כבר כעשר שנים שהאדריכל אורי בלומנטל עובד בלונדון והוא עדיין אינו נרגע מההבדלים בין מערכת התכנון שם לבין זו הישראלית - שלמרבה האירוניה היא צאצא ישיר שלה, אם כי מעוות ומסורס, עוד מתקופת המנדט הבריטי. אלה לא רק ההבדלים הטכניים, מסביר בלומנטל, "אלא פערי תרבות במלוא מובן המלה ובכל היבטי התכנון. מדובר בשתי תרבויות שונות לחלוטין. כשאנחנו הישראלים עובדים במזרח אירופה, נדמה לנו שאנחנו מערביים ומתוקנים ואנחנו תופסים עליהם תחושת עליונות. כשעובדים בלונדון מקבלים פתאום פרספקטיווה אחרת ונכנסים לפרופורציה, מתברר לנו שכל המערביות שלנו היא שטויות במיץ".

בלומנטל עובד גם ברומניה ומתכנן בין היתר את השיפוץ של מתחם ענקי שהקים צ'אושסקו בשנות ה-70 בבירה בוקרשט, מול בניין הסקוריטטה; המתחם יוסב ממלון דירות לעובדי הממשל בסגנון קומוניסטי למלון גדול ממדים ברשת ראדיסון בסגנון קפיטליסטי. "ברומניה בונים פרויקטי ענק", מספר בלומנטל, "אבל בלי שום תשתיות. כדי לאשר תוכנית אחת צריך אין-ספור חתימות, שלכל אחת יש תעריף שוחד מוסכם מראש, אבל אין נתונים מספיקים לתכנון. בפרויקט מגורים שאני מתכנן שם אמורים לעבור שדרת ענק וגשר, אבל אין לנו מושג איפה בדיוק. אני שונא את המקום הזה. זהו הביטוי העילאי להזנחת המרחב הציבורי, יותר גרוע אפילו מהחלקים הגרועים ביותר של תל אביב. ויש דמיון בין הערים".

לונדון היא עולם אחר. הפרק הזה בסיפור היצוא האדריכלי לחו"ל יוקדש למדינה האקזוטית ביותר מבחינתה של ישראל - מדינה מערבית אירופית מתוקנת. זה לא שהתכנון בלונדון יותר נוח. ההיפך הוא הנכון, כפי שאפשר ללמוד מניסיונו של בלומנטל, המודה כי "לפעמים אני מורט את שערותי ומתקומם, כי כשמתווכחים אתי על חריגה של שניים וחצי ס"מ בעובי החיפוי בבניין ענק בשטח של 70 אלף מ"ר, זה באמת מוגזם. מי שמע על דברים כאלה בארץ". עם זאת, הוא אינו יכול שלא להסיר את הכובע נוכח "העבודה הטובה שהם עושים שם, האטית והיסודית. יושבים שעות בישיבות, מנתחים, בודקים ורושמים הכל במחברות גדולות ויפות".

ואצלנו? "אצלנו יושבים חצי שעה, צועקים אחד על השני והולכים. אנחנו רוצים להגיע מהר למטרה, אבל משאירים פצועים בשטח. אנחנו כותבים על פתקאות, שכמובן הולכות לנו לאיבוד. עכשיו גם אני קניתי מחברת בריטית כזאת ואני רושם שם הכל. יזמים ישראלים לא מבינים את ההתנהלות הזאת והם נכווים בעמידה מול הראש האנגלי. כי על מה מדברים אצלנו בישראל יזמים ואדריכלים? על איך 'נחתוך' ו'נעגל' פינות, איך 'נשפר'. האנגלים בכלל לא מבינים את השפה הזאת. יש אצלם הכלל הזה של 'זה פשוט לא ייעשה', והם לא עושים. הם עובדים לפי הספר, לטוב וגם לרע. והם לא צריכים 9000 ISO (תקן בקרת איכות). אצלם זאת דרך חיים".

מימין לשמאל: מלון ראדיסון, בוקרשט; מלון ריוורבנק, לונדון; מלון ויקטוריה, לונדון

יותר ייקים מייקים

בלומנטל מתכנן כמה בתי מלון בלונדון לרשת פארק פלאזה של היזם והקבלן אלי פפושדו. שיתוף הפעולה הראשון ביניהם היה בהקמתו, השנויה במחלוקת אז, של מלון אביה סונסטה בטאבה ב-1982 (כיום הילטון טאבה במצרים). בלונדון תיכנן לרשת את מלון ויקטוריה ליד תחנת הרכבת ויקטורה שנחנך ב-2001, מלון ריוורבנק בגדה הדרומית של התמזה מול מוזיאון טייט בריטן שנחנך ב-2005, ומלון וסטמינסטר ברידג' בגדה הדרומית מול בניין הפרלמנט והביג בן, שנבנה כעת. "אם היית שואלת איך בכלל הגעתי, אני הקטן, לתכנן במקומות כאלה", אומר בלומנטל, "הייתי עונה לך שזה לא בזכותי. זה לא שאורי בלומנטל הוא אדריכל כזה מוכשר שלונדון קוראת לי. זה היזם".

חסרים אדריכלים בלונדון?

"לא חסרים אדריכלים מצוינים בלונדון, אבל במקום שיזם ישראלי לא יכול לעבוד עם אדריכל מקומי, אני החוליה המקשרת. כאיש מקצוע אני עוזר ליזם לשלב את הגישה הבריטית הסיסטמטית עם הראש הישראלי היעיל יותר. הניצולת שלנו יותר גדולה. מאותו ברוטו אני מוציא יותר נטו ומשפר את המוצר לפי הדרישות של 'בעל הבית'. על אחת כמה וכמה שיזם ישראלי לא יכול לעבוד עם כוכב אדריכלות כמו נורמן פוסטר, למשל, כי היזם רוצה להוביל את התכנון ואת פוסטר לא מובילים. אני אדריכל מסחרי, כמו כל החברים שלי שעובדים בחו"ל, ואנחנו מספקים ליזמים את הסחורה. אין אדריכל ישראלי שהגיע לחו"ל בזכות האדריכלות שלו. כולנו הגענו בזכות היזמים. לא מגיע לנו לייצא את הארכיטקטורה הישראלית לחו"ל".

הערך המוסף של הישראלים בלונדון, המתבטא בשיפור המוצר על פי דרישת היזם, בולט על רקע המקום שבו הם פועלים. "המערכת הבריטית האיכותית היא גם בוקית, יותר ייקית מייקית ולפעמים הולכת עם הראש בקיר. באחד המלונות שתיכננו, דפקו לי כמעט את כל קומת הקרקע בגלל כמה חניות ורמפה מגושמת, שהיה אפשר לפתור את זה אחרת לטובת כולם. וגם זה נורא אנגלי".

עם זאת, מדגיש בלומנטל, "הם מתמקדים בדברים החשובים שיכולים ליצור הבדל. בלונדון מדברים על נפח הבניין ולא על חלוקת שטחי הבנייה כמו אצלנו. בבקשות להיתר בנייה הדגש הוא על הנוכחות וההשפעה של הבניין על הסביבה הקיימת, שהיא אורבנית מאוד וצפופה, ולא על חישובי שטחים קטנוניים. מתייחסים לעיצוב החזיתות, לחומרי הגמר, לטקסטורות ולגוונים. במלון וסטמינסטר רציתי מסגרות אלומיניום ירוקות, והייתי צריך להציג להם דוגמאות בקנה מידה אמיתי. היצרן הישראלי, כמו ישראלי, עיגל פינות, הצבע לא היה הצבע שהבטחתי, ופסלו לי את ההצעה".

בקשה להיתר בנייה בלונדון (בלומנטל מקבל לידיו תוכניות עם היתר מאושר ועיקר עבודתו בבקשות לשינויים) נראית כספר אדריכלות לכל דבר ורחוקה מרחק שנות אור מהמקבילה הישראלית. הבקשה לתוספת קומה במלון וסטמינסטר כוללת בין היתר הדמיות ממוחשבות המשוות בין הבניין הקודם לבניין המוצע, ובלי סוף מבטים הממחישים כיצד הבניין החדש נראה מ-20 נקודות תצפית שונות ואם הוא לא פוגע בנוף הבנוי. ההדמיות, מסביר בלומנטל, נעשות על ידי חברות מורשות מטעם העירייה "כדי למנוע הטעיה". עוד נדרשת התייחסות פרטנית לסביבת הבניין, לריצוף, לספסלים, לפנסי התאורה, ועמידה בכללים של בנייה ירוקה, שהיא "ממש אובססיה בלונדון", כדבריו.

שום מקום חניה

בלונדון כמעט אין מגרשים ריקים, מסביר בלומנטל, וכל בנייה חדשה כרוכה בהרס מבנים קיימים על המגרש. לצורך הקמת מלון וסטמינסטר נהרס בניין משנות ה-60 ולידו ייהרס מבנה דומה לצורך הקמת בניין מגורים בתכנון פוסטר. הגדה הדרומית של התמזה עוברת כעת תהליך מואץ של "התחדשות עירונית" וג'נטריפיקציה, תהליך שמעורר מחלוקת בציבור ובין אנשי מקצוע בלונדון. יש הרואים בהתחדשות העירונית הזדמנות להיפטר מבנייני הבטון האפרוריים השנואים על רבים. בזירה האדריכלית, לעומת זאת, מצביעים על ערכם האדריכלי ההיסטורי כעדויות חיות ומרשימות למדינת הרווחה הבריטית שקרסה, ומצרים על הריסתם והחלפתם בבנייני זכוכית קפיטליסטיים.

בלומנטל עצמו לא מבין על מה יש להצטער ומדגיש שהבניין הישן שבמקומו נבנה מלון וסטמינסטר הוכתר פעם בתואר המבנה המכוער ביותר בלונדון. הוא מוסיף שההריסה כשרה גם מבחינה סביבתית. כל פסולת הבנייה מופרדת וממוחזרת ומיועדת לשימוש מחדש, 'ובשום מקרה אף לא גרם אחד עושה את דרכו לאיזשהו אתר פסולת לא מורשה או כן מורשה כמו אצלנו". אתר הבנייה עצמו נתון בפיקוח המחלקה העירונית לבריאות וגהות, "ואפילו אני צריך לקבל רשות להיכנס לאתר, בתלבושת ונעליים מיוחדות. האתר, שממוקם באזור עירוני סואן, הוא נקי ללא רבב". ורק לחשוב על אתרי הבנייה והשיפוצים בתל אביב בימים אלה.

אקזוטי ככל שזה יישמע לאוזניים ישראליות, במלון וסטמינסטר, על כמעט 1,000 החדרים שבו, לא יוקצה אפילו מקום חניה אחד. לפי תקן קודם, מסביר בלומנטל, "חויבנו במקום חניה אחד לכל עשרה חדרים במלון. עכשיו שינו את התקנים וביטלו לגמרי את החניה. גם לא למנהל המלון. בלונדון יש הרי תחבורה ציבורית מצוינת". לעומת זאת, הוקצו בתכנון המלון 102 מקומות קשירה לאופניים, אך אלה "לעולם לא ינוצלו", משוכנע בלומנטל. כמו כן, 5% מחדרי המלון מיועדים לנכים - "זה המון וזה בזבוז, כי הדרישות שם גבוהות וכל חדר מותאם לכל סוגי הנכות". בלומנטל מתמרמר קצת, אבל לא עולה בדעתו לחתוך שום פינה.

אולי בזכות כל אלה לונדון היא לונדון?

"אין אצלם הפתעות, הכל בסדר והכל ביי דה בוק. זה לפעמים קצת כבד מדי ולאדריכלים זה עינוי. אבל בסך הכל העיר ניצלת בדרך כלל מקטסטרופות, ומצד שני לא מקצצת כנפיים לאדריכלים טובים באמת. ובכל מקרה, אלה לא רק החוקים והתקנות, זאת התרבות שלהם".

אורי בלומנטל: "האנגלים עובדים לפי הספר, לטוב וגם לרע. אצלם זאת דרך חיים"


מלון וסטמינסטר ברידג', לונדון