טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לי תחושה: ראיון עם האמנית לי ינור

לקראת תערוכתה החדשה מגלה לי ינור למה בחרה לשלב בין סטילס למיצב וידיאו, מדוע לא ששה להיענות לבקשותיו של וים ונדרס ומה למדה מדוד פרלוב

תגובות

שלושה מסכים. רקע תכלכל. גבר ואשה ניצבים בשלושת הפריימים מבעד לשכבה סמיכה של בועות כסופות. צלילים של מים, רחשים, מוסיקת ג'ז קצבית. הם מתחילים לסטור אחד לשני. הוא מכה על לחיה. היא משיבה לו כהוגן. הם שבים ומכים זה את זה ללא הרף, וצלילי הסטירות נשמעים בחוזקה. מבט מופתע מגיח מדי פעם על הפנים הדואבות, אבל נדמה כי בסך הכל הם משועשעים מהכרוניקה האלימה-מתוקה הזאת.

לעתים הסטירה מוצגת בהילוך מהיר ונעלמת. ברגעים אחרים היא דווקא מתנהלת באטיות, והתנועה המועברת מכף היד אל הראש המוטל הצדה מודגשת. לאחר כמה דקות של סטירות בלתי פוסקות, הבועות גועשות והכל מתפוגג, כמו הזיה שהיתה ואינה. ולמרות האפקטים הוויזואליים הממסכים את ההתרחשות, לא קשה לזהות כי האשה היא הרקדנית טליה פז, ואילו הגבר הוא השחקן יחזקאל לזרוב שבעברו היה רקדן.

השניים נדרשו אל סאגת ההכאות כחלק מעבודת וידיאו חדשה של האמנית לי ינור, "Slapstick", שתוצג בחודש הבא במסגרת תערוכת יחיד שלה בגלריה זימאק בתל אביב (שתימשך מ-19 בינואר עד 28 בפברואר). ואם תהיתם, הסטירות על הסט לא היו מדומות.

print-image-1.1600100-1
איליה מלניקוב

"היה כאן משהו מאוד נונשלנטי ומאוד מסעיר בו-זמנית", אומרת ינור על העבודה. "ניסיתי ליצור סיטואציה מאוד טעונה, למתוח את הגבול ולראות עד איפה זה מגיע. זה כמו ללחוץ על נקודה בגוף שהיא גם כואבת וגם מצחיקה". לצד העבודה המתוארת, יוצגו בתערוכה, שאוצרת קציעה עלון, עוד שני טריפטיכוני וידיאו חדשים, וכן שורה של תצלומי סטילס מתקופות שונות בקריירה של ינור.

בשתי עבודות הווידיאו הנוספות, שבהן משתתף לצד פז ולזרוב גם מיכאל גטמן, נמשכת התחושה המימית. באחת מהן, "Come Dance with Me", שעל שמה נקראת התערוכה, מאפילה התאורה האחורית את פניהם וגופם של המשתתפים, ויוצרת מעין צלליות שנעות בין המסכים מבעד למעטפת דומה של בועות אפרפרות, שלעתים נדמות כמו כספית מבעבעת. בווידיאו השלישי הם מצולמים מתחת למים, בבריכה, ללא אפקטים חזותיים. תנועת הגוף והתלבושות במים יוצרת אפקט מעודן יותר והבועות נוצרות הפעם באופן טבעי, בתוך זירת ההתרחשות.

"רציתי לעבוד עם בועות ועם דמויות", מסבירה ינור. "רציתי עולם שהוא מתחת למשהו, ומכאן נולד העיסוק במים. הבחירה בבועות נועדה כדי ליצור עולם על-זמני, לא לקשר את זה למקום מסוים, להוציא את זה קצת מהקשר". אין זו הפעם הראשונה שהיא יורדת אל המצולות. "באמצע שנות ה-90 צילמתי בצרפת רקדנים מתחת למים", היא מספרת, "וכמה מהתצלומים מהסדרה הזאת ישולבו גם בתערוכה. זה היה מאוד קסום, והחלטתי לנסות לעשות את זה גם בווידיאו. זה היה סוג של חלום".

print-image-1.1600101-2
אי-פי

מאין נובע שמה של העבודה שהכתיבה את כותרת התערוכה כולה?

"רציתי ליצור סוג של הזמנה, וגם הווידיאו היה הפעם כמו כוריאוגרפיה. זו אמנם לא הפעם הראשונה שזה מרגיש כך, אבל הפעם זה היה יותר מודע. אז זו בעצם סוג של הזמנה, אני מזמינה אנשים להיכנס לתוך העבודות שלי. הייתי רוצה שכל אחד יוכל לבוא לשם ולהרגיש. אני גם חושבת שהשילוב בין סטילס לבין מיצב וידיאו מאפשר לראות אמנות בצורה יותר חווייתית, שמאפשרת להיכנס פנימה".

איך יצרת את האפקט של הבועות הכסופות?

"למעשה צילמתי את הקומקום השקוף שלי. העברתי כאן בסטודיו יום שלם עם תאורות שונות על הקומקום הרותח. אלה בועות מים, אבל יש להן מין אפקט של גשם מטאוריטי, מין סוף העולם. הצילום בהיי דפינישן מאפשר איכות היפר-ריאליסטית".

הצילומים הם אמנם חלק מרכזי בתהליך, אבל ינור מסבירה כי השלב המשמעותי מגיע לאחר מכן, בעריכה, שאותה היא אף משווה לכוריאוגרפיה. יחד עם עורכת קבועה שבאה במיוחד מצרפת, מריאנה בוסירה, היא מעבדת את הדימויים שלוכדת המצלמה, מערבבת אותם זה בזה, מגדילה, מטשטשת, יוצקת לתוכם מוסיקה וצלילים, ומשחקת עם מהירויות התנועה. כל מה שנחוץ כדי להפעיל את החושים של הצופים, ליצור אצלם מה שהיא מכנה "איים של רגש".

"כל העיסוק הזה הוא דרך לדבר על זיכרון, על משהו שנעלם, שכואב, שאבד, שאיננו. על תחושה", היא אומרת. בהקשר זה היא מזכירה את התיאורטיקן הצרפתי פול ויריליו. "הוא שינה באופן משמעותי את התפישה שלנו בנוגע לטבע, פוליטיקה, מהירות. אחד הספרים שלו נקרא ‘האסתטיקה של ההיעלמות'. זה ספר על צילום, ואני מרגישה שהוא נכתב במיוחד בשבילי. כל הספר הזה מדבר בעצם על צילום שהוא תחושתי. זה לא הדבר עצמו שאתה רואה, אלא התחושה שאתה נשאר בה. וגם כשאני מצלמת אני לא תמיד רואה, אני יותר מרגישה".

מעבר לצילום, גם לסאונד יש חלק מרכזי בעבודות הווידיאו שלך.

"הסאונד מאוד חשוב, במיוחד בעבודות כאלה, שבהן אתה רוצה ליצור סוג של חוויה".

הוא בעצם תופר לך את הדימויים.

"נכון. אבל אני בודקת את העבודות שלי בלי סאונד, כי במקור אני צלמת, ומאוד חשוב לי שלדימוי יהיה לב. כי אם אין לב וגוף לדימוי, אז אני לא יכולה להלביש עליו סאונד ואיכשהו לארוז את זה כדי שהוא יחיה. כך שבדרך כלל העבודות שלי עובדות גם בלי סאונד".

בתערוכה, לצד עבודות הווידיאו, ישולבו תצלומים נבחרים של ינור משני העשורים האחרונים. חלקם יוצגו בטכניקה של הדפסה כפולה, שבה התצלום מכוסה במרחק מה בבד שיפון שעליו מודפס אותו הדימוי, מה שיוצר אפקט עומק מעניין. מושאי התצלומים כוללים את הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי ברנרדו מונטה, תמנון ענק (שהוצג כחלק מתפאורה שיצרה ינור למופע של הכוריאוגרף האיטלקי פאקו דצ'ינה), הרקדנית והכוריאוגרפית האיטלקייה פרנצ'סקה לטואדה, הרקדן דומיניק מרסי, ואפילו הבזק מ"קונטקטהוף" של פינה באוש.

ניכר שאת מתמקדת היום בווידיאו, מה בנוגע לסטילס?

"היום אני באמת מתמקדת הרבה מאוד בווידיאו, אבל אני תמיד מצלמת סטילס. אחרי זמן מה של עבודות עריכה מורכבות בווידיאו, אני מרגישה צורך לחזור למעבדה עם נגטיבים ולהדפיס תצלומים, לשוב אל לב הדימוי. וכשאני מאוד אמיצה אז אני מדפיסה תצלומים עם אמולסיות על בד, כמו במאה ה-19, שחור-לבן עם כימיקלים, בעצם יוצרת את הצילום בעצמי. ואני מורידה גם תצלומי סטילס מהווידיאו, כי אני מרגישה באותה דיסיפלינה, וכך הווידיאו והסטילס נהפכים לרגע אחד".

ינור, בת 48, מתגוררת ביפו עם בן זוגה, אבי בורלא, בעל גלריה לרהיטים, ושתי בנותיהם. היא נולדה בחיפה, אבל את רוב ילדותה העבירה באשדוד. "אני באה ממשפחה של ים", היא אומרת, "ובאשדוד נפתח נמל". אחרי הצבא היא השלימה תואר בצילום בבצלאל, שבמהלכו יזמה פרויקט צילומים בכלא נווה תרצה. במהלך התואר היא גם יצאה לחילופי סטודנטים במכון פראט בניו יורק, שם יצרה את סרטה הראשון, דיוקן בן 20 דקות של הצייר מרשל גלייזר. בסוף שנות ה-80 היא קיבלה מלגה מהשגרירות הצרפתית ללימודי תואר שני בפאריס, שם השתקעה בסופו של דבר במשך תשע שנים.

"בפאריס גדלתי, חיפשתי שפה ועברתי כל מיני התנסויות. עשיתי שם הרבה סרטים קצרים, זו היתה קרקע מאוד פוריה. יצרתי אותם כמו סטילס, בחגיגה גדולה, עם מצלמת סופר 8 שקניתי מיד שנייה. זה היה מאוד נגיש, שחור-לבן מגורען וקלטת של שלוש דקות שהיו מבחינתי שוט אחד, כמו פריים של סטילס. אחר כך עברתי ל-16 מ"מ ומאוחר יותר העברתי את זה לווידיאו וטלסינמה. בפאריס היו השנים של ההתנסויות והחיבורים בין המדיות".

איך התפתחו מושאי הצילום שלך שם?

"צילמתי קצת אופנה, תיאטרון, חברים, נופים. צילמתי הכל. עברתי מדבר לדבר, ממפגש למפגש, וכך זה התגלגל. הצלחתי להיכנס לחזרות הגנרליות ב'תיאטר דה לה ויל', לצלם מחול, ונתקלתי בשמות שאף פעם לא שמעתי קודם לכן, כמו אלן פלטל, אנה תרזה דה קיסמקר, פאקו דצ'ינה, פרנצ'סקה לטואדה, ג'וזף נאדג'. נפתח בפני עולם שלם. העבודה שם הובילה לתערוכת יחיד במרכז פומפידו, ב-1994".

הגעת די מהר לפומפידו.

"נכון, זה באמת היה מדהים. האוצרת פשוט האמינה בי ונתנה לזה במה. ואני זוכרת שלפני הפתיחה היא אמרה לי שהיא יודעת שאני לא מכירה הרבה אנשים בפאריס, אז שלא אצפה שיבואו הרבה אורחים לפתיחה. אבל האירוע היה פשוט מפוצץ".

באותם ימים פנה אל ינור הסוכן של פינה באוש, שסבר כי השפה החזותית שלה תמצא חן בעיני הכוריאוגרפית, שהלכה לעולמה ב-2009. השתיים נפגשו בקפה מיסטרל ומכך נולדה ידידות ארוכת שנים, שבמהלכה צילמה ינור את יצירות תיאטרון המחול של היוצרת. באוש רצתה ליצור ספר תצלומים, אבל ינור חפצה בפרויקט משמעותי יותר, ולבסוף הוחלט לצלם סרט. "קפה עם פינה", פורטרט ייחודי המתבונן בבאוש וביצירתה, שנוצר בסופו של דבר רק בראשית שנות ה-2000, הוקרן בפסטיבל ירושלים ב-2006 ובהמשך הוצג בהצלחה בעשרות פסטיבלים ומוזיאונים בעולם.

"קפה עם פינה" - לי ינור

הסרט, שנע על קו התפר שבין קולנוע תיעודי לעבודת וידיאו מביא אל המסך קטעי ריקוד מכמה עבודות, וכן רגעים יוצאי דופן של באוש רוקדת לבדה בחדר החזרות, בין השאר. כאשר וים ונדרס יצר את סרטו על באוש, בתלת ממד, הוא ביקש להשתמש בכמה קטעים מסרטה של ינור. ועל אף המחמאה, היא התירה לו בסופו של דבר להשתמש רק בשני קטעים קצרים, שכן זו לדבריה יצירת אמנות אישית מאוד. קטע מהסרט יוקרן בלופ מחוץ לגלריה זימאק בערב פתיחת התערוכה.

האם לא מתחשק לך לגשת אל דיוקן ארוך נוסף מעין זה?

"לא כרגע", היא עונה לאחר התלבטות קצרה. "כרגע אני מנסה לגלות את הווידיאו, איזה חלל חדש מיצב הווידיאו נותן לי. ופינה היא פינה, היא אחת".

למעשה, הסרט צולם לאחר שינור עזבה כבר את פאריס. בשלהי שנות ה-90 היא שבה לישראל כדי להקים פה את משפחתה. געגועים לעיר האורות יש עד היום, היא מודה, אבל מסתבר כי גם שם לא תמיד היה פשוט. "גלות היא מצב מאוד יצירתי", היא אומרת. "אתה מצליח ליצור כל מיני דברים אחרים, לפתח קולות אחרים של עצמך. זו דרך למצוא שפה. אבל לאחר מכן אתה גם מחפש איזו סוג של שייכות. והחיים תלויים גם בעניין של תזמון ויצא שמשפחה אפשר היה להקים בתל אביב ולא בפאריס".

מאז שחזרה לישראל ינור הציגה תערוכות יחיד במוזיאון רמת גן ובגלריית החדר בתל אביב, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. ב-2007 היא הציגה תערוכה רחבת יריעה במוזיאון לאמנות מודרנית בטייפה וב-2010 הוצגה תערוכה גדולה שלה בתיאטרון היהודי בסטוקהולם, שחלליו השונים הוסבו כדי להכיל את מיצבי הווידיאו. את התערוכה בשוודיה יזמה מנהלת התיאטרון, פיה פורסגרין, שהגיעה לסטודיו של ינור באחד מביקוריה בישראל ונפעמה מעבודתה של האמנית.

"ניתן לחוש את המשיכה של לי למהירות, קצב ותנועה בכל עבודותיה, וידיאו, אמולסיות, הולוגרמות והדפסים", כותבת פורסגרין בדואר האלקטרוני. "יש לה כישרון ייחודי למה שניתן לקרוא לו אהבה אוניברסלית או הומניזם שנוצץ דרך העבודות שלה. זה, בדיאלוג עם חוש ההומור הנהדר שלה, מהווה איכות נדירה בסצינת האמנות העכשווית". פורסגרין התפעלה כל כך מעבודותיה של ינור, עד שלאחר התערוכה היא החליטה להפיק ספר מרהיב בן 470 עמודים, המאגד דימויים משלל עבודות שיצרה לאורך השנים, לצד טקסטים הדנים בעשייתה. הספר, שהרבה מחשבה וכסף הושקעו בעיצובו הגרפי, יושק ויימכר במסגרת התערוכה החדשה.

נדמה שבחו"ל מבינים ומעריכים אותך יותר.

"אני לא יודעת. אני חושבת שלא ממש הצגתי כאן הרבה. אולי עכשיו זה הזמן להתחיל".

ומה הפנטסיה המקצועית כרגע?

"פנטסיה זה דבר נורא מופשט. המון דברים נולדים מתוך מפגשים. גם עם פינה זה היה מפגש, גם עם פיה וגם עם טייוואן. גם החזרה לארץ נולדה מתוך מפגש. המון מפגשים. הפרויקט הבא".

ואת יודעת פחות או יותר מה הוא הולך להיות?

"לא. בינתיים כולי ממוקדת בתערוכה בגלריה זימאק, שמאוד פתוחה ומאוד תומכת, כי לא פשוט להפיק סוג כזה של תערוכות. בהמשך אני מקווה שאוכל למצוא חלל גדול ומאתגר כדי להביא את הנפח של העבודה שקשה להביא לחלל של גלריה. הנפח הזה היה קיים בתערוכות שהצגתי בחו"ל והייתי מאוד שמחה שזה יהיה גם פה".

במלים אחרות, את מדברת על חללים מוזיאליים.

"בעיקר חללים מוזיאליים, כן. חללים מוזיאליים אמיצים, שבאמת יכולים לעבור טרנספורמציה".

ילדים רוחצים בבאלי

כמו עבודותיה, גם הסטודיו היפואי של ינור עשוי שכבות-שכבות של דימויים שמכסים את הקירות והחללים, מדובר בעיקר בתצלומים שלה. יש שם דימויים שצילמה כשביקרה לאחרונה בתיאטרון של באוש בוופרטל לאחר מותה, סדרת אמולסיות מ"פולחן האביב", הדפסים מתוך עבודת הווידיאו "Void", הולוגרמות של ילדים הרוחצים בבאלי, הרבה הדפסים של שדות ("היו איזה שלוש שנים שכל הזמן צילמתי שדות, של כלניות, חיטה, אבטיחים"), ותצלום גדול מתוך "ציפורנים" של באוש, שבו יש לצפות באמצעות משקפי תלת ממד.

קראתי שהיה לך קשר עם דוד פרלוב. איך הכרתם?

"כשהייתי סטודנטית באתי לשמוע הרצאות שלו באוניברסיטת תל אביב, והזמנתי אותו לבצלאל לדבר על העבודה שלו במסגרת פרויקט שעסק במשפחה. דוד היה אדם יוצא דופן ומיוחד במינו, ועבודותיו היו באמת מדהימות. היות והוא היה גם צלם סטילס מדהים ופואטי מאוד, אז נוצר בינינו עניין משותף. הוא אמר ‘את תבואי להסתכל על הסטילס שלי, ואני אתן לך ביקורת על הסופר 8 שלך'. הוא היה איש מאוד יקר, והקשר שלנו נמשך שנים רבות אחרי בצלאל".

הושפעת ממנו?

"לא יודעת. לא חושבת, כי לא הייתי אמנית חשופה".

אולי בהיבט הפיוטי?

"אולי, כן. הוא היה מאוד פואטי. אבל הוא היה קולנוען".

ואת לא מגדירה עצמך קולנוענית?

"לא במובן הזה. כשהתחלתי לערוך את הסרטים הראשונים שלי בפאריס, עבדתי עם עורכת שהיא גם במאית קולנוע, והרגשתי מאוד חסרת ביטחון מול המסורת הקולנועית והידע הקולנועי. והיא אמרה לי ‘אל תאבדי את הגישה של הסטילס שלך, אל תנסי עכשיו להיות קולנוענית, כי זה כל היופי בסרטים האלה'. וזה היה משהו שלקחתי ללב ואני מנסה לשמר עד היום. גם בסרט על פינה היה לי מאוד קשה להגיע ל-52 דקות. אבל עבדתי באופן של תמונות-תמונות, נשארתי נאמנה לעצמי".

מהיכן נובעת המשיכה שלך אל עולם המחול והתנועה? יש לך קשר כלשהו לריקוד?

"רקדתי מגיל חמש עד 20, אבל לא הייתי רקדנית. אף פעם לא עשיתי את הסוויץ' הזה. לפני הצבא נסעתי לניו יורק ונכנסתי לכל שיעורי הריקוד באלווין איילי, במליסה היידן, ואז הבנתי שזה פשוט לא בשבילי. אולי אם הייתי פוגשת מישהי כמו פינה זה היה מתפתח אחרת. אז במקום מסוים קל לי עם תנועה. אבל תנועה זה לא רק ריקוד, זה סוג של הלך רוח, זו שפה כדי לדבר על תחושות".

נדמה כי בעבודותייך את מעבדת ומפרקת את המציאות שאת לוכדת במצלמה, עד שהדימוי שנוצר גורם לך כצופה לפקפק במה שאתה רואה.

"נכון", היא משיבה ומהרהרת לרגע. "או לראות משהו בעצמך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות