הצצה נדירה לארמון הנציב בירושלים

תוכנית שיפוצים תקדימית נרקמת במשרדי האו"ם לאחד מהבניינים המרשימים בישראל, שעוד לא התנער לחלוטין מההיסטוריה השנויה במחלוקת שלו

כשעומדים בגן השקוע שלמרגלותיו של ארמון הנציב, אפשר לדמיין את מסיבות הקוקטייל החגיגיות שפקידי המנדט הבריטי נהגו לארח פה בימי שלטונם בארץ ישראל. בחסות האכסדרה המקושתת, שמקיפה את הגן משני צדדיו, התקבצה הצמרת החברתית של היישוב הערבי והעברי. שיחות על דיפלומטיה, פוליטיקה ועתידה של האימפריה הבריטית התערבבו בהומור מתוח על היחסים שבין יושבי הארץ ובהתפעלות מהארכיטקטורה המופלאה של הבניין. נשותיהם של הפקידים הבכירים הסתודדו לצד השביל הקטן המוביל למגרשי הטניס, מתלוננות על התנאים הקשים באוריינט.

ישראל משופעת בארמונות שהותירו בה עמים כובשים: ממצדה של הורדוס דרך מצודות הביזנטים ועד לארמונות המקושטים של האפנדים בעכו. אולם ארמון הנציב הוא היחיד ששומר עד היום על תפקידו המקורי ולא נהפך למוזיאון, מלון או מרכז מבקרים, או לחלופין נותר להתבוסס בחורבותיו. מאוקטובר 1948 ועד היום הוא משמש כמטה המרכזי של משלחת האו"ם ומשכנו הפרטי של מפקד הכוחות. הגן השקוע אמנם איבד את פארו ואת הקהל האקסקלוסיבי, אך מפעם לפעם הוא מארח חתונות או אירועים פרטיים של אנשי האו"ם.

ארמון הנציב הוא אחד מהבניינים המונומנטליים והאלגנטיים ביותר בישראל. אדריכלים וחוקרים רבים רואים בו את אחד הבניינים המוצלחים ביותר שנבנו בארץ במאה ה‑20. מדוע? אולי מפני שהוא מייצג מפגש מופלא בין אדריכל בריטי ושמו אוסטין סנט בארב הריסון (1892‑1976), ששאב השראה ממסורות הבנייה של האזור, לבין האידיאולוגיה הקולוניאליסטית של האימפריה הבריטית, ומצליח ליצור אדריכלות מודרנית מדויקת בעלת ניחוח מקומי, שפונה לעבר וגם לעתיד.

חזית ארמון הנציב כיוםאביעד בר נס

עם זאת, מאז הקמתו ב‑1933 מעולם לא עבר הארמון שיפוץ מקיף. התקרות מלאות בסימני רטיבות, כמה מהקירות נסדקו ברעידות אדמה, ועל החזית הראשית נתלו מזגנים ותשתיות שונות. תוכנית שימור נרחבת בעלות של שבעה מיליון דולר שהאו"ם מקדם בימים אלה, ונחשפת כאן לראשונה, אמורה להחזיר לו את תפארתו. בתוכנית משתתפים כמה אדריכלים ומהנדסים של האו"ם לצד אדריכל שימור תל-אביבי, ששמו עוד לא נמסר לפרסום מכיוון שהחוזה עמו לא נסגר.

הביקור הנדיר, שהתקיים לפני כשבועיים בחללי הארמון ובגניו לרגל תוכנית השיפוצים, הובל בידי המהנדס חיימה דה אוליביירה, המפקח על התהליך מטעם האו"ם. בעבר עבד באפגניסטאן ובבוסניה, ובישראל הוא מתגורר זה כשלוש שנים.

"האדריכלות של ארמון הנציב היא יצירת אמנות, היא לא נראית כמו שום מוצב אחר של האו"ם בעולם", פוסק דה אוליביירה. "יש לנו בניינים מודרניים נהדרים בז'נווה, ניו יורק ופאריס, אבל הבניין הזה יוצא דופן ויש לו ערך רב".

חזית הארמון, 1932ספריית הקונגרס, אגף הדפסים וצילומים

לארמון יש חשיבות בינלאומית מיוחדת משום שירושלים היתה מוקד הפעילות הראשון של כוח שמירת השלום של האו"ם. גוף זה, שנודע גם בשם "ארגון הפיקוח על הפסקת האש של האומות המאוחדות" (UNTSO), השתכן בארמון ב‑7 באוקטובר 1948 ונשאר שם מאז. בשנים שחלפו מאז, התרחבה פעילות המפקדה וכיום היא מפקחת גם על כוח יונדו"ף (UNDOF) שפועל בגבול ישראל-סוריה ועל ארגון יוניפי"ל (UNIFIL) בדרום לבנון.

200 עובדי האו"ם המוצבים בארמון נהנים לא רק מבניין ייחודי אלא גם משורה של מבני רווחה שהוקמו בעבורם: מגרשי טניס שהיו חלק מהתוכנית המקורית, סאונה וחדר כושר. במקביל מתקיימת במקום פעילות חברתית ענפה. "האו"ם דואג לאנשיו", מציין דה אוליביירה, "לצד הפעילות היום-יומית הלחוצה יש חשיבות גדולה לרווחה".

השהייה מסוכנת

אנחנו עומדים בגן השקוע ומשקיפים לעבר החזית המערבית של הבניין. סנט בארב הריסון תיכנן את הארמון לפי שני צירים ניצבים שמעניקים לו בהירות רבה ואופי מונומנטלי-קלאסי. הגן שוכן בקצה המזרחי של הציר האורכי, סמוך לחדר האירוח הרשמי. בשל הרוחות העזות שנשבו במקום חצב אותו האדריכל אל תוך האדמה והקים סביבו חומת אבן מאסיבית. גן דומה, מפואר יותר, תיכנן הריסון כעבור כמה שנים גם במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה במזרח ירושלים. גרסה עדכנית אף יותר מופיעה בבית המשפט העליון, שתיכננו רם ועדה כרמי בשנות ה‑90.

הגן השקוע אינו בשימוש כיום. בשנים האחרונות החלו כמה מהקירות להתפרק עד שהשהייה בו נהפכה למסוכנת. דה אוליביירה עומד מתחת לאכסדרה הדרומית ומצביע על האבנים שנפלו מהקיר ועל כמה בורות שנכרו לאחרונה בקרקע כדי לבחון מקרוב את מצבו המבני של הגן. "אנחנו מתכוונים להחזיר את התחושה המקורית של המקום כמו שהיתה בשנות ה‑30", הוא אומר. "חלק מהעצים גדלו יותר מדי והשורשים שלהם מפריעים לקירות. חלק אחר פשוט מסתירים את המבנה". בימים אלה גם נבדק מצב אבן הגיר שמחפה את הארמון, שפיתחה במשך השנים פאטינה שחורה.

ארמון הנציב מתפרש על שטח של 65 דונמים על פסגת רכס ג'בל מוכאבר. במסורת הנוצרית נקרא המקום גם הר העצה הרעה ­ שם הקושר אותו למקום משכנו בימי בית שני של הכוהן הגדול, שעמו התייעצו הכוהנים על הסגרת ישו לרומאים. הוא משמש הן נקודת תצפית על אגן העיר העתיקה, הר הצופים, ים המלח ומדבר יהודה, והן נקודת ציון איקונית בקו הרקיע המתגבש של ירושלים. לנוף הזה היה חלק בלתי נפרד בתכנון הארמון: לעתים ניסה הריסון למסגר פיסות ממנו בתוך פתחים מקושתים ולעתים העניק מבט פנורמי לעֶברו.

מתח סמוי

הקמת הארמון היתה מרכיב חשוב וסמלי בביסוס השלטון המנדטורי בארץ. בדצמבר 1917, לאחר 400 שנות שלטון עותמני, נכנעה ירושלים בפני כוחות הצבא הבריטי. לכיבוש ירושלים וארץ ישראל בכלל היתה משמעות פוליטית ודתית מיוחדת לבריטים. הם ראו בכך מעין סגירת מעגל של הפעילות הצלבנית-אירופית במאה ה‑13 וה‑14. ירושלים, שהוזנחה בימי השלטון העותמני, זכתה ביימ הבריטים לתנופת פיתוח אדירה.

הרברט סמואל, הנציב העליון, השתכן תחילה בבניין אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים, שנבנה ב‑1910 על ידי הגרמנים. אולם הלורד הרברט פלומר, שהחליף את סמואל, סלד מהבניין הגרמני וביקש למצוא לו חלופה. רעידת האדמה ההרסנית שפקדה את הארץ ב‑1927 הוציאה את אוגוסטה ויקטוריה מכלל שימוש ושיכנעה את הפקידים בלונדון להקים מעון חדש לנציב.

השאלה היתה איזה בניין יש להקים. לארץ ישראל אמנם היתה חשיבות היסטורית ודתית בעבור הבריטים, אך היא היתה ארץ מנדט ולא מושבת כתר, והבריטים לא יכלו לדעת מתי ייאלצו לוותר על אחזקתם. בנוסף לכך, הכנסות הממשלה ממסים היו צנועות למדי והמושבות נהגו לממן את הקמת מבני הציבור והממשל ללא סיוע מלונדון.

אף על פי כן, שיכנע פלומר את משרד המושבות להקציב סכום גדול להקמת הארמון. לתכנון נבחר הריסון, שהיה אדריכל בכיר במחלקה לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדט (לימים מע"צ). לפני כן הוא הספיק לתכנן ביתן ארץ-ישראלי לתערוכה האימפריאלית בוומבלי ב‑1924 ומעון לנציג הבריטי ברבת עמון ב‑1927. לדברי ד"ר רון פוקס, חוקר תולדות האדריכלות באוניברסיטת חיפה, היכרותו המעמיקה עם ארץ ישראל ומסורות הבנייה של האזור הקנו לו יתרון על פני אדריכלים אחרים.

חדר הנשפיםאביעד בר נס

הריסון החל לעבוד על התוכניות ב‑1927 ושלח אותן לאישור משרד המושבות. הפקידױת בלונדון לא אהבה את האופי המונומנטלי והטקסי של הארמון. הפקידים גם נרתעו מהתקציב המוצע, שהיה 53 אלף לירות ארץ-ישראליות, ורמזו שעדיף להעביר את התכנון ללונדון.

הריסון ענה להם: "אבקש לציין שבעוד חומרי ושיטות הבנייה שבהם משתמשים בלונדון, בואנוס איירס, פראג ובלגראד דומים, הרי אין הדברים כך לגבי לונדון וירושלים... אדריכל אנגלי המסוגל לעצב בניין אסתטי, הרמוני ונאה בכל רחוב בערים קוסמופוליטיות... יתקשה לעשות כך בירושלים, שם חייבים להתאים את הבניין לתנאי הנוף הארץ-ישראלי, לטכנולוגיות ולחומרים הקיימים, ושאותם מסוגל להכיר כהווייתם רק מקומי ולא זר".

האתגר שעמד לפני הריסון היה מורכב: כיצד ליצור בניין שמתייחס למורשת ההיסטורית של ארץ ישראל, לנופיה ולאופי האדריכלות המקומית, ובו בזמן גם לייצג את ערכיה ומנהגיה של האימפריה הבריטית (כולל בית קברות מיוחד לכלבי השעשועים של הנציבים).

"על רקע המתח הסמוי הזה, כל מחווה שהארכיטקט היה נוקט היתה נהפכת מיד למעין הצהרה על הזיקה בין השלטון לארץ", כתב פוקס במאמר בשם "מבט מארמון הנציב" שהתפרסם במגזין "ארץ ישראל" של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. "כך, למשל, היה בכוחו של העיצוב להביע יחס של אדנות ועליונות או, לחילופין, של התחשבות ורגישות. בניין דומיננטי בנוף היה עולה בקנה אחד עם האפשרות הראשונה. בניין מצטנע ומאופק ­ עם השנייה... את מי צריכה הארכיטקטורה של השלטון לייצג, את תרבותם של השליטים הבריטים, או את ההוויה המקומית של הארץ הנשלטת?"

דלת ובה הפתעה

נדמה שבזכות תהליך התכנון הממושך הצליח הריסון להתייחס לכל הסוגיות האלה. הוא יצר בניין בעל חזות ייחודית המתבסס על הסימטריה הקלאסית וכולל מגוון אלמנטים מקומיים. בכניסה למתחם ניצב בניין שער מרשים המשלב מוטיבים מזרחיים ומערביים. משם עולה כביש גישה פנימי לעבר הכניסה הראשית, שבחזיתה ממוקמת גינה שקועה נוספת. דגל האו"ם מתנוסס כיום במרכזה.

כאמור, הבניין עצמו מתבסס על שני צירים. הציר האנכי מוביל מהכניסה ללובי ומשם למסדרון הראשי, שבולט בצניעותו. הציר האורכי נמתח מהאגף המזרחי ­ שבו חדר האירוח הראשי, חדר הנשפים וחדרי הסבה ומעליהם משכנו הפרטי של הנציב ­ אל האגף המערבי, שמשמש את חדרי השירות.

חדר האוכל ממוקם בערך במפגש בין הצירים ופונה לכיוון צפון ולגן השושנים, שהוא בעל אופי גיאומטרי וייצוגי. מכיוון שתוכניתם של הבריטים להקים קריית ממשלה בירושלים מעולם לא התממשה, שימש חדר האוכל לישיבות של ממשלת המנדט.

אביעד בר נס

את פני הנכנסים לארמון מקדמת שורה של חללים מקושתים. בגלל קנה המידה והפרופורציות המיוחדות של הבניין, התחושה במקום נעה בין בית מגורים לבניין משרדים. ההרגשה מתחדדת כשנכנסים לחדר האירוח; מצד אחד הוא משרה אווירה ביתית ומצד שני ברור שממדיו מזמינים אירועים גדולים בהרבה. היכולת האדריכלית של הריסון ניכרת היטב בחלל זה, ונראה שאין פרט שהוא לא טרח לעבד.

לדוגמה, החלונות העליונים, שנועדו לאוורר את החלל באופן טבעי: הם בנויים בגובה שבעה מטרים מעל הרצפה, וכדי לפתוח ולסגור אותם נדרשים לכאורה סולם ופועל מיומן. עם זאת, הריסון יצר גישה נוחה אליהם ומיקם בקיר שמתחת דלת מעוטרת קטנה באורך וברוחב של 20 ס"מ; הדלת מסתירה מנגנון לפתיחה מכנית של החלון בידית מסתובבת. זהו פרט נדיר שניכר בתחכומו ובעיצובו, וכפי שמוכיח המנגנון ­ שעדיין פועל ­ גם באיכות ביצועו.

החלל המרשים ביותר בארמון הוא חדר הנשפים, שמתחבר לחלקו הדרומי של חדר האירוח. בדומה לחללי התצוגה במוזיאון רוקפלר, גם בארמון הנציב התקין הריסון גלריות מיוחדות שמעניקות גישה לחלונות הגבוהים שמאירים את החלל. רצפת העץ המקורית, זו שעליה הילכו בכירי הארץ והממשל הבריטי, עדיין במקומה. כך גם האח המפוארת שעיצב אמן הקרמיקה הארמני דוד אוהנסיאן.

חדר האירוח המרכזי. ביישוב העברי ראו בארמון סמל מכוער לאימפריאליזםאביעד בר נס

חוקר האדריכלות הירושלמית דוד קרויאנקר, שהקדיש פרק נרחב לארמון הנציב בספרו "אדריכלות בירושלים ­ הבנייה בתקופת המנדט הבריטי" (הוצאת כתר), התייחס בפירוט לעיצוב החדר: "על התקרה היו תלויות נברשות בדולח גדולות ומבריקות. הקירות עוטרו בתמונות מלכי אנגליה ומלכותיה, נתונות במסגרות זהב כבדות. הגלריה שלמעלה, שקישרה את אולם הנשפים לחדר האוכל, שימשה את תזמורת המשטרה או הצבא, שהנעימו לאוזנם של האורחים במוסיקה לריקודים". במסגרת תוכנית השיפוצים מנסים בימים אלה פרופסורים מהטכניון לפתור את בעיית האקוסטיקה שנובעת מהתקרה השטוחה של החלל.

התוכניות הסופיות של הארמון אושרו ב‑1928 ומלאכת הבנייה הופקדה בידי החברה האיטלקית ארנסטו די א' דה פארו, שפעלה ברחבי המזרח התיכון. כעבור שנה החלה הבנייה בהשתתפות כ‑400 פועלים.

גם בתהליך הבנייה אפשר למצוא ביטוי לאופי המגוון של החברה הארץ-ישראלית וליחס של הבריטים כלפיה. אריה ליפשיץ, סופר, עורך ומבקר, שהיה בין השאר מזכיר׃ של הנרייטה סאלד, היה שותף בעבודת הבנייה של הארמון. בספר זיכרונותיו "דרך עקובה" הוא מספר על חלוקת העבודה שבין היהודים לערבים: "כאן כאילו נתגשמה תוכניתו של הנציב העליון דאז, צ'אנסלור, על הפרדה אפשרית בעבודות: המקצועית ליהודים והבלתי-מקצועית ל'ערביאים'. דבר זה... נפגש בהתנגדות הפועלים היהודים שראו בכך קיפוח זכות העבודה העברית במשק הממשלתי. גם בבניין גדול ומפואר זה נהוגה היתה שיטת הניצול והשימוש בעבודה הזולה והבלתי מאורגנת, שהיתה נוחה למשגיחים ולפקידות, אבל לא היתה זולה ולא חסכונית".

ימי תפארתו

התגובות לארמון הנציב נחלקו לשתיים. מבקרי אדריכלות מבריטניה דיברו עליו בהערצה. כריסטופר האסי, למשל, כתב כי "כל מבקר בעל ראייה היסטורית חייב לחוש התרגשות מיוחדת כשנופל בחלקו לתאר את מעונו של מושל ירושלים... הנוף הנשקף מחלונותיו על העיר הקדושה ריחף ­ מופלא, בלתי מושג ­ מול עיניהם של אבותינו, שעפרם נח היום בקברי אבירים, מתחת צלמיהם משוכלי הזרוע, בכנסיות הפזורות לאורכה ולרוחבה של ארצנו (אנגליה)... בית זה מייצג את התגשמותו המיוחלת של החלום ששילהב את רוחם של ימי הביניים".

לעומת זאת, רבים מבני היישוב העברי ראו בארמון סמל מכוער לאימפריאליזם. הסופר והעיתונאי יהודה האזרחי התייחס לבניין בספרו "עיר אבן ושמים" (הוצאת מערכות): "קינאנו בנציב העליון הבריטי הנבזה הזה! הוא תפס לו את המקום-הכי-פנטסטי-שבכל-העולם וגידר אותו סביב-סביב בגדרות, ונטע חורשה, וגם גנים, על הטראסות, והקים לו ארמון. בכל בוקר, כשהוא מתעורר משנתו ופוקח עיניים ויושב, לבוש פיג'מה אדומה וחלוק-בוקר מפוספס בצבעי הדגל הבריטי, כדי לשתות תה בריטי מחורבן ולאכול ארוחת-בוקר בריטית בלי טעם, הוא יכול לראות, מבעד לחלונות ארמונו, כבר בבוקר השכם, את הנוף-הכי-נשגב-והכי-קדוש-שבכל-העולם, כאילו זה שלו".

מה שבטוח הוא שארמון הנציב הפך את הריסון לכוכב בשדה האדריכלות האימפריאלי. הוא קיבל את התפקיד המכובד של ראש המחלקה לעבודות ציבוריות ועד לסוף כהונתו תיכנן כמה ממבני הציבור הגדולים והמרשימים בארץ.

חדר האירוחאביעד בר נס

ב‑1948, עם הכרזת העצמאות, נטשו הבריטים את הבניין והעבירו אותו לידי הצלב האדום. הוא שימש כמטה הארגון במשך מלחמת העצמאות ולבסוף הועבר לשליטת האו"ם. הארמון היה מוקד לחיכוך תמידי בין ישראל לירדן בשל הרצון של שני הצדדים להשתמש בשטחים המקיפים אותו. ב‑1952 החליט מפקד כוחות האו"ם להעביר את המטה שלו מביירות לארמון. המהלך הזה פורש כניסיון של האו"ם לשוב לרעיון של הפיכת ירושלים לטריטוריה בינלאומית. במלחמת ששת הימים כבשה פלוגה של הליגיון הירדני את הארמון ובתגובה פרץ כוח צה"ל למתחם.

מאז הקמת המדינה ועד היום צצו סביב הארמון תוכניות נדל"ניות רבות, ועמן ספקולציות על הייעוד שיינתן לו בידיים ישראליות. בין השאר הציעו בשנות ה‑70 להפוך אותו למשכן החדש של נשיאי ישראל. "זה בניין נפלא, אבל אני חושב שזה מזל שהוא לא נפל לידיים שלנו", מעיר קרויאנקר. "תחשוב איזה פיליטונים היו רצים אם קצב היה צריך לעזוב את ארמון הנציב העליון וללכת לכלא".

לדברי קרויאנקר, ההשקעה הכספית והעיצובית בבניין משקפת את תחושת הבריטים כי המנדט בארץ ישראל אינו בעל תאריך תפוגה. "כמעט עד מועד יציאתם מהארץ הם המשיכו לתכנן את קריית הממשלה החדשה בירושלים ובקיץ של 1947 אף חנכו מועדון ספורט מפואר בקטמון". האם יש לדעתו מקבילה ישראלית לארמון הנציב? "אני לא אוהב את המלה 'ארמון', אבל מצד שני אני לא מכיר את כל הווילות בארסוף", הוא צוחק.

לצד השימור המתוכנן של ארמון הנציב, מתכוונים באו"ם לשדרג את המתחם כולו. 18 בניינים זמניים שהקים הארגון בחלקו המערבי של המתחם לטובת סדנאות רכב ושירותים אחרים צפויים להיהרס. במקומם יוקם בניין חדש, לפי התקנים המעודכנים ביותר של רעידות אדמה, שיכלול בין השאר מקלט גדול; אולי גם במפקדת האו"ם מרגישים את האיום האיראני. התכנון של הבניין החדש יימסר, כך מקווה דה אוליביירה, לאדריכל מקומי ­ ישראלי או פלסטיני.

כמה כסף מתכוון האו"ם להשקיע בשיפוץ הארמון בשנים הקרובות?

"לדעתי הוא צריך להוציא כמה שיידרש כדי לתקן את כל הבעיות. טלאים ותפרים לא מתאימים לסוג כזה של בניין. למרבה המזל, הנהלת הארגון בניו יורק מתייחסת לכך ברצינות רבה. כרגע יש לנו כבר 2.3 מיליון דולר בחוזים ואני מקווה שבמשך 2014 נוכל לסיים את הפרויקט כולו ולהחזיר את הארמון לימי תפארתו".

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות