פיגורטיבי במובן המופשט: על הרטרוספקטיבה של וילם דה קונינג - אמנות - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

פיגורטיבי במובן המופשט: על הרטרוספקטיבה של וילם דה קונינג

ציוריו בישרו מודרניזם חדש, אבל הוא סירב להישאר במשבצת שיועדה לו. במומה בניו יורק התמודדו עם הצייר שקשה לתייג בתערוכה מקיפה במיוחד

המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה) לא ידע מעולם מה בדיוק לעשות עם וילם דה קונינג. אפשר לתייג את ג'קסון פולוק בתור נתזים ואת ברנט ניומן בתור רוכסנים, אבל את דה קונינג, שצייר גם ציורי מופשט עשירים וגם נשים גדולות ופרועות, קשה לתייג. ולכן, מלבד תערוכה של עבודות מאוחרות ב-1997 המוזיאון הזניח אותו. עד עכשיו.

פתיחת "דה קונינג: רסטרוספקטיבה" בימים אלה (התערוכה תוצג עד 9 בינואר) היא בבחינת סילוק חוב ישן במלואו. התערוכה, הממלאת את כל הקומה השישית של המוזיאון בכ-200 ציורים, רישומים ופסלים, היא מקיפה לעייפה וצפויה לעורר יראת כבוד. היא לא רק מציבה את דה קונינג במקום קדמי ומרוחק בתהלוכת הכוכבים האמריקאים של המאה ה-20, אלא גם הופכת את הקריירה שלו למעין קרון מיצג נוסע של שפע ומעוף.

וילם דה קונינג
לדחוס הכל לתוך האמנות: גבוה, נמוך; ישן, חדש; פראי, עדין. דה קונינג. צילום: גטי אימג`ס

התערוכה מאפשרת לדה קונינג להציג את מורכבותו: היא מציגה את אמנותו כתופעה מפוצלת, שעם זאת היא עשויה מקשה אחת. ג'ון אלדרפילד, האוצר הראשי במחלקת הציור והפיסול במוזיאון, מתאר שבעה עשורים של עבודה בשבעה אולמות. בכל אחד מהם אנחנו רואים ציורים מופשטים ופיגורטיביים מאותה תקופה פחות או יותר, לא רק זה לצד זה אלא הם גם מקיימים ביניהם יחסי גומלין, משתלבים זה בזה, ממזגים את זהויותיהם. המופשט נושם, מחייך ושותת דם; הדמויות מנצנצות ונרעדות עד שהן נפרדות לצבע ולקווים.

התערוכה נראית כמו דגם קלאסי לתיאור יצירתו של אמן מהעריסה עד הקבר, החל בציור דומם שדה קונינג צייר בגיל 12 בעיר מולדתו ההולנדית רוטרדם. בתחילת שנות ההתבגרות שלו הוא כבר עבד בחברת עיצוב מסחרית, ולמד שם כתיבה לשלטים וטכניקות עבודה כגון העתקה מבעד לנייר שקוף, שיחזור וריבוד.

כל אלה שימשו אותו היטב כשחיפש עבודה, לאחר שהתגנב לארצות הברית חבוי בספינת משא ב-1926. ומה שחשוב יותר לטווח הארוך - הכשרתו בתחום העיצוב, לרבות הדגשים שלו על יצירת מכלול אורגני מפריטים רבים, היתה למצע הפורמלי של אמנותו.

נתיחה בחדר מזהב

שיחק לו המזל בכך שהיה מטבעו רעבתן כרוני. בשני המדורים הראשונים של התערוכה, שלוקחים אותנו בדילוגי ענק ל-1949, אנחנו רואים אותו טורף את דרכו מן העבר וההווה של תולדות האמנות החזותית, זולל דימויים של אנגר, רובנס, סוטין ופיקאסו; של בני דורו כגון ארשיל גורקי; ושל פרסומות לסרטי קולנוע, רצועות קומיקס שהתפרסמו בעיתונים בימי א' ואיורים גרפיים מעלוני משטרת ניו יורק.

לעומת כמה אמנים והוגים בני התקופה, שדגלו באמנות בעלת טוהר אוטופי, המחייב סגירת דלת בין האמנות לחיים, הרי שתיאבונו של דה קונינג הוביל אותו בכיוון הנגדי, אף שלא היה אוטופי פחות. הוא רצה לפתוח הכל, להביא, לדחוס הכל לתוך האמנות: גבוה, נמוך; ישן, חדש; פראי, עדין.

והוא עשה זאת בדרך שקדנית, מורכבת מפיסות רבות, בנויה נדבך על נדבך ורצופה תיקונים. הוא היה רחוק מטיפוס האמן האימפולסיבי השופך את קרביו, המרומז במונח "ציור פעולה", אלא יותר אדם שפועל לאחר תכנון. כל ציור היה חוויה נשלטת.

וילם דה קונינג, Woman (1965)

בדרך כלל הוא היה מתחיל ברישום, מוסיף צבע, רושם על גבי הצבע, מקלף את הציפוי, רושם דימויים נוספים שהעתיק והעביר ממקומות אחרים, מוסיף להם צבע, וכן הלאה. בהתחשב בתהליך הזה מפתיעה העובדה שהוא היה פורה מאוד - עד שנזכרים שלא היה יום שהוא לא עבד: ניסה דבר אחד, תיקן דבר אחר, קרצף כישלונות, התחיל מחדש.

בכל פעם שהיקפה העצום של התערוכה במומה ירפה את ידיכם, עצרו מול אחת התמונות, כמעט כל תמונה טובה למטרה זו, והשתהו לפניה מעט. הדינמיקה הבסיסית, המחוללת אנרגיה, המאפיינת את יצירותיו של דה קונינג, פועלת כמיקרוקוסמוס כמעט של כל דבר שעשה לאחר אמצע שנות ה-40.

מה שמלהיב באמת בתערוכה הוא האפשרות לחוות את המכניקה הפיסית של אמנותו מקרוב, בפעולה. כך אפשר לפגוש אדם, ולא רק לבקר במונומנט.

בסוף שנות ה-40 דרך כוכבו של דה קונינג לראשונה, כשהמופשט והצורות הפיגורטיביות התמזגו לראשונה. זה הסיפור שמאחורי "מלאכים ורודים", מ-1945 בערך, הציור האחרון בסדרה הראשונה שהקדיש לתמונות נשים. מציור לציור, הדמות היושבת היחידה בסדרה הולכת ונעשית פחות נטורליסטית, מתחילה לאבד את קווי המתאר שלה, להתמזג עם סביבתה.

וילם דה קונינג Pink Angels c. 1945

ב"מלאכים ורודים" הדמויות כבר איבדו את בגדיהן, איבדו את פניהן, ונעשו חושניות באופן מפלצתי, צורות אדם מטושטשות עשויות מנתחים של בשר מבותר. נדמה שאנחנו רואים את שלב הניקוי של נתיחה מרושלת שלאחר המוות, אבל זו נתיחה שנערכה בתוך חדר מזהב.

איך יכולה סצינה כזאת להיות יפה - קשה לומר. אבל היא יפה. דה קונינג העיר פעם ש"הבשר היה הסיבה להמצאת צבע השמן". חשוב לזכור שהוא לא חשב רק על הבשר הצח כחלב וחסר הפגמים של הקורטיזנות של טיציאן, אלא גם על בשר פצוע, שותת דם, נרקב.

ב"מלאכים ורודים" קל לאתר את ההדים לפיקאסו, למאטיס ולמירו, אבל פרט אחד, ראש דג בעל פה פעור היוצר את רגלו של המלאך, הוא מעין חידה. הוא לקוח מהדפס מהמאה ה-16 של "הסעודה האחרונה" מאת פיטר ברויגל האב. ב-1947 צייר דה קונינג תמונה ושמה "יום הדין". ממרחק נדמה שהיא מופשטת ומטושטשת (שוב, חלק ניכר מעבודתו נראה מטושטש מרחוק, בייחוד בגלריות של מומה, שממדיהן גדולים מאוד ביחס ליצירות האלה). אך מקרוב רואים שהתמונה גדושה ארבע דמויות המזכירות עקרבים: מלאכי האפוקליפסה מכווצים לערימה.

העבודה ששמה אותו לבסוף על מפת האמנות העולמית היא דווקא תמונה ללא דמויות, לפחות לא דמויות בולטות לעין. תערוכת הסולו הראשונה שלו בניו יורק, ב-1948, בהיותו בן 43, היתה מורכבת מציורים שכמעט כולם מופשטים. כמה מהם צוירו בעיקר בשחור ולבן, הצבע הלבן מתפתל בקווים לבנים, כסדקים המתפשטים בגיליונות זכוכית מנופצת, מעל הקרקע הכהה.

בתוך עולם האמנות התערוכה היתה לסנסציה. דה קונינג כונה בפי קלמנט גרינברג שתמך בו וסימן את הטריטוריה שלו, "צייר מופשט ברור". בליל הצבע הלבן התפרש כקליגרפיה אקספרסיבית. לוח הצבעים המוגבל, שאמנים רבים אימצו להם, התקבל כסמל לרצינות אקזיסטנציאליסטית. דה קונינג מצא את עצמו פתאום מוצב במקום מרכזי בתוך מתחם סגור שהקימו גרינברג ואחרים כדי לפתח מודרניזם אמריקאי מתקדם וחדש.

ציור לקול אזעקות

דה קונינג היה יכול בקלות להישאר בתוך הגבולות האלה, לאמץ לו לוק מזוהה עמו ולייצר מוצרים צפויים תמורת תגמול צפוי. אבל הוא לא עשה זאת. הוא ייצר עוד תמונות בשחור לבן אבל בד בבד צייר תמונות של נשים, שנדמה שאיש לא הבחין בהן. ב-1953, כשהציג את הסדרה השלישית הקרויה "אשה", הציורים היו כל כך שערורייתיים עד שעולם האמנות היה מוכרח להקדיש להם תשומת לב, ואכן כך היה.

תמונות הגורגונות שופעות החזה, שגופן מרוטש, אצבעותיהן מרפרפות וחיוכיהן סוסיים עוררו תגובות קיצוניות. האשמות מיידיות בדבר שנאת נשים החלו להתעופף, אף שחטאו העיקרי של דה קונינג היה עריקתו, על פי התפיסה, מחיל החלוץ של האמנות המודרנית. למאמיניו הכנים היו ציורי "אשה" בבחינת נסיגה עמוקה.

במבט עכשווי אפשר להבחין בקשרים קונצפטואליים, גם אם אקראיים, לעבודותיו של המהפכני ביותר מבין אמני האאוטסיידר-אינסיידר, מרסל דושאן, שיצירתו הארוטית, המורבידית והשנונה עד בלבול "Etant Donnes" כבר היתה אז בשלבי עבודה חשאיים. ומבעד למבט בעדשה רחבה שמאפשרת הרטרוספקטיבה, אנחנו יכולים לראות בצורה יסודית והגיונית איך ההפשטה והפיגורטיביות השתלבו ביצירתו של דה קונינג באותה תקופה.

נוכל גם לדמיין כמה קשה היה לו מן הסתם מבחינה פסיכולוגית לקיים את שני המצבים הכמו סותרים לנוכח הממסד שרצה רק אחד מהם והדף בכוח את האחר.

תפוקתו של דה קונינג בשנות ה-50 יוצרת תחושה כאילו הופעל עליו לחץ יוצא דופן. האנרגיה מקובעת ברמת קרשצ'נדו. המשטחים בציורים כגון "חדשות גותאם" (1955) עבים עד כיעור ומחוספסים. הצבעים כאוטיים, יש בהם משיכות מכחול של אדום הבולטות כמו אורות של מכונית משטרה. הכל נראה קדחתני וקולני, כאילו צויר לקול אזעקות.

ואז חל שינוי מדהים לחלוטין בקצב ובאווירה, כמו הרגע בסימפוניה של מאהלר שבו נפסקת מוסיקת המארש השוחקת, ואתה מוצא את עצמך בממלכה פסטורלית של פעמוני פרה וצ'לסטה.

בסוף שנות ה-50 החל דה קונינג לבלות מחוץ לעיר ניו יורק. הוא עבר לגור דרך קבע בספרינגס שבלונג איילנד ב-1963. הציור "שחר ורוד אצבעות בלאוס פוינט", על התייחסויותיו להומרוס ולפיסת קרקע וים ליד הסטודיו החדש שלו, נעשה באותה שנה. בצבעי הצהוב הנרקיסיים שלו, בכחולים כעין הציפור ובוורודים של טייפולו, הוא מקרין חדווה מרוממת שלא נראתה ביצירתו קודם לכן.

השלווה לא נמשכה זמן רב. נשים חדשות הגיעו, מתפתלות ונפערות כפצעים. כאלה היו גם הפסלים הראשונים של דה קונינג: דמויות ברונזה קטנות, מטושטשות גבולות וצורה, שנהפכות לדמויות גדולות, מטושטשות גבולות וצורה.

שנות ה-80 הביאו התבהרות נוספת. פתאום יש בעבודות שלושה צבעים בלבד, צבעי היסוד של מונדריאן - אדום, צהוב וכחול - שצוירו ברצועות דקות מעל שדות לבנים טהורים. בשלב זה ניכרו בדה קונינג אותות למחלת אלצהיימר, שב-1987 כבר היתה בשלבים מתקדמים. זו השנה של הציור האחרון. כשעבודתו האחרונה הופיעה במוזיאון לאמנות מודרנית ב-1997, השנה שבה מת דה קונינג, היו שזילזלו בה ואמרו שהיא תוצר לוואי של המחלה. אני חסיד גדול של דה קונינג. אני אוהב מאוד את התמונות האחרונות האלה. מובן שהתערוכה עושה הרבה יותר מזה. בהיקפה, בעריכתה המעולה ובתנופת הצגתה היא מומה בשיאו, ובעיני רבים היא תייצג מן הסתם את כתיבת ההיסטוריה של המוסד הזה במיטבה. אך זה זמן מה המוזיאון שקוע בפרויקט כתיבת היסטוריה אחר, פרויקט מהותי בהרבה - במאמציו המתמשכים והלא מתוקשרים לתעד את תולדות הקונצפטואליזם, התנועה האמנותית המשפיעה ביותר בשליש האחרון של המאה ה-20.

האמנות הקונצפטואלית, בצורתה הקלאסית משנות ה-60, עשויה להיראות במבט ראשון ההיפך הגמור מיצירתו של דה קונינג, אף שיש להן הרבה מן המשותף. שתיהן עסוקות באובססיביות בעולם החומר, אם בניסיון למחוק אותו ואם בניסיון לאמץ אותו. שתיהן מעדיפות רעיונות על פני אגו (דה קונינג אמר פעמים רבות שהאמנות שלו משלבת ביטוי אישי אך אינה עוסקת בו כנושא מרכזי). ושתיהן בעלות רוח רחבה. הקונצפטואליזם שומר על דלת פתוחה שדרכה יכולים לזרום דחפים יצירתיים רעננים מכל הסוגים. אמנותו של דה קונינג, בנדיבות וללא הטפה, עושה אותו דבר. *




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 וילם דה קונינג יחזקאל כהן יאק
  • 16:02
  • 09.12.11

כתבה מצוינת כשאני רואה עבודות של דה קונינג אני חש התעלות מכוח הקוו והכתם אני יודע שהציור עדיין חיי ונושם

02 ד' קונינג , פסלים עמיר גבע
  • 17:01
  • 10.12.11

לא הוזכר ד' קונינג הפסל. אני מאמין שלא דילגו ברטרוספקטיבה על פסליו המדהימים. יצא לי , לשמחתי לראות כ10 פסלים שלו במוזאון לאומנות מודרנית באמסטרדם. באביב 2011. מוצגים כמסה בשני חדרים. יחסית קטנים. בכניסה, הלם. כאילו נכנסת לתוך מהומה רבתי. הפסלים עצמאיים בטכניקה של גריעה . עשויים ברונזה, משופשפת. גובה 1.5 מ . כולם מלאי הבעה. אפשר לומר סבל. אך הבולט ביותר היא התנועה. ד' קונינג משתמש בסגנון דומה לפוטוריסטים.(פסליו של בוצוני) שהתנועה מתורגמת לזיזים וכנפיים סובבים לכל עבר. האולם ממש מלא בדרמה, רעש ותנועה. מרשים מאד

פרוייקטים מיוחדים