טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפצחת את הקוד

האמנית הישראלית שירלי שור יוצרת עבודות שמשלבות בין אמנות לטכנולוגיה. בתערוכה חדשה בניו יורק היא מציגה דימויים דיגיטליים אינסופיים ומותחת את גבולות הפורטרט

תגובות

על הקיר בגלריית ברייס-וולקוביץ בניו יורק תלויה תמונה של רקדן באנסמבל בת שבע, אשר מישיר מבט אל הצופה. במבט ראשון העבודה נראית כמו גוף אנושי אנדרוגיני וקצת חייזרי, עם קווי מתאר מטושטשים. כשמתקרבים מעט מגלים שהעבודה מורכבת משני מסכי וידיאו שמקרינים אינספור פיקסלים שמשתנים כל הזמן. המסכים, שתלויים במאונך באופן שמדמה גודל של גוף אנושי ממוצע, מציגים פורטרט אינסופי ודינמי המבוסס על 20 תצלומים של הרקדנים. כל מבקר בגלריה יראה פורטרט שונה במקצת. מכיוון שכל הרקדנים והרקדניות בפרויקט לובשים בגד גוף בצבע לבן ושערם אסוף, התוצאה היא זהות אנושית קולקטיבית שמטשטשת את ההבדלים המגדריים. קווי המתאר משתנים לפי הגובה והגזרה, אבל הדיוקן שמתקבל אינו זהה לאף אחד מהרקדנים.

את העבודה, "Becoming", יצרה האמנית הישראלית שירלי שור, שמתגוררת בארצות הברית ב-13 השנים האחרונות. שור, בת 40, בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות מאוניברסיטת סן פרנסיסקו, מציגה עבודות שמשלבות בין אמנות וטכנולוגיה כבר יותר מעשור. כעת היא משתתפת בתערוכה הקבוצתית "Live Theory", שתוצג בגלריה בצ'לסי עד 16 באוקטובר.

"התחלתי להתעסק באמנות דיגיטלית הרבה לפני שזה היה טרנדי", היא מספרת. "הגעתי דווקא ממחקר ותיאוריה, ורק אחרי שלמדתי ביקורת באוניברסיטת תל אביב ובקמרה אובסקורה התחלתי ליצור אמנות ולא רק לכתוב עליה. בתחילת העשור היתה פריחה גדולה של המדיום הזה ולרגע הוא החליף את הווידיאו-ארט כ'דבר החם הבא', אבל אני חושבת שהיום כבר הצלחנו לעבור את השלב שבו כל עבודה שמשלבת אמנות וטכנולוגיה נתפשת כמשהו חדשני. היום עבודות כאלו נלחמות על מקומן בזכות עצמן, ומוצגות בדרך כלל לצד אמנות ממדיומים ותיקים יותר כמו ציור או צילום".

בתערוכה הנוכחית - שמציגה גם עבודות של האמנית האוסטרית בריג'יט קוואנץ, שמרכיבה מלים ומשפטים מנורות ניאון שמשתקפות עד אין-סוף ברצפה העשויה ממראות, והאמן הגרמני הוותיק אינגו גונטר, שהקים מיצב המורכב מגלובוסים ישנים - שור מציגה ארבע עבודות דיגיטליות המבוססות על קוד שהיא פיתחה. לצד Becoming תלויות שתי עבודות שמציגות פורטרטים דיגיטליים מתחלפים: האחת היא "ונוס 21", שמבוססת על צילומיהן של 20 דוגמניות שעובדות עבור לואי ויטון, והשנייה היא "ירושלים" שמציגה את תמונותיהם של עוברי אורח שצולמו בעיר העתיקה בירושלים בתחילת 2011. ההחלטה להציב את שלוש העבודות זו לצד זו על הקיר המרכזי של הגלריה מאתגרת את המושג השחוק של הפורטרט ויוצרת חוויית צפייה מהפנטת. מכיוון שהפיקסלים משתנים תדיר ובכל רגע הפרצוף ש"מסתכל" על הצופה נראה אחרת, אפשר פשוט לעמוד ולבהות בעבודות.

לדברי שור, הקוד שהיא פיתחה, המתבסס על שפת התכנות ++C, מורכב מסט של חוקים מוגדרים מראש שמונעים מצב שבו אותה תמונה תחזור על עצמה. "לא מדובר בעבודה של פוטושופ או בתוכנה שניתן להוריד באינטרנט", היא מסבירה, "אלא בקוד שהוא למעשה הבסיס לעבודות האמנות. התחלתי ללמד את עצמי תכנות ברגע שהבנתי שאני רוצה לעשות פורטרט אנושי שמשתנה בזמן שמסתכלים אליו. התעסקתי הרבה בסוגיה של ה'הילה' של יצירת האמנות שוולטר בנימין כתב עליה, וחשבתי איך אפשר להחזיר ליצירה משהו מהייחודיות שאבדה לה בעידן השעתוק. הפתרון היה לפתח אלגוריתם שבו כל שנייה שונה מהשנייה שלפניה. בניגוד לעבודות וידיאו-ארט, העבודות שלי לא מבוססות על לופ אינסופי או על חזרה. זו בריאה מחדש שמבוססת על מיליוני פיקסלים. לכן, כל מבט בעבודה הוא ייחודי וחד-פעמי. במובן הזה ה'הילה' שוב קיימת".

האם המושג של ה"הילה" עוד רלוונטי בכלל? זה לא בעייתי ליישם מושגים קיימים על אמנות דיגיטלית, במקום לחשוב עליה במושגים חדשים?

"אני מבינה את הבעייתיות, אבל אני מגיעה מרקע של לימודי אמנות ותיאוריה, ובעיני הכל מבוסס על העבר ועל מושגים קיימים. עבורי הרבה יותר קל לדבר במושגים ‘מיושנים' של ‘הילה' או חד-פעמיות מאשר להמציא חדשים. גם אי אפשר להתעלם מכך שאני מתכתבת כאן עם המושג של הפורטרט, שהוא אחד המושגים הכי עתיקים באמנות. אבל הניסיון שלי הוא ליצור פורטרט רלוונטי יותר, שמשקף את העובדה שגם הזהות האנושית היום היא הרבה יותר נזילה ודינמית מפעם. כמובן שאפשר להסתכל על המונה ליזה או על פורטרטים טובים מהעבר ולהרגיש דינמיות מסוימת, אבל העבודה שלי מאפשרת לי לדבר על הווה ועתיד שמגולמים בפורטרט באותו זמן".

print-image-1.1516719-1
דניאל צ'צ'יק

איך הצופים מגיבים לעבודות האלה?

"זו לא חוויית צפייה פשוטה. זה קצת כמו נמלים שאוכלות את הפנים, או תחושה מטרידה שהגבולות של הגוף נפתחים כדי שפרצופים חדשים ייכנסו. הרבה מוצאים את עצמם מהופנטים. חלקם חושבים שזה מטריד ומפחיד בגלל אסוציאציות של מצלמות אבטחה או מאגרים ביולוגיים שאנחנו יותר ויותר מודעים אליהם היום".

למה בעצם להציג שתי עבודות המבוססות על אותו קוד - "ירושלים" ו"ונוס 21", במקום להסתפק בפורטרט דיגיטלי אחד?

"הקוד זהה אבל העבודות שונות מאוד זו מזו. העבודה של ‘ונוס' כוללת תצלומים של דוגמניות-על שעובדות עם לואי ויטון, שכל אחת מהן דוברת שפה אחרת, יש לה גוון עור אחר ומבנה פנים שונה. רציתי לדבר על מודל היופי דווקא דרך ההכלאה בין הפרצופים השונים. ביקשתי מהן להגיע עם שיער אסוף ובלי איפור, והתוצאה היא פנים דומות אבל גם ייחודיות. הצילומים ל'ירושלים' נעשו באופן מאולתר יותר, מחוץ לסטודיו ובלי תאורה מיוחדת. ביקשתי מעוברי אורח בעיר להשתתף בפרויקט, וגם כאן התוצאה מורכבת מבני אדם ממוצא שונה, בעלי אמונה דתית שונה וגילאים מגוונים".

כפי שהיא מעידה על עצמה, המשיכה של שור לעיסוק בזהויות היברידיות קשורה להחלטה לחיות את מרבית חייה הבוגרים בארצות הברית עם בעלה, ישראלי העוסק בפיתוח טכנולוגי, ושלושת ילדיהם. לדבריה, "עברנו ביחד מסיאטל לסן פרנסיסקו ואחר כך לניו יורק, אבל רק כשהבן הבכור שלי, ניאו, התחיל לגדול, ראיתי איך הזהות שלו מתעצבת בין השורשים הישראליים לחיים בארצות הברית. באותו זמן התחלתי לחשוב על הזהות שלי כמי שחיה באופן וירטואלי גם בארצות הברית וגם בישראל כבר 13 שנה. את הקוד שעליו מבוססות העבודות בגלריה ברייס-וולקוביץ פיתחתי כבר ב-2008 לפורטרט עצמי שלמעשה הורכב מצילומים שלי ושל חברים קרובים ובני משפחה - קבוצה של אנשים שבמידה רבה אני מרגישה כמו השתקפויות שלהם. הזהויות שלנו הן תוצר תמידי ומשתנה של האנשים שמקיפים אותנו, והעבודה ביטאה את זה".

הפורטרט העצמי, שהוצג בתערוכה קבוצתית בניו יורק וזכה לביקורת משבחת במדור האמנות של "ניו יורק טיימס", סייע גם להצלחה המסחרית של עבודותיה של שור, שנמכרות כעת בעשרות אלפי דולרים. לדברי התר דל, שאצרה את התערוכה הקבוצתית בהשתתפות שור, היצירה "Becoming" נמכרה באחרונה ב-45 אלף דולר, ואילו שתי עבודות הפורטרט האחרות בתערוכה נמכרו ב-25 אלף דולר כל אחת. "היום אספנים הרבה יותר מודעים לדרישות הספציפיות של עבודות כאלה, שמאתגרות את החלל יותר מציור או צילום ודורשות גם מעבד, ואין ספק שקל יותר למכור אותן מלפני חמש שנים או עשור", מסבירה דל. "ועדיין, רוב האספנים המסורתיים יעדיפו צילום מאשר עבודה דיגיטלית שדורשת ביטוח ספציפי והיא יותר מורכבת להצבה".

כשהיא נשאלת אם הפריחה המסחרית של האמנות הדיגיטלית מהווה שיקול ביצירותיה, שור עונה בשלילה. "אני חושבת שיש סכנה של מסחור בכל מדיום ולא רק במדיה דיגיטלית", היא אומרת. "כאמור, כבר עבר הריגוש הראשוני מהשלב של ‘סייבר-ארט' או מדיה דיגיטלית, וכולם - כולל האספנים - קצת התבגרו. היום השיקולים הם שיקולים של טעם ואסתטיקה, ולאו דווקא שיקולי מדיום".

מלחמה בארגז החול

בעוד שעבודות הפורטרט מגיבות לחרדה הגלובלית מהשימוש ההולך וגובר במצלמות אבטחה, מאגרים ביומטריים והצורך לספק תעודות מזהות בכל מקום, העבודה הרביעית בתערוכה, "אלטנוילנד", מתקשרת באופן ישיר יותר עם הרקע הישראלי של שור. העבודה, המוצבת בחלל נפרד בגלריה, מורכבת מארגז חול שעליו מוקרנים פיקסלים צבעוניים ש"מתחרים" ביניהם מי יכבוש יותר טריטוריות בפחות זמן, באופן שיוצר מפה דיגיטלית משתנה.

למרות הכותרת, שמשאילה את שם ספרו המפורסם של חוזה המדינה, שור אומרת כי מדובר בעבודה שמדברת על כיבוש וטריטוריה באופן כללי, ולא רק בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. "בחרתי בארגז חול עגול ולא במפה בצורת ישראל כי היה לי חשוב להעביר את הרעיון הכללי של הצורך האובססיבי שלנו בכיבוש ובגבולות. הרעיון לעבודה הזו עלה לראשונה כשלקחתי את ניאו בגיל שלוש למגרש משחקים בסן פרנסיסקו, והוא התחיל לריב עם ילדים אחרים על הדליים והכפות בארגז החול. בעצם ראיתי שם את הדחף הזה שנמצא במקור של כל הקונפליקטים העכשוויים. זה גם הזכיר לי את התקופה שבה כל המהלכים הצבאיים במלחמות היו נקבעים על מן ‘ארגז חול' בחדר המצב של הגנרלים. הם היו מציבים עליו חיילים ומתכוננים למהלכים אפשריים בקרב. על הבסיס הזה יצרתי תוכנה שבמסגרתה 16 צבעים ‘נלחמים' ביניהם בניסיון להתפשט ולכסות כמה שיותר אזורים. כל ‘יחידת צבע' כובשת יחידות אחרות בצבע שלה קצת כמו במשחק הקופסה ‘סיכון'. בסופו של דבר רק שני צבעים נשארים - ואז המעגל כולו מתחיל מחדש".

אמנות בזמן אמת

התוצאה היא מפה מרהיבה שקשה לעקוב אחריה. כל פעם גבולות חדשים נקבעים ונמחקים, בזמן שגבעות החול הקטנות בארגז משנות את צבען. בחודש שבו סוגיית הגבולות מככבת בכותרות בעקבות הפנייה הפלסטינית לאו"ם, קשה שלא להסתכל על העבודה בלי לחשוב על השרירותיות שבה טריטוריות מחולקות בין מדינות, ועל הקלות הדיגיטלית למחוק את הגבולות ולהתחיל מחדש, שלא יכלה להיות רחוקה יותר מהמציאות.

העבודות שלך מצטרפות לשורה ארוכה של אמנים שמשתמשים בתכנות או משלבים חשמל או אלקטרוניקה בעבודות שלהם. מי הם מקורות ההשפעה שלך?

"כאמור, התחום כולו מאוד התפתח בעשורים האחרונים והיום באמת יש שיטפון של עבודות דיגיטליות. ההשפעות שלי מגיעות דווקא מהעולם של טכנולוגיה ומתפיסה תיאורטית של פוסט-מודרניזם ופוסט-מרקסיזם, כמו העבודות של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז או של ז'אק דרידה. כל העבודות שלי הן ניסיונות לפרש את התיאוריות האלו. מעבר לזה, בסן פרנסיסקו גרתי בשכנות לאמן החשוב ג'ים קמפבל, שמאז שנות ה-80 מציג עבודות שמשתמשות ב-LED והציג לאחרונה עבודה שהורכבה ממאות נורות זעירות במדיסון סקוור פארק. אני גם מנסה לעקוב מארצות הברית אחרי אמנות ישראלית".

איך בעצם מכשירים אמן דיגיטלי?

"שאלה קשה. אני מאמינה שאם יש אמן שרוצה להגיד משהו וליצור משהו הוא כבר ימצא את הכלים שיעזרו לו להביע את עצמו. לי היה חשוב לדבר על זהויות מתחלפות ועל אמנות בזמן אמת, וככה הגעתי לאמנות דיגיטלית. התכנים מובילים לחיפוש אחרי הכלים המתאימים - ולא להיפך. מצד שני, אמן דיגיטלי טוב צריך ללמוד אנימציה, תכנות, אלקטרוניקה ורובוטיקה. הוא צריך לדעת איך סוגרים מעגלים, איך עובדים עם HTML או ++C ואיך לתכנת אתרים. כדאי גם להיות מעודכנים ברשתות חברתיות ובהתפתחויות טכנולוגיות אחרות. היום יש מעט מאוד מוסדות שנותנים את ההכשרה הזו ברמה גבוהה, כמו אוניברסיטת ברקלי, סטנפורד או אם-איי-טי".

ואיך מכינים את הצופה לעבודות כאלה?

"אני חושבת שאחת הדרכים האידיאליות להציג אמנות דיגיטלית היתה בתערוכה מצוינת בברקלי בקליפורניה מ-2007 שנקראה ‘Measure of Time'. הרעיון היה לבדוק את היחס המשתנה למושג ‘זמן' דרך עבודות אמנות מעשורים שונים. הם הציגו עבודות של אמנים מוכרים כמו הצייר ג'קסון פולק או האמן הקונצפטואלי סול לוויט, לצד עבודות של אמנים דיגיטליים כמו ג'ים קמפל. במסגרת התערוכה הוצגה עבודה שלי בחדר שמצדו האחד ‘טחנת מים' של מרסל דושאן ומצדו השני העבודה שלי, ‘Landslide', שהיא פיתוח מוקדם יותר של רעיון המפה הדיגיטלית של ‘אלטנוילנד'. בעיני זו החשיפה האידיאלית לאמן דיגיטלי: להטמיע את היצירות האלו בתוך חלל אמנותי שמציג מדיומים שונים".

כעת שור עובדת על פרויקט אמנותי עם לואי ויטון שיושק בשבוע האופנה בניו יורק בספטמבר 2012, ובמקביל היא ובעלה החליטו לחזור להתגורר בארץ לשנת שבתון כדי "שהילדים יכירו קצת את השורשים הישראליים שלהם". אף שהציגה עבודות במוזיאון חיפה ובמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, שור מוכרת בניו יורק וסן פרנסיסקו יותר מאשר בישראל. "לא הצגתי כאן בשנים האחרונות כי מרכז חיי מאז 2005 היה בניו יורק", היא אומרת. "כעת חזרנו כדי לנסות ולראות איך אנחנו והילדים מרגישים כאן. אני מקווה להציג גם בישראל, אף שכרגע אין לי תוכניות קונקרטיות".

מה גרם לכם לחזור דווקא עכשיו?

"זה מורכב. אבל זה גם קשור לעובדה שאני לא רוצה שיהיו לי ילדים לגמרי אמריקאים. אני חושבת שהמקום הזה יכול לאפשר להם חוויות חשובות וייחודיות. גם הזהות שלהם משתנה כל הזמן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות