"במדינות מערביות יותר במזרח אירופה, כמו הונגריה, פולין או צ'כיה, כבר כמעט לא צריכים אותנו. השוק שלנו שם נגמר מהר. האוכלוסייה במדינות האלה מתורבתת, אירופית, יש להם מסורת מקצועית, רמת תכנון וביצוע גבוהה, וכוח אדם מקצועי וגם איזה איפוק וריסון עצמי ומודעות לשימור", אומר האדריכל יוסי סיון, שעובד כמעט בכל מדינות האזור. "במדינות פחות מסודרות כמו רוסיה או אוקראינה עדיין יש לאדריכלים וליזמים ישראלים ערך מוסף".

סיון הוא שותף במשרד יסקי-מור-סיון, משרד האדריכלים הגדול בישראל. לפי הערכות, הוא גם המשרד הזר המעורב בהיקפי הבנייה הגדולים ביותר במזרח אירופה.

איזה יתרון יש לישראלים בענף?

"בשבילי, זה קודם כל השפה והמנטליות המשותפת שיש לנו ברקע. אני לא יודע רוסית, אבל הורי דיברו רוסית בבית וכשהגעתי לרוסיה ולאוקראינה הרגשתי די בבית. אחר כך, זה העדר ניסיון של המקומיים בבנייה עכשווית. הם לא יודעים מה זה בניין משרדים מודרני, ועל קניון הם בכלל לא שמעו. נתקלנו בדברים מצחיקים. למשל, עמודים באמצע החדר בבנייני משרדים, או בזבוז של 40% משטח החנויות במרכזי קניות בגלל תכנון בלתי יעיל. אחרי תקופה כל כך ארוכה של קומוניזם, הם עדיין לא פיתחו חשיבה כלכלית ומה שמעניין אותם זה הרושם החיצוני".

למרות הזמן שעבר מאז נפילת הקומוניזם, הפערים האלה עדיין קיימים?

"כן ולא. אדריכלים בני הדור הצעיר שם כבר מבינים הרבה יותר. אבל יזמים ישראלים עדיין מעדיפים אותנו כי אנחנו והם מדברים באותה שפה, מוציאים את המיץ, הופכים כל אבן. הפרויקט הראשון שלנו בוורשה, למשל, היה על מגרש שקנה יזם ישראלי בפאתי העיר סמוך לכביש מהיר. היה שם כבר פרויקט של אדריכל מקומי. סתם בניין של שבע קומות שלא התייחס לסביבה. אני ישר הצעתי שלושה מגדלים, הפניתי את הבניינים לנוף, ולמרות ההתנגדות שלהם לבנייה לגובה, בגלל הבלוקים הענקיים של השיכונים, הפרויקט זכה לתמיכה ועבר. הורדנו את הפחד שלהם ממגדלים".

איך אתם מסתדרים שם עם רשויות התכנון?

"לנו יש שם חיים קלים כי היזם או האדריכלים המקומיים הם אלה שמוציאים את ההיתר. בדרך כלל אנחנו אחראים רק על הקונצפט האדריכלי ואין לנו קשר בכלל לביורוקרטיה. בכל מקרה, תהליכי האישור שם מהירים. לשנות תוכנית בניין עיר נקודתית יכול לקחת חודש. בארץ זה ייקח שמונה שנים. בניגוד למה שחושבים כאן, ברגע שיש תוכנית, אוכפים שם את החוק ויש פיקוח הדוק. בערים גדולות כמו מוסקווה אנחנו לא שחקנים בכלל ואין לנו שום סטייטמנט. בערים פרובינציאליות יש לנו מעמד יותר טוב, כי אנחנו מייצגים בעיניהם את האדריכלות המתקדמת המערבית".

אוליגרכים עם תיאבון

משרד יסקי-מור-סיון (ששמו הייצוגי בחו"ל הוא MYS) מתמקד ב"אדריכלות מסחרית", כפי שמגדיר סיון את אופי המשרד ללא כל נימה של התנצלות. אדריכל במזרח אירופה, הוא אומר, "בדרך כלל לא יקרא לעצמו 'מסחרי'. הם גדלו על 'ארכיטקטורה' שנוטה לצד האמנותי, אבל זה לא יוצא להם יותר טוב".

רשימת הפרויקטים של המשרד בחו"ל כוללת בנייה למשרדים ומגורים, עסקים ומסחר ושורה ארוכה של קניונים שנדמה שהם עומדים להציף את המזרח. לפני כשנה נחנך קניון שתיכננו במרכז סופיה בבולגריה וזכה לפרס מקומי, "הפרויקט האדריכלי של השנה". כעת הם מתכננים קניונים גם בווארנה בבולגריה, בזאגרב בסרביה ובבוקרשט ברומניה, "שהוא הקניון הגדול במדינה נכון לרגע זה". קניון גדול יותר שמתכננים יזמים ישראלים כבר נושף בעורף.

וזה בקושי על קצה המזלג. המשרד מתכנן בין היתר בפולין, קרואטיה, רומניה, צ'כיה, בולגריה ואוקראינה - בעיקר בבירה קייב שבה יש להם 20 פרויקטים, כולם עדיין על הנייר. בהם, מגדלי משרדים של 40 קומות ומגדלי מגורים של 30 קומות. "אוקראינה היא מקום מעניין", אומר סיון, "זאת ארץ רעבה לפיתוח, יש להם המון אוצרות טבע והמון אוליגרכים עם תיאבון גדול לעשות כסף. בונים שם בכל מקום בצפיפות שלא תיאמן. אמרנו בעצמנו ליזם שזה מוגזם. בסך הכל באנו למקומות האלה כדי לעשות אדריכלות טובה ואחראית ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו ללכת בין הטיפות". הוא גאה בכך שבהרבה מקרים המשרד הצליח לשבור את מחסום הגובה במדינות שהיתה להן התנגדות מנטלית, כהגדרתו, לרבי קומות.

ברוב המדינות במזרח אירופה, מסביר סיון, גובה המגדלים מוגבל ל-20 וכמה קומות בגלל תקנים של כיבוי אש ורעידות אדמה. אבל "אנחנו היינו הראשונים לעבור את הרף, בפרויקט שתיכננו בעיר סוצ'י על חוף הים השחור". גם בבוקרשט "היינו בין המשרדים הראשונים שתיכננו רבי קומות ושיכנענו אותם לעדכן את התקנות הקיימות". סיון אוהב, כדבריו, לעבוד עם יזמים "זרים", כי "הם רוצים יותר: יותר השקעה, יותר ארכיטקטורה. לפעמים אני בעצמי צריך לרסן את היזם כדי שלא נגלוש לטעם רע".

במדינות כמו רוסיה ואוקראינה, הוא אומר, "קצב הפיתוח מסחרר ואין כמעט תכנון אורבני מסודר. הם רוצים להיות מערביים ומהר, וכל הזמן מחפשים אחוזי בנייה. גם אנחנו חוטאים בזה, אם להודות על האמת. אין ספק, אנחנו 'עוזרים' למדינות האלה לאבד את הזהות הייחודית שלהן. אבל הם בעצמם רוצים את זה. הם קוראים ז'ורנלים ולהוטים לחידושים, להיי-טק. קירות זכוכית זה בעיניהם סימן לקדמה והם לא מוותרים".

החשש מאובדן היתרון הישראלי במדינות יעד אלה, אומר סיון, מביא את המשרד לחיפוש הזדמנויות חדשות ושינויים בדפוסי ההתנהלות. "רוסיה היא עדיין אופציה, והייתי גם בקזחסטאן, אזרבייג'אן ואפילו בבוסניה ובאלבניה", הוא מספר, "אבל לטווח הארוך צריך להיערך להיכנס ממש לשוק המקומי, לפתוח שם משרדים ולהפוך ל'מקומיים', ואז האופק יהיה ארוך יותר. בעוד חמש שנים אני מאמין שיותר אדריכלים מקומיים ייכנסו למשחק וגם מחיר הקרקע יעלה ולא יהיה אטרקטיווי ליזמים ישראלים. בהמשך זה יתאזן, אבל במדינות המתקדמות יותר כמו צ'כיה, הונגריה או פולין כבר לא יהיו יותר ישראלים".

קולוסוס בארץ הליליפוטים

בינתיים נפתחים שווקים חדשים במזרח הרחוק, "שם נמצא העתיד שלנו", אומר סיון; הוא גם נמשך לקסם האקזוטי, אחרי ש"נסיעות לאירופה הן כבר כמעט כמו נסיעה לעבודה בארץ, יוצאים בבוקר וחוזרים בערב". הרעב לפיתוח בווייטנאם ובהודו, שם ביקר לאחרונה, הוא עצום "והאפשרויות נראות בלתי מוגבלות. לאדריכלים המקומיים אין בעיה להודות שאין להם עדיין ידע והם צריכים אנשי מקצוע שידריכו אותם. באירופה האדריכלים המקומיים שעובדים מולנו רואים בנו כבר איום של מישהו זר".

לאחרונה התבקש המשרד לתכנן מגדל משרדים בהאנוי בירת וייטנאם שיהיה גם "לנדמארק" (ונראה בהדמיות כמו קולוסוס בארץ הליליפוטים), ובהודו, בתרבות שונה לחלוטין, הם בוחנים בנייה למגורים.

אדריכל יכול לפתח איזושהי הבנה לכל כך הרבה מקומות שונים בבת אחת?

"אדריכלות היום מסתובבת ממקום למקום בכל העולם. האמת היא שברוב המקרים שאנחנו מעורבים בהם הפיתוח והבנייה רצים הרבה לפני התכנון האורבני, והלחצים מצד היזמים עצומים. במקומות שמקדמים ומחייבים בנייה מרקמית, אנחנו משתלבים בהקשרים קיימים. במקומות אחרים נוצרים קונפליקטים בין הקיים, שהוא אגב לא תמיד טוב, לבין החדש. אנחנו חלק מהמערכת הזאת, לטוב ולרע, ומנסים לעשות כמיטב יכולתנו".

שם מעבר לים אדריכלות ישראלית היא כיום ענף יצוא לכל דבר. עשרות משרדי אדריכלות מתכננים בשנים האחרונות מיליוני מטרים רבועים של אדריכלות מסחרית, מגדלי משרדים ומגורים, מרכזי עסקים ואין-ספור קניונים בשביל חברות נדל"ן מישראל הפועלות ברחבי העולם ובעיקר במזרח אירופה המתעורר, גן עדן נדל"ני עלי אדמות. לפי שעה, המטראז' הכביר הזה עדיין על הנייר ובחלקו משמש רק מנוף להעלאת ערך הקרקע ולא לבנייה. אם ייבנה, תשתנה לבלי הכר דמותן של מדינות שלמות. ישראלים אינם הזרים היחידים שגילו את השווקים הקורצים במזרח אירופה ובמדינות מתמערבות אחרות בעולם הרעבות לפיתוח. אולם נוכחותם בולטת במיוחד "פשוט כי אנחנו מעזים וחצופים יותר. אם אומרים לנו לתכנן חמש קומות, אנחנו ישר שואלים למה לא 30 קומות ואנחנו גם מצליחים להעביר את זה ולקבל אישור", מספר אדריכל שעושה את זה שם. על הדרכים המובילות לרוסיה, פולין, קרואטיה, רומניה, אלבניה אפילו, וגם סין והודו ואיפה לא, יספרו כאן מהשבוע אדריכלים ישראלים מובילים בתחום כיום וכאלה שעשו את זה כבר בשנות ה-60 וה-70. היצוא האדריכלי, הם אומרים, הוא כיום התופעה הבולטת בענף, הזדמנות חיים שהצילה אותם מבחינה כלכלית ומקצועית מדשדוש בשוק מקומי קטן, מתיש ולא מתגמל, כדבריהם. שם, מעבר לים, הם מתכננים בהיקפים בדיוניים כמעט, מקבלים יד חופשית ומשתכרים יותר מאשר בישראל. זו גם ההזדמנות שלהם להרגיש את הטעם המתוק שבמעמד של "אדריכלים זרים" - אם כי למדרגה של כוכבים ממש לא הצליחו להעפיל, גם לא בעיני עצמם. "גם כאדריכלים מסחריים אנחנו לא נורמן פוסטר", אמר אחד המרואיינים. במדינות הטרום-מערביות אדריכלים ישראלים נחשבים, לדבריהם, כנושאי דגל הקידמה המערבית ובעלי ידע וניסיון בתכנון "עכשווי", כלומר מגדלים-קניונים-זכוכית וכל השאר. השיחות אתם ורצף ההדמיות של עבודותיהם ממחישים את תרומתם, בשיתוף פעולה מלא עם כוחות ואינטרסים מקומיים (במקרים רבים בעייתיים מבחינה פוליטית), למימוש תהליכים ברוטליים של קולוניאליזם תרבותי, קפיטליזם דוהר, פערים מתרחבים ויבוא של משגים תכנוניים שהמערב עצמו מבכה זה כבר. כמו כל האדריכלים הזרים בכל מקום בעולם, הם רוחצים בניקיון כפיהם המקצועי. אסתר זנדברג

יוסי סיון. שבר את מחסום הגובה במדינות שהיתה להן "התנגדות מנטלית לרבי קומות"


קניון בסופיה, בולגריה