רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם הכרס, הקמטים והצמיגים - כולם היו יפים

היפים מזדקנים לצד יוצאי הודו בשרוואלים, בני 70 וצעירים בני 20 - כ-1,200 ישראלים עירומים מרקעים שונים יצרו ים אנושי בים המלח בעבור ספנסר טוניק

תגובות

תשע בבוקר התחילו להגיע האס-אם-אסים: "אז איך היה?". איך היה? היה מגניב לאללה. הנוף היה מרהיב, הים לא שרף כמו שזכרתי אותו מכיתה ז', האנשים היו נינוחים ולכולם היה מצב רוח טוב. למרות ששמעתי מישהו אומר שיש כאן אחד שהצטלם לטוניק כבר שמונה פעמים, זאת היתה חוויה של פעם בחיים. וזה היה משחרר.

אנחנו חיים בעולם של מותגים, דימוי גוף נכון, מכוני כושר, ניתוחים פלסטיים. אנחנו חרדים מכל קמט שנוסף, צמיג שומן או השתפלות כרס קטנה. בצילום של ספנסר טוניק, לא היה דבר מזה. כולם לבשו את אותו העור, את אותם איברי מין. הכרס, הקמט, הצמיג נכחו בכל מאודם ולאף אחד זה לא הפריע. לכולם היה אותו הדבר רק בגדלים שונים.

"כולם היו יפים", אמרה לי אחת עם עיניים בורקות בתור לשירותים. "כל הדברים שכל כך מפריעים לנו ביום-יום רק תרמו ליופי של כולם". וואלה, צודקת. לקח בדיוק חמש דקות מהרגע שבו הוסרו החזייה והתחתונים, כדי להפסיק ולבחון את הסובבים. כ-1,200 בני אדם השתתפו בצילום וכולם היו שווים, כולם היו עירומים. וכולם הגיעו לכאן כדי לקחת חלק בצילום שאמור לעורר מודעות למצבו העגום של ים המלח.

אך הלילה לא התחיל בכזו אידיליה. מאות אנשים באו לרכבת מרכז בתל אביב. כולם הוזמנו לחצות. היציאה אמורה היתה להיות בשעה אחת. אמורה. מספר האנשים, הצורך לזהות כל אחד עם תעודת זהות והצלבתו עם הרשימה השמית שהיתה בידי המארגנים, התארכו והתארכו. האוטובוס הראשון יצא באחת וחצי, האחרון מעט אחרי שלוש.

ההמתנה הביאה עמה כמה מסקנות. הראשונה, שעיריית תל אביב צריכה דחוף לנקות בקיטור את המדרכות המטונפות שברציף האוטובוסים. השנייה, שמפעילי המכונות האוטומטיות צריכים לקרוא עיתונים ולהתעדכן באירועים שקורים בגזרה. טוויקס תקוע שמסרב להשתחרר בשתיים בלילה הוא עילה לתביעה. השלישית, שתמיד תימצא מש"קית חוויה או רשג"דית לשעבר שתמנה את עצמה לאחראית ותעשה את זה בקולניות שלא תואמת את האירוע.

אך למרות הקיטורים, היה משהו מרגש בציפייה. הקהל שהיה שם שיקף במדויק את כל המשתתפים. היו שם מבוגרים בני 70, נוער וצעירים בני 20 וקצת, בני 30 ו-40. היפים מזדקנים, יוצאי הודו בשרוואלים, נערים עם ראסטות וכמה שנראו כאילו הם עובדים בהייטק. זיהיתי אפילו אבא של חברה מהיסודי. לא הלכתי להגיד לו שלום.

הנסיעה לים המלח עברה בשינה אצל רוב נוסעי האוטובוס. הנהג ניסה לשים סרט - גבעת חלפון אינה עונה. למרות או בגלל קומץ התשואות, הדרך עברה בדממה. הלומי שינה ירדנו אל החוף. דיילות חינניות חילקו בכניסה מתנה מאת ספונסרית, חברת קוסמטיקה. מאות אנשים ישובים על כסאות פלסטיק לבנים. משוחחים, אוכלים, צוחקים.

עוזריו של טוניק חילקו את ההמון לשתי קבוצות בעזרת מגאפונים. טוניק טיפס על סולם, הציג את עצמו והודה לנו. לבושים לחלוטין, הקשבנו. בפעם הראשונה, מישהו סיפר לנו מה הולך לקרות. הוא הולך לצלם שלושה מיצבים והוא רוצה להספיק אותם עד שהשמש משנה זווית. הראשון, בים. נתפזר אל מול החוף, ש"הצעירים ייכנסו ראשונים עמוק אל תוך המים והמבוגרים אחרונים, קרוב לחוף. תעשו את זה הכי מהר שאפשר ובזהירות, אנחנו בלחץ של זמן". השני, "אני אבקש מכם לעמוד על פיסת האדמה שמימין. תיכנסו עד סוף לשון האדמה שנוצרה שם". בשלישי ייקחו רק חלק, ו"יהיה מעורב בזה בוץ". שאגות שמחה מהקהל.

העניין מתחיל. גברים מורידים חולצות ומכנסיים. נשארים בתחתונים בלבד. נשים מתקלפות עד לחזייה ותחתונים. ואז זה קורה. מישהו מוריד תחתונים, מישהי מורידה חזייה. פתאום כולם עירומים, וזה מרגיש בסדר גמור. הטור מזדחל לים. העוזר של טוניק קורא במגפון: "זה אוקסימורון, אבל אני מבקש מכם ללכת מהר יותר ובזהירות". האבנים דוקרות, הכניסה לחוף טובענית, הפתעה בדמות שמנוניות המים והציפה הפתאומית.

עמדנו עם הפנים אליו, תמונה ראשונה. פנינו אל עבר ירדן, תמונה שנייה. צפנו עם ידיים לצד הגוף, תמונה שלישית. המשכנו לצוף והרמנו את יד ימין, תמונה רביעית. לא קל לייצב את הגוף במים האלו. הסחף משיט אנשים לידי. אני מרגישה ראש בתספורת קצרה נוגע בכפות רגלי, אני נוגעת בכפות רגליים אחרות. ומעל כל זה מרחפים הסקרנים (ראו תיבה). ארבעה מצנחי רחיפה ממונעים שעושים באזים על הקהל, שמצדו צועק עליהם ומניף אצבע גסה. מטוס קל אחד במעגלים אין סופיים. הכל ברעש מחריש אוזניים שיוצר חשק עז לבזוקה או טיל לאו.

יוצאים החוצה אל עבר לשון האדמה. עומדים עם הפנים למצלמה, תמונה ראשונה. עומדים עם הגב למצלמה, תמונה שנייה. כולם מתבקשים להגיע לנקודת ההתחלה. שחייה במים כבדים צריכה להיות ספורט אולימפי או לפחות חוג במכון כושר. עד לאותו רגע, דווקא לא היו לי קונוטציות היסטוריות לאלפי אנשים עירומים. המשתתפים במיצב התפשטו מרצונם בים המלח וללא איומים על חייהם. אולם המיצב השלישי דרש סלקציה. בראין, העוזר של טוניק, עמד על סלע ובחר נשים. "הקעקועים שלך יפים, אבל זה לא מתאים לנו. את יכולה להישאר, את לא, את לא ואת כן. השיער שלך מקסים, אבל לא הפעם".

זאת היתה אסוציאציה יחידה. היא חלפה והלכנו לשטוף את המלח. כמו בכל טיול טוב, היה מזנון בסוף, עם קפה ממכונה וסנדוויצ'ים בסיסיים. איש שאנטי חילק עלונים לפסטיבל נודיסטים שיתקיים בסוף החודש באשראם במדבר. הכרוז הודיע שהאוטובוסים מוכנים לתזוזה. שתי עצירות לפיפי בשולי הדרך. שעה וארבעים דקות על הכביש. חזרנו לתל אביב.

אם מישהו ישאל אתכם אם אתם רוצים להתפשט עם עוד 1,000 איש, תגידו כן. דברים כאלו לא קורים כל יום. כמו שציין איזה צף לידי: "איזה זה כיף זה שחייה בעירום. איך אני אחזור לבגד ים אחר כך?".

מציצנים בכלי טיס חגו מעל המיצב האמנותי

כמה מציצנים, מצוידים בכלי טיס, שטרחו וקמו לפנות בוקר כדי לראות ישראלים עירומים - העיבו על חווייתם של 1,200 המצטלמים בים המלח.

חמשת כלי הטיס שחגו מעל ראשי משתתפי המיצב לא שעו לקריאות המצולמים להסתלק, קריאות שלוו בבוז ובהנפת אצבע משולשת כלפי כלי הטיס. הם המשיכו לחוג מעל ראשם של המשתתפים כמעט לכל אורכו של האירוע.

מדובר במטוס קל וארבעה כלי טיס מסוג בקאי - מצנחי רחיפה ממונעים שטסו קרוב מאוד לראשיהם של המצטלמים ללא רגישות למעמד או לתחושותיהם של המתפשטים. אחד מהם הגדיל לעשות וצילם במצלמה את האירוע מן האוויר, בכך גם הפרו את ההוראות שיצאו לגופי התקשורת המסודרים שכיסו את האירוע. בזמן הצילומים נצפו גם מסתננים רגליים שלא השילו את בגדיהם, עמדו על הצוקים שמסביב וצילמו את המאורע.

בסיומו של הצילום נשאל טוניק על אותן הפרעות מעופפות והודה שאלו אמנם הקשו על הצילום, אם כי לא השפיעו על ביצועיו. הוא הצליח לצלם את ההמונים בין נסיקה אחת למשנה וקיבל בסופו של דבר את התוצאה שאליה כיוון. המשתתפים לעומת זאת חשו מעט מוטרדים. הרעש מחריש האזניים שכלי הטיס יצרו, המרחק הקרוב שהם הרשו לעצמם והסיבובים שעשו מעל ראשי המצולמים יצרו תחושה של אי נוחות, עצבים ואפילו תיעוב קל אל עבר אלו שהחליטו שלא לכבד את המרחב האישי של האחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות