מוזיאון האמנות הגדול ביותר ביפאן נפתח ביום ראשון. זהו קומפלקס עתידני ללא אוסף קבוע, שהאדריכל קישו קורוקאווה סבור שהוא משקף דרך חשיבה חדשה של המאה ה-21. מרכז האמנות הלאומי בטוקיו, הממוקם בלב הכרך ההומה, משלב בין אלמנטים יפאניים מסורתיים לבין חזית היי-טק נוצצת עשויה כולה מזכוכית.

ייחודו העיקרי של המוזיאון הוא בכך שלא יהיה לו אוסף משלו: הוא יהיה מרכז האמנות הגדול בעולם שמוצגות בו תערוכות זמניות, שיכללו יצירות ידועות מחו"ל לצד יצירות של אמנים מקומיים שעדיין לא התפרסמו. "נוכל להציג בכל עת אוספים רבים מיפאן או מחו"ל ולמשוך אמנים איכותיים צעירים חדשים", אמר קורוקאווה בראיון. "דבר כזה אי אפשר לעשות במוזיאון הלובר".

המרכז, שבו חלל תצוגה של 14 אלף מ"ר, מומן בכספי המדינה ונבנה בעלות של 290 מיליון דולר. הוא ממוקם באזור רופונגי הנוצץ לצד מוזיאון מורי לאמנות ומוזיאון סאנטורי המשופץ. קורוקאווה אינו מסתפק בוויתור על ההוצאה העצומה הכרוכה ברכישת אוסף קבע למוזיאון. הוא מקווה שבמרכז הלאומי לאמנות בטוקיו בעצם לא יצטרכו להביא יצירות אמנות ליפאן. חזונו של האדריכל, בן 72, הוא שבמקום יוצגו בעזרת טכנולוגיה חדשנית תצלומים של יצירות אמנות על קירות המצוידים במסכי תצוגה שטוחים.

"כשמנסים להתבונן במונה ליזה האמיתית קשה לראות אותה בבירור. בעזרת האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית שיפאן מצטיינת בה אנשים יוכלו לראות יצירות אמנות בצורה ברורה מאשר במוזיאון", הוא אומר. "אם נוכל לאסוף נתונים ממוזיאונים בכל רחבי העולם, מרכז האמנות הלאומי יוכל להיות מוזיאון טכנולוגיית האינטרנט הראשון בעולם". עם זאת, בשל בעיות של זכויות, הדבר לא ייעשה בקרוב.

בתערוכה הראשונה של המוזיאון, המושאלת ממרכז פומפידו, יוצגו עבודות של אמנים זרים שהתגוררו בפאריס מאז 1900.

קוראקאווה, שבין השאר תיכנן את נמל התעופה הבינלאומי בקואלה לומפור שבמלזיה, את אגף התערוכה של מוזיאון ון גוך באמסטרדם ואת האזור המסחרי במרכז העיר מלבורן שבאוסטרליה, מגדיר את עצמו בראש ובראשונה כפילוסוף. הוא מאמין שעבודתו החדשה נאמנה לרעיון השגת סימביוזה בין כוחות מנוגדים.

"יש כאן דו-קיום חשוב בין המקומיות לגלובליות", הוא אומר. "ביטאתי את המקומיות באמצעות החומרים שהשתמשתי בהם: עץ, בטון, פלדה, זכוכית. אבל השארתי אותם במצב הטבעי שלהם, בצבעיהם הטבעיים, וזו תפישה יפאנית מאוד. עם זאת, "המוזיאון יכול להכיל כל סוג של אמנות בעזרת הטכנולוגיה".

הרצפה במוזיאון עשויה עץ ומתפשטת אל מחוץ למוזיאון, עד למרפסת. "כך המבקרים לא יהיו בטוחים אם הם בפנים או בחוץ. אני אוהב לטלטל את האנשים בדרכים לא צפויות, לגרות את החושים שלהם", צוחק קורוקאווה.

החללים הפתוחים במוזיאון אמורים, לדבריו, לשמש גם מקום למפגשים אקראיים. "במסורת היפאנית אנשים הביעו עניין או אהבה באמצעות העיניים. כיום, אפילו אם אנשים יושבים זה ליד זה, הם מתקשרים באמצעות הודעות טקסט בטלפון הנייד", הוא אומר. "ניסיתי לרענן את התקשורת הלא-מילולית, כי זו דרך טובה מאוד לתקשר. אני מתרגש לראות אנשים שמזרימים חיים למוזיאון, כי בלי אנשים לא תהיה לו נשמה".