הפרק הראשון בעלילות היצוא האדריכלי מישראל לחו"ל נכתב כבר לפני עשרות שנים. "יצוא אדריכלות ישראלית למדינות 'העולם השלישי' הוא תופעת לוואי של הדיפלומטיה הישראלית בשנות ה-50 וה-60", כותב האדריכל צבי אפרת בספרו "הפרויקט הישראלי". ביוזמה של שרת החוץ אז, גולדה מאיר, ישראל ביקשה אז לאגף את הטבעת של מדינות ערב העוינות, ממשיך אפרת, ופנתה למדינות "המעגל השני", בהן קפריסין, אתיופיה, פרס בתקופת שלטונו של השאה (איראן כיום) ואפריקה השחורה - מדינות ש"נזקקו לסיוע בתהליכי מודרניזציה ובניין-אומה ועדיין לא נקטו עמדה בסכסוך הישראלי-ערבי".

בדומה למומחים בתחומים נדרשים אחרים כמו חקלאות וביטחון, האדריכלים הישראלים שצברו ניסיון בבניין הארץ גויסו למימוש האינטרסים המדיניים של ישראל גם מעבר לים, והשתתפו בהקמתם של הפרויקטים הלאומיים ותשתיות התחבורה, המים או התיירות במדינות המתפתחות, כפי שכונו אז במערב.

ישראלים תיכננו מוסדות שלטון, מבני בריאות, בתי ספר ואוניברסיטאות והקימו שכונות מגורים ויישובים חדשים, כפי שעשו עד אז בישראל עם הקמתה כמדינה עצמאית. תצלומים של הפרויקטים שנבנו אז בנופים זרים באפריקה או לחוף המפרץ הפרסי נראים כאילו נלקחו מקטלוג תקופתי של משרד השיכון הישראלי.

הזמנים השתנו מאז ועד גל היצוא האדריכלי הנוכחי, אבל לא לבלי הכר. בימים ההם כמו בזמן הזה, מדינות היעד שעברו תהליכי שינוי דרמטיים נחשבו טרף קל להשקעות והשפעות זרות. והיו מי שניצלו את הרגע, לטוב ולרע. היום המניעים הם כלכליים ויש שיאמרו ציניים; אז קראו לזה "שליחות". אבל ההבדלים קטנים משנדמה.

"זרים באו אז להרוויח כסף מאפריקה ועל חשבון אפריקה", אומר השבוע האדריכל הרולד רובין, שעבד בשנות ה-60 וה-70 בניגריה. "עשינו שם עבודה מקצועית טובה, אבל ראיתי איך אנשים, כמונו, לוקחים להם את השמנת".

הזיכרונות מאפריקה של רובין, אדריכל, אמן, מוסיקאי וכיום נגן ג'ז במשרה מלאה, והסיפורים של האדריכל דן איתן בשנות ה-70 יסכמו כאן את סיפור היצוא האדריכלי הישראלי לחו"ל. רובין היה אחראי על תכנון אוניברסיטת IFE בניגריה מטעם משרד אריה (אלדר) שרון, אבי התכנון הארצי בישראל אחרי הקמת המדינה. משרדו של איתן, מהאדריכלים המובילים בארץ, תיכנן ערים חדשות בפרס - את בנדר עבאס ובנדר בושהר, שכבר אז נעשו בה צעדים להקמת כור גרעיני. גם ממרחק הזמן, אלה היו מבחינתם ימים יפים.

רובין ואיתן הם רק שניים בשורה ארוכה של אדריכלים ומומחים ישראלים בתחומים אחרים שעבדו אז בעולם המתפתח והמתעורר, בתקופה שאפשר לראות בה פרק ב' של הקולוניאליזם הישן. המעורבות הישראלית נפסקה ברובה הגדול בנסיבות פוליטיות, וימים יגידו אם ההיסטוריה תחזור על עצמה.

בנו שם רק לעשירים

דן איתן הגיע לעבודה בפרס דרך חברות בנייה מישראל ובסיוע משרד החוץ. "הם בנו אז את חיל הים שלהם", הוא מספר, "ותיכננו כל מה שצריך, רק שכחו לבנות לאנשים בתי מגורים. חברת רסקו, שכבר עבדה בפרס, נכנסה לתמונה והסבירה להם שכדאי להם להביא אדריכלים מישראל כי אצלנו עובדים כמו מטורפים מסביב לשעון".

24 שעות אחרי שהעניין סוכם בישראל, איתן כבר נחת בנמל התעופה בטהראן והחל בפגישות עבודה. "כבר בהתחלה התברר לי שהם לא יודעים מימינם ומשמאלם", הוא מספר היום, "כמה ומה צריך לתכנן לכמה בני אדם, והיה צריך להגדיל את כל המספרים".

אחרי שבנה פרוגרמה חדשה לפי תקנים מעודכנים "הפרויקט גדל פי עשרה, כולל בתי ספר, גני ילדים ומסחר שלא היו בתכנון הראשוני". התקציב, הוא מספר, תפח מ-85 מיליון דולר למיליארד ורבע דולר, "אבל כסף לא היה אז בעיה בשבילם".

לצורך העבודה בפרס הרחיבו איתן ושותפיו את משרדם, שהיה אז הגדול בארץ. בפרס עבד מול אנשי מקצוע מיומנים, כדבריו, בוגרי אוניברסיטאות מערביות, שעבדו בשיטות מסודרות. "הבעיה שלהם אתי ושלי אתם היתה המשמעות והפרשנות. אם אנחנו ראינו תהליכים כמו בסרט, הם ראו אותם בתמונות סטילס. אולי כי הם באו מתרבות מסורתית עתיקה ויציבה, לפחות אז".

על פי תוכניותיו של איתן, נבנו בשתי ערי הנמל ובאתר נוסף ב"אי הנפט" כמיליון ורבע מ"ר של מבני ציבור ובנייני מגורים - יותר מכל מה שביצע עד כה משרד ישראלי כלשהו בחו"ל; מהם בבנייה נמוכה ומהם במגדלים של 15 קומות, כולם בסגנון "ישראלי" תקופתי. הבנייה היתה מותאמת לאקלים מדברי קיצוני וקשה, מספר איתן, והדירות היו גדולות ומרווחות. "הם בנו שם רק לעשירים", הוא נזכר, "ולעניים שום דבר. בטהראן העניים הצטופפו למרגלות ההרים בחום ובמדבר. בני המעמד הבינוני גרו במישור. ולמעלה, בפסגות ההרים, גרי העשירים במזג אוויר מצוין ושלג בחורף".

לא היתה לך בעיה עם שלטון השאה המושחת?

איתן: "הסתכלתי אז על פרס כעל אתר פיתוח עם הפנים קדימה. הרושם היה שהליברלים ייקחו את פרס למקום טוב יותר ואנחנו נהיה אלה שנבנה את פרס החדשה. אבל לא כך קרה".

איתן עבד בפרס כחמש שנים מ-1972 ועד סוף 1977, אז כבר החלו לנשב רוחות המהפכה החומיינית, "והאדמה החלה לרעוד. השארתי את התוכניות לאדריכל מקומי ונסעתי משם". בשנות עבודתו שהה בפרס לעתים תכופות ("נטו, הייתי שם בערך שנה"). מאז לא חזר לאיראן, ואת הערים שתיכנן הוא "מבקר" ב-Google Earth. בזמן מלחמת איראן-עיראק ראה במקרה בטלוויזיה בנייני מגורים שתיכנן ב"אי הנפט" מופצצים מהאוויר.

לא שחור-לבן

"כשעבדנו בהקמת בניין האסיפה הכללית באוניברסיטת IFE", נזכר היום הרולד רובין בימיו בניגריה, "היתה תאונת דרכים בדרך לאתר הבנייה, והמנופים להרמת הבטון יצאו משימוש. הקבלן האיטלקי שעבד בשבילנו בנה רמפות מענפי במבוק בצד המבנה והזמין את כל הכפריים מההרים מסביב כדי לעזור לקדם את הבנייה. הגיעו מאות. ילדים, נשים, זקנים. שפכו להם בטון לתוך סלי קש על הראש והם יצקו את העיסה לתוך תבניות. היה חם ולח. בנו להם סככות לצל והם הכינו אוכל. זה היה כמו לבנות את הפירמידות".

רובין, יליד דרום אפריקה, בא לישראל ב-1963 אחרי שהרגיז שם את השלטונות. כשחזר כאדריכל ל"אפריקה המשוחררת", כהגדרתו, "זאת היתה בשבילי התרגשות גדולה. אבל המציאות היתה באמת מדכאת. מלחמת ביאפרה כבר התחילה והיו חיילים בכל מקום. המצב של רוב האנשים היה על הפנים. היו הרבה עניים ומולם עשירים גדולים שהחזיקו בידיהם את כל הכוח הכלכלי והחברתי. זאת היתה ארץ מאוד מושחתת, אבל עליזה ותוססת. אנשי הירובה, אלה שנלחמו נגד האיבו בביאפרה, היו אנשים שמחים, אהבו שתייה, ריקודים, כיף. האווירה בלאגוס, באיבדן, היתה קוסמופוליטית. צחקנו הרבה". כן, העולם לא צבוע שחור-לבן.

האוניברסיטה שרובין היה שותף לתכנונה היתה אחד הפרויקטים הייצוגיים ביותר שישראל הקימה באפריקה. העבודה התחילה ב-1960 ונמשכה כמעט שני עשורים. בקמפוס תוכננו עשרות מבנים, בשפה אדריכלית ישראלית-מערבית תקופתית, מותאמת לאקלים המקומי. על פי דרישת הניגרים, המתחם עצמו תוכנן לפי עקרונות מודרניים דומים לאלה שלפיהם תוכנן קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. "הם רצו להרחיק את האוניברסיטה מהעיר", מספר רובין, "כי היה להם חשוב לשמור על הסטטוס שלה. בכניסה לקמפוס היה שער וכביש ארוך הוביל אליו ממרכז העיר. סביב המבנים היה שטח גדול ירוק ופתוח. כמו בירושלים, גם שם זה לא מקום אורבני".

זאת טעות מערבית נפוצה, אומר רובין, לחשוב ש"הניגרים עשו אז את צעדיהם הראשונים". האנשים שאתם עבד, כמו אלה שאיתן הכיר בפרס, "למדו באוקספורד וקיימברידג' וידעו מה הם רוצים. הם רצו בניינים כבדים עם עמודים וקורות. לא בנייה קלה מקומית, אלא משהו מודרני שיעשה רושם". הבניינים שלנו היו פשוטים וטובים, אומר רובין, ומעוררים עד היום התפעלות. במובן מסוים הם גם היו מקומיים. "אמנם היה שם כבר מיזוג אוויר, אבל בכל זאת היו לנו קונצפציות אקלימיות שהתאימו למשטר הרוחות שם, לחום ולגשם, כי התחזוקה לא היתה כל כך טובה ולא היה אפשר לסמוך רק על מיזוג אוויר מלאכותי".

הרגשת תחושת שליחות?

רובין: "אף פעם. לא לקחתי את עצמי בכזאת רצינות. לעבודה כן התייחסנו ברצינות. הישראלים עשו שם עבודה טובה. אם אמרת בניגריה שאתה מישראל, מיד אמרו לנו, אהה, סולל בונה עושה לנו כבישים טובים במקום ה-bush roads. מעניין אותי אם היום הבוש כיסה את הקמפוס. הרי בניגריה, גם אם אתה שם מקל באדמה הוא פורח. בזמן שעבדנו באפריקה, היה טוב לנו וטוב להם. ואני לא מדבר על השחיתות שהיתה שם. אז חשבו שזוהי ההזדמנות של ניגריה. למה קרה מה שקרה מאז באפריקה, איך אני יכול לדעת. ערש התרבות העולמית נכחד שם עכשיו. עצוב".

הרולד רובין: "הניגרים רצו בניינים כבדים עם עמודים וקורות. לא בנייה קלה מקומית, אלא משהו מודרני שיעשה רושם"


דן איתן: "חשבנו שהליברלים ייקחו את פרס למקום טוב יותר ואנחנו נהיה אלה שנבנה את פרס החדשה"