קבצן), עובר מחדר המורים לאולם בית הכנסת של בית הספר, ומתווכח עם מורים מן החינוך הדתי-הלאומי, בעלי עמדות ימניות לאומניות שמעוררות בו צמרמורת.

תל אביב זה חו"ל

זהו הרומן הראשון של בורשטיין, בן 34, שגדל בנתניה בבית דתי-לאומי. קודם לכן פירסם ספר שירים שקרא לו "פירות/גט" - גט על שום הגירושים שלו מהעולם הדתי (הספר ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-1999). את הכיפה הוריד בורשטיין בצבא. לאחר השחרור למד לתואר ראשון במשפטים אבל החליט ללמוד תואר שני בספרות עברית. את הדוקטורט כתב על המרחב ביצירותיו של יעקב שבתאי. 13 שנים התגורר בירושלים, ולפני שלוש שנים עבר עם משפחתו - אשתו זה 10 שנים תמי ושני ילדיהם, אלה בת 7 ונדב בן 5 - לרחוב לואי מרשל בתל אביב. "זה היה צעד שמקביל להגירה לחו"ל", הוא אומר. הם עברו לשם בשל הירי הרב ששמעו מאזור בית ג'אלה. זה כמה שנים מפרסם בורשטיין רשימות ומאמרים בעיתונות ("הארץ", "כל העיר", "סטודיו"), מלמד ספרות עברית באוניברסיטה העברית ובבצלאל ועורך תוכניות ב"קול המוסיקה".

בורשטיין אולי אינו יודע בוודאות לאן הוא הולך, אבל הוא בוודאי יודע מאין הוא בא. המקום שבו היתה מונחת פעם כיפה על ראשו נראה חשוף, אבל הוא כנראה לא מתכוון למלא אותו. הדמות שיצר ברומן שלו, אבנר ברנר, מזכירה מאוד את דמות התלוש המיוסר מספריו של י"ח ברנר, העלם הצעיר שנקרע בין עולמות. אבל בורשטיין עצמו אינו תלוש כלל, ולמעשה הוא רואה בספר פארודיה על התלוש הברנרי. "הספר הזה לוקח דמות ברנרית של אדם חריג, שקורא ספרים ומשוטט ושואל את עצמו שאלות, והופך אותה לגמרי, כי לקראת סוף הספר אפשר לראות שלא רק שהוא כמו כל האחרים סביבו בחברה הדתית-הלאומית, אלא שהמשחק שלו ב'אחר' מדגיש עד כמה הוא חלק מהחברה הזאת. אצל ברנר התלישות היא עמדה רצינית, וכאן זו עמדה שמוצגת רק כדי להפוך אותה. אם לומר את זה בפשטות, לא ייתכן טיפוס ברנרי בהקשר החברתי הזה. או שאתה שם או שאתה לא שם".

ואתה לא שם.

"נכון. אבל אם עוברים מהספר לחיים זה נהיה יותר מסובך. אני חי במדינה הזאת, משלם מסים, אני נוסע פעם בשבוע להורים שלי, אני לא אוכל חזיר, וגם לא פירות ים. זה לא מעבר מוחלט מעולם לעולם".

להטיל ספק באקסיומות

שאלתו המפורסמת של חזון איש בדבר העגלה הריקה של החברה החילונית מול העגלה המלאה של החברה הדתית חוזרת ועולה בספר תחת הכותרת שהעניק המורה שם-טוב לחיבור שביקש מתלמידיו לכתוב: "העגלה הריקה - במה נמלאנה?". בסמינר ההתחזקות ברנר אומר את דעתו: "אני לא חושב שהעגלה שלהם ריקה יותר משלנו, ככה שהשאלה עצמה מראה על איזו תפישה מוקדמת. לדעתי, בגדול, העגלה ריקה אצלנו יותר דווקא בגלל שאנו טוענים שהיא מלאה, אני מתכוון, אם אתה שואל שאלות על העגלה הריקה אתה כבר מסגיר את הבעיה אצלך, הסתבך ברנר, מי שמלא אצלו לא מתעסק באחרים".

ואכן, הספר מלא בביקורת על החברה הדתית-הלאומית, על החלקים בתוכה שמציגים עמדות לא-הומניסטיות, לאומניות, קנאיות, גזעניות, צבועות מבחינה מוסרית, שטחיות מבחינה דתית. לא בכדי קוראות הדמויות ברומן את "עת הזמיר", ספר ביקורתי על החברה הדתית של באר, שתיאר את הזרמים הפוליטיים השונים והמנוגדים הפועלים בה, ובהם גם הזרם המשיחי התומך בארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות.

מדוע בחרת ב-1987 לשנה שבה מתרחשת עלילת הספר?

"זו היתה התקופה שעל סף האינתיפאדה הראשונה. זו גם השנה שהייתי בתיכון. הספר הוא לא המשך של 'עת הזמיר', אלה שני ספרים שונים זה מזה מבחינה ספרותית. 'עת הזמיר' באמת היה אז ספר שנקרא מאוד ועורר הרבה עניין פוליטי. היו עוד כמה ספרים שקראנו אז בעניין, כמו 'הזמן הצהוב' של גרוסמן ו'פה ושם בארץ ישראל' של עמוס עוז, שמאוד הערצנו אותו. הסביבה הדתית-הלאומית היא בסך הכל סביבה ימנית. יש בה כל מיני סוגים של ימין. עצם העובדה שיש טקסטים שמציגים עמדה אחרת, ועצם העובדה שאפשר להגיע אליהם - יצרו אצלנו סדק רעיוני, החדירו את האפשרות להטיל ספק בכל מיני אקסיומות".

בדומה לאבנר ברנר, גם אביו של בורשטיין בא מבית מפא"יניקי. "סבא שלי היה מוותיקי מפא"י. הוא אדם דתי", הוא אומר. "תמיד אצלנו במשפחה היו מצביעים למפלגת העבודה, וזה היה די חריג על רקע הסביבה. בשלב מסוים זה השתנה והיום ההורים שלי כבר מצביעים מפד"ל. אבל בשנים שבהן גדלתי סבא שלי היה איש המנגנון, הוא עבד בקופת חולים והיה לו מאוד חשוב העניין הזה של פנקס חבר, קופת חולים כללית ולא מכבי. זה היה כמעט מצווה דתית שחשבון הבנק שלך יהיה בבנק הפועלים ולא בבנק אחר. פעם עוד דיברו בחברה הדתית על זכותנו על הארץ, הבטחת הארץ לאברהם, היום פחות שומעים את הדיבורים האידיאולוגיים האלה. אף אחד לא חש צורך להצדיק את זה עם התורה ואלוהים, הצבא שלנו שם וזהו".

עמדתו הפוליטית של בורשטיין השתנתה בעקבות ספרים שקרא - ובמיוחד אלה של ישעיהו ליבוביץ. הוא מגדיר את עצמו שמאלן רדיקאלי, אבל באותה נשימה הוא מצהיר שהוא ציוני: "אני כן חושב שיהודים צריכים לחיות במדינה משלהם ולא יכולים לחיות במדינה אחרת. בתקופות הקשות של הפיגועים התגובה שלי היתה ללכת לאינטרנט ולחפש עבודה בחו"ל, אבל ברגע ששלחתי קורות חיים הבנתי שזה לא יכול להסתדר. אולי זה האסון שלי, אבל אני חי פה וזה המקום שלי.

"אני עורך עכשיו ספר לקיבוץ לוחמי הגטאות וכל יום אני קורא עדות אחת או שתיים של ניצולי שואה. אפשר לדבר הרבה על תיאוריות של מדינה וכוח, אבל את רואה מה קרה לאנשים שהיו חסרי הגנה. אני כן חושב שצריכה להיות לנו מדינה עם צבא, אפילו עם שב"כ. אני לא חושב שאם היינו בעמדה של הפלשתינאים היו מתייחסים אלינו טוב יותר, כל עם - כל אדם, בעצם - יש בו פוטנציאל לאכזריות ולרוע. ועם זאת, מובן שיש הרבה דברים שצריך לשנות ולעשות פה".

בורשטיין לא מוצא הבדל גדול בין עמדותיה של החברה הדתית-הלאומית לעמדותיה של החברה הישראלית בכלל. "אני לא חושב שיש יהדות משיחית שמושכת אחריה את כולם, אין שום הבדל בין המתנחלים לבין הרוב שחי כאן. הרוב המכריע של אזרחי המדינה הם מתנחלים ברוחם. אני מסכים עם ליבוביץ שאמר כבר בשלב מוקדם שמדינת ישראל מעדיפה כיבוש על פני שלום. רוב הישראלים חושבים שהמחיר לא גבוה מדי. זה רק עניין של ניואנסים, המהות היא אותה מהות: אנחנו חברה קפיטליסטית מיליטריסטית שמעוניינת בכוח ובכסף.

"אין בי עוינות גדולה יותר ליגאל עמיר מאשר לאנשים שמנהלים את המדינה. בסך הכל הוא פועל במסגרת אותו היגיון - אם יש מישהו שנורא מפריע לך אתה יכול לחסל אותו. אז מבחינת מדינת ישראל זה פועל כלפי הפלשתינאים, והוא הפעיל את זה כלפי ראש ממשלה. מה כבר ההבדל - לא מבחינה תוכנית, אלא מבחינה עקרונית - בין רצח רבין וחיסול יאסין? ההיגיון של יגאל עמיר הוא מחשבה ישראלית ממוצעת, ובאיזשהו מובן הוא הקדים את זמנו. השנאה אליו נועדה רק להכחיש את העובדה שהוא למעשה כמו כולנו".

הכינוי של ליבוביץ לחיילי צה"ל, "יודונאצים", מהדהד לכל אורך הרומן. "תקראי עיתונים", אומר בורשטיין, "לוחמי מג"ב התעללו בקטינים פלשתינאים. מי שרוצה לקרוא לזה בשם אחר, שיקרא, מה זה משנה השם. יש התעללויות, יש ברבריות".

רומן מפורק

והיכן נמצא אלוהים בתוך כל הסיפור הזה? מנהל בית הספר בספרו של בורשטיין הוא מעין נוכח-נפקד, איש לא ראה אותו כבר שנים, כולם יודעים שהוא חי באחד החדרים בבית הספר - אבל הוא כבר מזמן נהפך למהות מופשטת. רק אדם אחד בעולם בא אתו במגע: מיופת הכוח שלו, המורה גרטרוד, שנולדה כגרמנייה למשפחה נאצית, אבל בילדותה הגיעה לישראל והיא חיה מאז כיהודייה מאמינה. המנהל הוא פארודיה על הנוכחות האלוהית, אומר בורשטיין. "יש איזה הסבר שהמנהל חולה במחלה מידבקת, לכן כל מי שנכנס אליו צריך להתעטף בשקית היגיינית ואסור לבוא אתו במגע. הוא גם מסדר לו את ספרי הגמרא וישן עליהם".

"היכולת לכתוב את האפשרויות של חייך", כותב בורשטיין בספר, "גם את האפשרויות הנתעבות ביותר, כגון האפשרות לחיות בישיבה ולהיות אברך, היא-היא היכולת הספרותית".

ספרו של בורשטיין כתוב בעירוב סגנונות וז'אנרים - מספרות בלשית ועד מדע בדיוני. הוא משחק באפשרויות שונות לפתרון השאלות והתעלומות בספר. יש שיגדירו את כתיבתו פוסט-מודרניסטית, אבל בורשטיין מסתייג: "למרות המבנה המפורק של הרומן, אני לא חושב שיש שם שאלה שאין עליה תשובה. אני ממש לא חושב שזה ספר פוסט-מודרני. בעיני, העירוב של הסגנונות יותר קרוב לספר כמו 'יוליסס' שגם עושה דברים כאלה והוא שיא המודרניזם. לספר יש מחויבות מוסרית, אמונה באמת מסוימת, אמונה באמנות".

בורשטיין מרגיש שהוא חלק מהספרות העברית, ומבחינתו זה היה אך טבעי להשתמש בספרו בטקסטים שקרא ולמד. "זה היה דבר טבעי לעשות", הוא אומר, "גנסין, ברנר, מנדלי מוכר ספרים, אלה האנשים שאני חי אתם, שמבהירים לי מהי ספרות ומהי כתיבה. יש לזה גם צד אירוני יותר - הרי חלק מהסופרים העבריים שמוזכרים ברומן הזה נוכחים בצורה קצת מגוחכת, בעונשי העתקה שנותנים לתלמידים. מישהו מעתיק את 'אנקריאון על קוטב העיצבון' של אורי צבי גרינברג, ויש גם איום בעונש החמור ביותר - העתקה ביד שמאל של 'הרופא וגרושתו' של עגנון".

כעת רואה אור בהוצאת בבל ספר נוסף שלו, "ערים תאומות", אוסף פרגמנטים קצרים ומשעשעים על מדינות נידחות בעולם, ש"עושות כל מיני טעויות קטנות וגורמות אסונות גדולים", הוא אומר. עלילת הרומן הבא שאותו הוא כותב בימים אלה מתרחשת ב-1995, ומזכירה את רצח רבין ואת מותו של המשורר דוד אבידן.

ב"אבנר ברנר" אתה מתאר חברה בקריסה. אין לך דחף אופטימי לנסות ולתקן דרך הכתיבה, או לתעד דווקא תהליכים של בנייה ועלייה?

"הרומן הזה נגמר בצורה אופטימית", אומר בורשטיין. "בסופו מתוארת סיטואציה שבה הבן מציל ברגע האחרון את האבא. מלבד זאת, כתיבה של רומן היא בעצמה מעשה אופטימי".

דרור בורשטיין: "אני ממש לא חושב שזה ספר פוסט-מודרני. בעיני, העירוב של הסגנונות יותר קרוב לספר כמו 'יוליסס', שהוא שיא המודרניזם"