הציפיות הגבוהות לקראת תערוכת הסיום של בוגרי התוכנית של לימודי התואר השני בבצלאל לא נכזבו. בתערוכה כמה וכמה גופי עבודה בולטים באיכותם, וגם החלשים יותר אינם נופלים מאיכות בינונית. אחרי רבים מהבוגרים כדאי יהיה לעקוב בשנים הקרובות.

כמה מהבוגרים, כמו ראובן ישראל, גליה פסטרנק ומיטל כץ-מינרבו, הם כבר אמנים פעילים המציגים בתערוכות ופועלים בגלריות. כך גם יאן טיכי, שמיצב הווידיאו שלו הוא העבודה המקסימה בתערוכה. טיכי הציג בשנה האחרונה עבודות שמקדימות את המיצב הנוכחי: בגלריה "החדר" הוצג דגם של נמל התעופה על שם יאסר ערפאת בדהניה, ובמוזיאון הרצליה - המיצב "מתקן 1391". בשתי העבודות טיפל בשני מבנים ספציפיים שאינם נגישים לו וכמעט לכל הצופים. העבודות עסקו בנקודה שבה ממשות נהפכת למעורפלת, וההקשר הפוליטי שלהן היה דומיננטי.

בעבודה הנוכחית טיכי יוצר סיפור מורכב יותר, העשוי משלושה מרכיבים: מבנה הנראה כפיסול מינימליסטי של סול לויט, דימוי של אנטנת שידור ודימוי של מפה המוקרנת על הקיר ובתוכה שני כורים אטומיים, הנראים לרגעים כשדי אשה בולטים מהקיר.

שלושה מקרנים מקרינים אור על האובייקטים, שצלליתם המשתנה היא הדרמה במחזה שטיכי יוצר. בצללית המבנה, המוקרן על הקיר בלופ של תשע דקות, נגלות ונעלמות דמויות קטנות שפעולתן לא ברורה. מבנה הריבועים הקליל יוצר קווי שתי וערב על הקיר. הצללית של דימוי האנטנה מבליחה גם היא מפעם לפעם על הקיר (הצפייה האידיאלית היא מהפינה הפנימית ביותר בחדר), והדימוי מזכיר את דימויי האנטנות והסירנות ששימשו את משה ניניו בעבודותיו משנות ה-80.

המפה על הקיר, האלמנט השלישי, היא למעשה מפה של שום-מקום וכל-מקום, הכלאה של מפות שונות. בלופ של חמש דקות מוצג דימוי משתנה של נוף מאיים ובו כורים המעוררים שרשרת של אסוציאציות, מצ'רנוביל ועד איראן דרך פרשת ואנונו.

העבודה של טיכי מקסימה כמו מחזה מחריד שאי אפשר להתנתק ממנו. הוא לא משאיר מקום לפרשנות שאינה דרמטית או קשה, והיופי כאן הוא בבחינת קליפה המודעת היטב לעצמה.

הקבץ עבודות מרשים גם הוא מציג אריאל קן. עבודתו המרכזית היא מעקב הנעשה באופן מזורז (כמו בסרט טבע) אחר השינוי שעובר מבנה בית ראש הממשלה בירושלים - מבית אלגנטי בתכנון ריכרד קאופמן, המשדר מודרניזם ליברלי בוטח ואף שאנן, למבצר כעור עטור אנטנות, עמדות שמירה, חומות גבוהות וגלילי תיל. זו אחת העבודות הפוליטיות הנבונות שהוצגו בשנה האחרונה.

גם העבודות הנוספות של קן מעניינות מאוד - ביניהן תצלומי בתי חלומות של מתנחלים שאינם תואמים את סטריאוטיפ הטעם הגרוע או העליבות האסתטית שמעדיפים להצמיד להם, כאילו יש צורך בכך כדי לחזק את הטיעון העקרוני נגד קיומם. מבחינה מסוימת קן הוא המקורי שבבוגרי המחזור, אמן המציע מבט שמטפל במורכבויות הקיום הישראלי ללא פשטנות ודמוניזציה. בפני קן יעמוד האתגר למצוא את המקום שבו האמנות שלו, הגובלת בתיעוד, תמשיך ליצור חוויה רחבה, שבה הקונקרטי והתיעודי משמשים מצע למה שהוא יותר ממניפסט. בתערוכה הזאת הוא מצליח היטב.

גם הציורים של שי אזולאי מעולים. אזולאי, שכבר השתתף בכמה תערוכות קבוצתיות, מציג הפעם גוף עבודות המחזקות זו את זו וממחישות שהוא כבר יותר מהבטחה. הוא מצייר סיפורים, רגעים, אמירות, אבסורדים. דימויים כמו חנות פאות וציורים כמו "פרזנטציה" או "מופע התרמה" עוסקים בשאלות של תוקף האשליה והייצוג, ולמעשה באופן שבו אנו מנסים להעביר מסרים. אזולאי נמנע מווירטואוזיות, מנכיח שיבושים, עוסק במציאות לא שלמה, פגומה, ובדרכי ההתנהלות בתוכה.

עוד בולטים הציורים, הרישומים והאובייקטים המעודנים של ליאת ליבני, התצלומים המצוינים של גוסטבו סגורסקי והמיצב של גיא גולדשטיין, שממשיך להלך במקום שבין נורא למגוחך; הוא מציג תצלומים של כלי פלסטיק חד-פעמיים, שמכרסמים שגידל בסטודיו שלו נגסו בהם כדי להשחיז את שיניהם ולשרוד.

העבודות של עתר גבע, שיצר אובייקטים העשויים לפי החלל שפערו בקרקע טילים שנחתו במלחמת לבנון האחרונה, והעבודות הטורדות של אורס דירקר, שבהן הגוף הוא נקודת מוצא לסיוט - מציעות פיסול מסוג שאינו שכיח בקרב אמנים צעירים ומעניין לראות לאן יתפתח.

תערוכת בוגרי בצלאל. סלמה 60 תל אביב. שעות פתיחה: יום חמישי, 16:00-22:00; יום שישי ושבת, 10:00-16:00. עד 30.6

לביקורות תערוכות נוספות

מלמעלה: שי אזולאי, "הלחמות שיער"; עבודה של אריאל קן ; מיצב וידיאו של יאן טיכי